תסתכלו על כל הוורוד הטעים הזה מסביב, בגוונים שנעים מאפרסק לאשכולית אדומה: זהו סוג היין העתיק ביותר הידוע למין האנושי. מפתיע, לא? כשמדמיינים את רומא העתיקה, למשל, החבר'ה שם שותים בדרך כלל משהו שנראה כמו קברנה סוביניון. אז למה דווקא רוזה? ובכן, כי קל לעשות אותו: בשיטת הייצור המסורתית - השריה - פשוט מרסקים, משרים ומפרידים את התירוש מהקליפות שלו. השריה ארוכה תביא איתה יין בצבע אשכולית אדומה. קצרה? אפרסקי.
אבל השיטה הפשוטה הזו היא לא היחידה ממנה עושים יינות רוזה: יש גם סחיטה (ללא ריסוק), ערבוב (של לבן ואדום), ואפילו אחת שנושאת את השם המפתה "דימום". אבל למרות ההיסטוריה הארוכה שלהם, יינות רוזה בדרך כלל לא מאיימים על שתיינים מתחילים כמו יינות אדומים, למשל, ובדרך כלל לא תידרשו לחפש בהם ניחוח וניל שפרח באזור עמק הרון.
למרות שבמקור יינות רוזה הגיעו בעיקר מצרפת (וספציפית פרובנס), ספרד (שם הם נקראים רוזדו) ואיטליה (רוזטו), היום כמעט כל מדינה שמייצרת יין עושה גם רוזה. בשנה שעברה, זאת הייתה קטגוריית היין הצומחת ביותר בארה"ב, למשל. רוב יינות הרוזה הם יינות פשוטים במובן הטוב של המילה. כאלה שאפשר לשתות אחר הצהריים - כל אחר הצהריים - עם סתם צלחת של שקדים במים, בלי לאכול משהו גדול לידם או לחכות לאירוע חגיגי. שדרה פריזאית, מרפסת תל אביבית או חצר ירושלמית: עד ששמיכת הלחות שמכסה אותנו תיעלם, תתקשו למצוא פרטנר מוצלח יותר מערימת הבקבוקים פה מסביב.
הרוזה של פלטר הפך לתו התקן של רוזה ישראלי איכותי. מבחינת צבעוניות, הוא על הספקטרום הכתמתם־בהיר, הענבים הם בלנד שמורכב בעיקר מגרנאש, קצת סנסו וקונואז, ואם לא המחיר המעט גבוה שלו היינו מתקינים אותו מזמן במקום התמי 4.
רוזה פלטר 2019, 90 שקל
גם למטר, היקב הכשר של פלטור, יש רוזה אפרסקי טעים להפליא שמכיל בעיקר גרנאש, וההבדלים בינו לבין אחיו מפלטר ניואנסיים. פרחוני, אולי מעט פחות חמצמץ מהרוזה של פלטר, אבל עדיין מאוד מוצלח.
רוזה מטר 2019, 95 שקל
כבר הסגרתי כאן את חיבתי העזה ליינות מדבריים. שילוב של הענבים הנכונים והיד המנוסה מוציאים קסמים ממה שנראה במבט ראשון כמו מרבד של אבק. ננה, יקב מעניין שהוקם במצפה רמון במסגרת הגשמת חלומו המדברי של ערן רז, הוא בדיוק כזה. טעימה מהרוזה שלהם, כולו גרנאש, מרגישה קצת כמו ביס באשכולית הכי טעימה ששתיתם.
Nana Estate Rose 2019 - המחיר: 105 שקל
חם בחוץ, אבל בכל זאת בואו נישאר קצת במדבר. הרוזה של יתיר, שבוקבק בינואר השנה, מגיע מהיקב הראשון שהוכיח שאפשר לעשות יין יוצא דופן במדבר. הרוזה שלהם, כמעט חצי חצי מורבדרה וטמפרניו, פירותי וריחני ויותר מרענן ממקלחת קרה באוגוסט.
יתיר רוזה 2019, 100 שקל
זה היין הראשון שאני טועם שמגיע מיקב נטופה, הממוקם בגליל התחתון לרגלי הר תבור. הרוזה שלהם, בלנד פרובנסיאלי מקסים של סירה, גרנאש ומורבדרה, הוא יין קליל בצבע סלמון שעובד נהדר כמעט עם כל סוג מאכל שתעלו על הדעת - וגם בלעדיו.
דומיין נטופה רוזה 2019, 60 שקל
הרוזה החצי־יבש מסדרת סלקטד של יקבי כרמל הוא דוגמה ומופת לחוסר התחכמות. הייתי הולך אפילו עוד צעד קדימה ואומר - ואני מבקש מראש סליחה מטהרנים למיניהם - שאפשר לזרוק אותו לצידנית, לקחת לים, ולשתות אותו עם כמה קוביות קרח. במיוחד במחיר הזה.
רוזה חצי יבש של כרמל 2019, 30 שקל
לברקן יש רוזה שיכול להיות כרטיס כניסה לעולם הוורודים לאנשים שפחות רגילים לשתות יין. הצבע שלו עמוק יחסית, והטעמים פירותיים־מתקתקים. יין שמתאים מאוד לחיך הישראלי.
ברקן רוזה עלמה רזרב גולד אדישן 2018, 40 שקל
למתחילים שסיימו את היין הקודם הייתי מציע להמשיך לרוזה רכסים דישון. הפירותיות עדיין נוכחת כאן, אבל פה כבר נוספה לה חומציות מינרלית מעניינת, שמתאימה למאכלי דגים קלים כמו סביצ'ה. יין כיפי, לא נורא מתוחכם, אבל בהחלט ראוי.
רוזה רכסים של סגל 2019, 79 שקל
אבי פלדשטיין הוא אגדה מקומית בתחום היין, שתמיד עשה יינות יצירתייים ויוצאי דופן. מספיק שאציין פה שבהודעה לעיתונות כתוב שהיינות שלו מתכווננים לצד המדיטטיבי כדי שהמסר יעבור, נכון? בכל אופן, בעיניי ביינות שלו תמיד היה משהו פראי: קליפות, תסיסה באשכולות שלמים, ייבוש - אם אתם במצב רוח ליין שצריך לחשוב עליו, לפלדשטיין יש את התשובה המתאימה. זה בלנד שעיקרו גרנאש וחלקו קריניאן, עם אופי צרפתי עדין ומעניין.
רוזה גרנאש פלדשטיין 2019, 110 שקל
על ייחודו של הרוזה של ירדן - מענבי הטינטה קאו ועד הטעמים המינרליים יוצאי הדופן - כבר כתבתי פעם, ודעתי לא השתנתה: זה אחד מיינות הרוזה הכי טעימים בארץ. מילה שלי.
ירדן רוזה 2019, 89 שקל
באופן כללי, כשאומרים "בלאן דה נואר" מתכוונים ליינות שעשויים מענבים אדומים, אבל נעשים בטכניקה בה עושים בדרך כלל יינות לבנים. הלבן משחור הזה של הרי גליל אומנם לא ממש מתאים לקטגוריית הרוזה בה אנו עוסקים, אבל עם צבע כזה וריח כזה (משזיפים ועד דובדבנים) חבל להשאיר אותו בחוץ.
בלאן דה נואר הרי גליל 2019, 70 שקל
הרוזה אימפרשן של טפרברג, בלנד כמעט אדום של גרנאש עם ברברה, נמצא במקום טוב בשלישייה הכי ראויה כאן מבחינת תמורה למחיר. פירותי ורענן מצד אחד, יבש ומורכב מצד שני. קנייה מצוינת.
טפרברג רוזה אימפרשן 2019, 40 שקל
בצבע קצת יותר בהיר מאחיו, השני מטפרברג הוא יין שמשאיר תחושה צעירה ורעננה בפה. הענבים הם גרנאש נואר, מורבדרה וברברה, והתוצאה מאוד ארומטית, נעימה ושונה.
טפרברג אסנס רוזה 2019, 75 שקל
הרוזה הפרובאנסי של מיראבל יכול היה לככב גם במדור הרכילות. מדובר ביין שהוא פרי שיתוף פעולה בין בראד פיט ואנג'לינה ג'ולי למשפחת פרין הצרפתית, שאחראים לכמה מהיינות הכי נחשבים בעמק הרון. הרוזה הזה מגיע כולו מכרמים שבבעלות הזוג לשעבר, ולאחד מבצירי העבר שלו קראו ב־Wine Spectator "הרוזה הטוב בעולם". זה רוזה יבש ואלגנטי מאוד, לימוני ופשוט נפלא.
רוזה מיראבל 2019, 120 שקל
יקב כישור הוא עוד פרויקט מחמם לב (כמו יקב טוליפ ואחרים) שנמצא בכפר כישורית, מקום לבעלי צרכים מיוחדים אשר חבריו שותפים לכל שלבי העשייה. הרוזה העדין שלהם, בלנד של גרנאש אדום וקברנה פרנק, הוא דוגמה מצוינת לרוזה מקומי מוצלח: יבש, עסיסי, לא מתחנף מדי – ומתאים מאוד לפינגר פוד אלגנטי.
כישור רוזה 2019, 85 שקל
כבר ציינתי בחיוב את דרכו החדשה של יקב רקנאטי, והרוזה המהמם שלהם צועד בדיוק באותה דרך. לפי רקנאטי, הגרי ("חיוור") דה מרסלאן נמצא איפשהו בין לבן לרוזה, והתוצאה העדינה שלו היא פשוט טעימה להפליא. שימו לידו קצת סושי מגולגל היטב, ותשכחו מהר מאוד ממה שקורה כאן מסביב.
רקנאטי גרי דה מרסלאן 2020, 99 שקל
ליקב תבור יש לא אחד, לא שניים – אלא שלושה(!) יינות רוזה שונים, ואם זה לא מלמד על הפופולריות הגואה של היינות הוורודים, אני לא יודע מה כן. לשלישייה הזאת צריך להתייחס כאל שלבים בדרך לגיבוש טעם מתקדם ביין. המוסקטו הוא יין מבעבע קליל עם אחוזי אלכוהול שמזכירים בירה (6%) והוא מתאים למי שיין (או בירה) זה מר להם (או סתם לא טעים). הרוזה הר הוא חצי יבש מענבי קברנה סוביניון, עדיין מתקתק למדי אבל לקצת יותר מתקדמים. לשתיינים מנוסים שמחפשים חמיצות ורעננות יש את הרוזה מסדרת אדמה, כולו מענבי ברברה, יין מקומי מוצלח וטעים.
מוסקטו רוזה מסדרת הר 2019, 35 שקל
רוזה הר 2019, 35 שקל
רוזה סדרת אדמה 2019, 55 שקל
הדבר הראשון שיוצא דופן בבקבוק הרוזה של טורא הוא התחתית שלו, שנראית כמו חלקו התחתון של פקק בירה. הדבר השני? הטעם המיוחד. זה רוזה מבלנד אדום והדרי של מרלו וקברנה סוביניון, שגדלים בכרם ביישוב ברכה שמדרום לשכם. יין מוצלח של יקב קטן.
רוזה טורא 2019, 84 שקל
למרות שהרוזה של בנימינה הוא לא ממש זול בהגדרה, גם הוא נותן פייט מעניין בקטגוריית התמורה למחיר. החתונה בין הגרנאש לברברה הביאה לעולם, לשמחתנו הרבה, רוזה בצידה החמצמץ של קשת הטעמים, שהיינו מנסים לאתר משהו דגי ורענן לאכול לידו.
בנימינה רזרב רוזה גרנאש ברברה 2017, 55 שקל
אם אתם מחפשים רוזה יבש כל כך שהוא כמעט עושה רעש פיצוח על הלשון, הגעתם למקום הנכון, ולמקום הזה קוראים שאטו פיז'ודה רק שכותבים את זה בצרפתית, אז תוסיפו 12 אותיות מיותרות במקומות לבחירתכם. מהשאטו הגיעו שניים: הראשון הוא הל'אורטואר, הרוזה היבש אליו התייחסתי קודם: בלנד איכותי של גרנאש, סנסו, סירה וקברנה סובניון, יין עם משקל סגולי גבוה ושווה לחכות איתו למאכלים מורכבים כמוהו. השני, לה שאפל, הוא בלנד של גרנאש, סנסו, סירה, אוני וקברנה סובניון, והוא יין מעט יותר קל לעיכול: הוורדרד הזה מגיע, כמו חברו, מפרובאנס, והוא הדרי מאוד ורענן. שני יינות טובים מאוד.
Chateau Pigoudet L’Oratoire Divine,
128 שקל
Chateau Pigoudet Rose La Chapelle,
75 שקל
יו, שכחנו ג'ין!
בכתבת המוסף הקודמת, שעסקה בג'ין, שכחנו את אחד הבקבוקים הכי מסקרנים. Yu Gin הוא ג’ין שמשלב בין המסורת היפנית (שכוללת שימוש בפרי היוזו) לבין המורשת הצרפתית – ומספיק שאזכיר שהוא מיוצר בקוניאק. זהו ג’ין עדין ולא שגרתי שמספיק להסתכל על הבקבוק שלו, שנראה כמו משהו ששוכן בדרך כלל במלונות בוטיק מעוצבים, כדי לקבל את הרושם המיוחד.
,Yu Gin 159 שקל
