הבעיה הזאת שקופה. לא ניתן לראות אותה, למעט את תוצאות הלוואי וההשלכות שלה. קוראים לזה הפרעת קשב וסובלים ממנה 10% מהאוכלוסייה. סטודנטים רבים שנכנסים לאקדמיה ברגל ימין, מגלים מהר מאוד כי השילוב בין הפרעת הקשב לחיים הסטודנטיאליים יוצר מציאות מורכבת, המקשה על קיום שגרת לימודים טובה ואיכותית.
חוק סטודנטים לקויי למידה שנכנס לתוקף ב־2008, איפשר לרבים מהסטודנטים לממש את עצמם באקדמיה תוך קבלת זכויותיהם. גם המוסד לביטוח לאומי מכיר בצורכיהם המיוחדים של סטודנטים עם הפרעת קשב באקדמיה, והנסיבות של המקרה מאפשרות קבלת סיוע ותמיכה ממשלתיים. בשל מחסום הפסיכומטרי, הסטודנטים מעדיפים ללמוד במכללות שפתחו דרך לסטודנטים רבים עם יכולות טובות, לממש את עצמם באקדמיה, ואף להצליח. במחקר מקיף שנערך בקרב תלמידי מכינות במכללות בארץ נמצא ש־60 אחוז מהסטודנטים עם הפרעת קשב הציגו בשאלונים מאפיינים של חרדה כללית, כשבפועל רק מחציתם דיווחו על חרדות.
התסמינים המוכרים והמזוהים עם הפרעת קשב הם: קושי בריכוז בשיעורים, קושי לסיים מטלות בזמן, לתכנן משימות בצורה יעילה ולהתארגן לקראת השיעור, במהלכו ולקראת מבחנים. מאפיין נוסף שקשור לסטודנטים בפרט הוא עייפות מוחית, שנובעת ממאמץ מנטלי לריכוז ותפקוד, שמתבטאת בתשישות, היחלשות של המערכת החיסונית, בעיות הורמונליות, הפרעות שינה, חרדות ומצבי רוח, שגורמים להם למצוא נחמה בחומרים ממריצים למיניהם, חלקם חוקיים וחלקם לא.
השלכות הפרעת קשב אינן רק בתחום הלימודי, אלא גם בתחום החברתי, הזוגי והרגשי, בפרט במקרה של סטודנטים עם הפרעת קשב, שחוו קשיים בילדות ולעיתים אף טראומה של ממש. אז מה עושים ואיך צולחים בכל זאת את תקופת הלימודים בדרך לתואר הנכסף?
ליווי ותמיכה רב־מקצועית
תוכנית "קשב באקדמיה" של הקריה האקדמית אונו מעניקה ליווי אישי ותמיכה רב־מקצועית לסטודנטים עם הפרעות קשב לתואר ראשון, בכל אחד ממסלולי הלימוד בקריה האקדמית אונו, לפי בחירתם. התוכנית, שפועלת זו השנה השלישית, מעניקה שירותים ל־100 סטודנטים. היא מעסיקה צוות רב־מקצועי של מרפאים בעיסוק, יועצים חינוכיים, פסיכותרפיסטים ומומחים מתחום לקויות הלמידה והחינוך המיוחד.
סטודנט שרוצה להתקבל לתוכנית, עובר אבחון תקף, שמעיד על הפרעת קשב, איבחון דידקטי וריאיון התאמה עם מנהלת התוכנית שלי לוין־מגבר, דוקטורנטית בתחום הפרעות הקשב.
לדברי לוין־מגבר, "הריאיון הוא למעשה שיחה, שבה עומדים על מאפייני הפרעת הקשב של הסטודנט. כיצד היא באה לידי ביטוי ומה הכוחות והחוזקות שלו אל מול האתגרים שאיתם הוא מתמודד. כמו כן עורכים איתו תיאום ציפיות כדי להבין האם השירותים של התוכנית אכן יכולים לסייע לו".
ואיך זה קורה בפועל?
"מהרגע שהסטודנט נקלט בתוכנית, מוצמד לו מלווה מקצועי שעוקב אחר התקדמותו, נפגש איתו ועוזר לו בכל קושי שמתעורר. כמו כן נבנית עבור כל סטודנט תוכנית ליווי אישית. היא יכולה להכיל תמיכה אקדמית הכוללת: שיעורים פרטניים, תגבורים קבוצתיים, מרתונים לפני מבחנים ומתן כלים ואסטרטגיות למידה.
"התוכנית יכולה לכלול תמיכה בכל מה שקשור לתפקודים ניהוליים, כמו: סדרי עדיפויות, התארגנות, ניהול זמן ואפילו עזרה להניע את עצמם לעשות דברים, כי הרבה פעמים הפרעת קשב כוללת גם אלמנטים של דחיינות וקושי בהנעה וביוזמה של פעולות. היא יכולה גם להכיל תמיכה מנהלתית - מעזרה בקבלת התאמות ועד תזכורות להגיש עבודות בזמן".
ומה באשר לפן האישי, הרגשי?
"התוכנית מעניקה גם ליווי רגשי. זה יכול להיות עזרה בוויסות רגשי, עזרה בהתמודדות עם חרדות בכלל ועם חרדת בחינות בפרט. רבים מהסטודנטים מגיעים חבוטים אחרי בית הספר. ההתמודדות עם האומץ להיבחן, ללמוד ולהעז לקבל ציון - זו התמודדות שכיחה אצלנו. ולא פחות מהפחד מכישלון - קיים הפחד מהצלחה, והצורך להתמודד איתה ולא לברוח, מתוך החשש שזה הישג שלא יצליחו לשחזר.
"חשוב להדגיש כי הפרעת קשב זו לא פגיעה באינטליגנציה", מדגישה לוין־מגבר. "נהפוך הוא: מדובר באנשים מוכשרים, יצירתיים וכריזמטיים, לפעמים למעלה מהממוצע. אבל יש להם פער בביצוע. הם לא מצליחים להביא את היכולות שלהם לידי ביצוע. וזה המקום שבו אנחנו מסייעים להם".
סגירת מעגל
אביב מאירי, סטודנטית במסלול לתואר ראשון במינהל עסקים ונדל"ן, שמשתתפת בתוכנית "קשב באקדמיה", מדברת על מהפך של ממש בגישה שלה ללימודים.
תסבירי מה השתנה?
"אני, שעשר שנים לא פתחתי ספר, מוצאת את עצמי פתאום במקום שאני נהנית ללמוד. נהנית להקשיב למרצים, נהנית מהעובדה שאני מצליחה לסדר את הזמן שלי בצורה הנכונה, ולסגל לעצמי אסטרטגיות למידה שלא היו לי בעבר. "אותי חינכו בבית על המשפט: 'ידע זה כוח' - ותוכנית קשב לימדה אותי איך לקחת את הידע ולהשתמש בו בצורה נכונה".
כמי שסבלה מהפרעת קשב כבר בילדות, איך הייתה חוויית הלימודים שלך בתיכון?
"קשה לתאר את תחושת התסכול. אני יושבת מול המבחן. אני יודעת את החומר, ואני יודעת שאני יודעת את החומר. אבל הריכוז בורח לי, והראש קופץ למקומות אחרים, ובסוף אני לא מספיקה לכתוב את כל מה שרציתי, נגמר הזמן ולוקחים לי את המבחן. חייתי בארה"ב במשך חמש שנים וכל הזמן הזה רציתי לחזור לפה וללמוד. אבל עצם המחשבה על הקושי שהיה לי, על מה יקרה כשאצטרך שוב לשבת מול חומר לימודי ולשנן אותו, עצרה אותי. פתאום כל השדים שלי התעוררו. לעומת זאת היום, אני מצטיינת הכיתה שלי, בעלת ממוצע ציונים של 94 במסלול לתואר ראשון".
נועם אושרי לעומתה, סטודנטית שנה שנייה במסלול לפרסום ותקשורת שיווקית, מספרת שהיא משתמשת בכלים שלמדה במסגרת התוכנית, על מנת לעזור לסטודנטית בשנה א', שהיא עצמה חונכת היום. "אני רואה את הפחדים שלה שליוו אותי בשנה א' והעבודה שלי איתה משמחת אותי וממלאת אותי בתחושת שליחות".
מדוע?
כי בשבילי זאת סגירת מעגל והבנה שמה שאני חוויתי בתור תלמידה שסבלה מהפרעת קשב, זה לא משהו שילווה אותי לכל החיים".
בתור ילדה הבנת בכלל שיש לך הפרעת קשב?
"כבר בכיתה ה' הבנתי מה זה איבחון, והבנתי שאני שונה מאחרים. תמיד ראיתי את עצמי בתור החוליה החלשה, וזה ליווה אותי עד התיכון. בתיכון דווקא הצלחתי לא רע: הייתי בכיתת מב"ר, והצלחתי להביא את עצמי לממוצע ציונים של 90-80. ואז, באמצע כיתה י"א, בית הספר החליט שבגלל שאני מצליחה להגיע להישגים גבוהים - אני יכולה ללמוד בכיתה רגילה. מבלי לשאול או להתייעץ איתי הוציאו אותי מהכיתה שלי, ניתקו אותי מהחברים שלי, העבירו אותי לכיתה אחרת והעלו לי את יחידות הלימוד. במשך שלושה חודשים סירבתי להגיע לבית הספר. אחרי שלושה חודשים, לאחר שיחות רבות שניהלתי עם אנשים שונים וההבנה שאני פוגעת רק בעצמי, חזרתי לבית הספר והשלמתי בגרויות תחת לחץ אדיר. שתי בגרויות השלמתי במועדי ב'. זו הייתה חוויה טראומטית, שמלווה אותי עד היום".
האקדמיה השוויונית
נושא האקדמיה השוויונית חרוט על דגלה של הקריה האקדמית אונו, ושל המרכז לאקדמיה שוויונית שפועל בתוכה. "נקודת המוצא בכל התוכניות שלנו היא שהאיבחון, האבחנה והלקות הספציפית פחות מעניינים אותנו, אומרת פרופ' שירה ילון־חיימוביץ, דיקנית הסטודנטים בקריה האקדמית אונו וראשת המרכז לאקדמיה שוויונית, שבמסגרתו פועלת תוכנית קשב.
אז במה אתם מתמקדים?
"מה שמעניין אותנו, זה מה הם האתגרים שהסטודנט מתמודד איתם, ואיך אנחנו מספקים לו ליווי ותמיכה מיטביים לאותם האתגרים. לא משנה לי מה הבסיס לאתגר, לא משנה לי אם זו לקות שמיעה, הפרעת קשב, או בגלל שהוא דור ראשון להשכלה, מעולם לא למד ולא יודע איך להתארגן עם זה. מה שאני מנסה להבין הוא מה הקושי שמתמודדים איתו, ואיך אני מייצרת עבורו מענה.
המטרה היא לפתוח את העולם האקדמי, את החוויה האקדמית, לכל מי שרוצה. יש אנשים עם הפרעות קשב, שמבחינתם ללמוד באקדמיה היה חלום, אלא שהם אף פעם לא דמיינו שהם יכולים להגשים אותו. הם יצאו ממערכת החינוך עם תחושה שהם לא יצליחו. מבחינתנו, זה נכון לייצר את מערך התמיכה שיאפשר לזה לקרות ויעזור להם להגשים את חלומם".
במה אתם שונים ביחס לסובלים מהפרעות קשב לעומת מכללות אחרות?
"זה נכון שסטודנטים עם הפרעות קשב נמצאים היום בכל המוסדות האקדמיים. אבל בעוד שברובם התפיסה כלפיהם היא: 'סבבה, אבל תתיישרו לפי המערכת', אנחנו באים מהצד השני, שאומר: 'בואו נראה איפה הצורך, ואיך אנחנו מתאימים את עצמנו אליכם, כדי לאפשר את מיצוי הפוטנציאל והרצון ללמידה.
העבודה על 'תוכנית קשב' באקדמיה, בה נכנסים הסטודנטים אל כל מסלולי הלימוד הרגילים, דרשה מהסגל האקדמי לא מעט הסתגלות. בכל פעם אנחנו נפעמות מחדש מהיכולת של מרצים, בין השאר כאלה שהדבר פגש אותם במקום של חשש.
אנחנו רואות גם את השינוי החברתי שנוצר, גם בקרב הסטודנטים בתוכנית וגם בקרב הסטודנטים שלומדים איתם".
אין זה מקרי שנושא האקדמיה השיוויונית תפס חזק כל כך דווקא תחת שרביטה של פרופ' ילון־חיימוביץ. היא מרפאה בעיסוק בהכשרתה ומורשית נגישות שירות, היא משמשת כראש המכון הישראלי להנגשה קוגניטיבית, והיא גם חברה בוועדה המייעצת של נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות.
תחום המחקר העיקרי של ילון־חיימוביץ כיום, עוסק בהנגשה קוגניטיבית."אני מחפשת את הרמפות הקוגניטיביות", היא מסבירה.
כלומר?
"איך אני מגיעה אל אדם שצריך לתפקד בסביבה מסוימת ויש לו קושי עקב המוגבלות שלו, ומאפשרת לו לתפקד ולהשתתף בסביבה. חלק גדול מההתאמות שניתנות לסטודנטים בתוכניות המיוחדות של המרכז לאקדמיה שוויונית הן טובות ונכונות לכלל הסטודנטים.
תחום העיסוק שלי בעבר היה עיצוב מכליל ללמידה (Universal Design for Learning), כלומר: איך אנחנו מעצבים את המרחב הלימודי כך שיתאים לכולם, ויכלול בתוכו את בעלי הצרכים כולם. דוגמה טובה לכך אפשר לתת מנושא ההנגשה לכיסאות גלגלים: בעבר היו בונים מדרגות, ומוסיפים רמפה לכיסאות גלגלים, שלרוב כללה סיבוב גדול מאחור. ואילו היום מכניסים את הרמפה הזו כבר מהתחלה, אחרי שגילו שהיא מתאימה למשל גם לאימהות עם עגלות תינוק, ולאנשים שמגיעים עם קורקינט, או עם סקייטבורד.
בלמידה זה אותו הדבר: יש עקרונות שנוצרו במקור לסטודנטים שמתמודדים עם מוגבלויות או שונות, כמו למידה אקטיבית או חלוקה לקבוצות עבודה - אבל כשמכניסים את זה לתוך ההוראה, רואים שזה טוב לכולם.
כך לגבי מצגות מונגשות למשל, או תמלול. במקור הם נכנסו ככלי עזר לאנשים עם מוגבלות, אבל זה דבר שיכול לעזור לכולנו - אם לא שמענו טוב, או אם לרגע איבדנו קשב.
מעבר להצלחה הלימודית - אנחנו באמת חווים עם הסטודנטים בתוכנית תהליך של התבגרות והתגברות. אנחנו שמחים לראות אותם צומחים במסע הזה, ולראות אותם מתמודדים בהצלחה עם החסמים שלהם ועם אתגרים שמאפיינים אותם. אנחנו אוהבים את הסטודנטים שלנו ושמחים לתת להם את הכלים, לסייע להם ולהנגיש להם את הסביבה כך שהם יוכלו לצלוח את התואר ולסיים אותו בתחושת הצלחה ורווחה. כי אנחנו יודעים שעדיין, גם בשנת 2021, תואר ראשון הוא אמצעי למוביליות, ומקנה תחושה של מסוגלות וערך".
