צפו: כתב ynet מסייר בשוק בדובאי
השאלה הראשונה ששואלים אותך כשאתה חוזר מדובאי היא "איך היה? נהנית?", והציפייה - בטח אחרי תקופה ארוכה כל כך שבה אנחנו כלואים בארץ - היא שנפליג בסיפורי אלף לילה ולילה על המקום החדש והאקזוטי שנפתח עבור הישראלים. שנספר כמה יפה, כמה מרשים, כמה זול וכמה אותנטי המפגש עם האמירותים. אז זהו, שהכל תלוי כמה כסף יש לכם בחשבון, והאם אתם אוהבים את לאס וגאס. כי דובאי היא מעין שילוב של לאס וגאס ואילת. גן עדן או גיהינום - זה כבר תלוי בכם ובמה שאתם אוהבים.
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
מגדלים בעיצובים ארכיטקטוניים שמתחרים על תשומת הלב סוגרים עליך מכל עבר, ואתה מרגיש קטן כל כך, חסר חשיבות אל מול העוצמה המלאכותית והעושר שזורם ברחובות. מכוניות פאר שכל אחת עולה על השנייה. תשכחו מסקודה, פולקסווגן, פיאט או פיג'ו. בכבישי הענק של דובאי נוסעים מרצדסים, לנדרוברים, פרארי, פורשה, בנטלי, מזראטי ולמבורגיני כאילו היו קטנועים ב-15 אלף שקל.
11 צפייה בגלריה
אחמד עברן, בן 24, מאפגניסטן, שישה חודשים בדובאי, מוכר צעיפים בשוק התבלינים
(צילום: אסי חיים)
העבדים המודרניים
אחד הדברים שמורגשים מיד עם הנחיתה בדובאי הוא שקשה מאוד לפגוש באמירותים. זה די הגיוני במדינה שבה רק 1.4 מיליון מתוך 9.9 מיליון תושביה הם אזרחים, והשאר בעיקר עובדים זרים. בחמישה ימים שבהם "חרשנו" את דובאי, פגשנו מאות הודים, פיליפינים, רומנים, אנשים מסרי-לנקה, ניגריה, סין, ועוד - ורק ארבעה אמירותים, שניים מהם במוזיאון שבו הם חלק מהתצוגה ומדגימים את התלבושת המסורתית, הקנדורה, ומספרים על אורח חייהם. קצת מביך. על לפגוש נשים ילידות המקום אין בכלל מה לדבר.
11 צפייה בגלריה
נוואשד עלי, בן 40, מהודו, 20 שנה באמירויות. נהג ג'יפ בחברה המוציאה טיולי ג'יפים למדבר
(צילום: אסי חיים)
אחת הסיבות היא אולי שהאמירותים לא נוהגים להסתובב ברחובות. מדובר בשכבה של בני מעמד גבוה שחיה בעושר מופלג בטירות ובמגדלים יוקרתיים, מסתתרת מאחורי החלונות הכהים של מכוניות היוקרה, ומקבלת שירותים ממעמד פועלים עצום של זרים, וקצת מזכיר מעמד עבדים.
רבים מהעובדים הזרים מקבלים מגורים חינם בדירה קטנה בשיכוני ענק בפרברי העיר, ומשם הם מוסעים כל בוקר לעבודה. הם אלה שמוכרים בחנויות, שמפעילים את התחבורה הציבורית, שממלצרים במסעדות, שמנקים ברחובות - נותני השירותים. הם האנשים שתפגשו כשתגיעו לדובאי. השכר שלהם הוא מינימלי (מלצר מרוויח כ-2,500 שקל בחודש), ובהיותם זרים אין להם כמעט זכויות, אבל שכרם גבוה בכל זאת מזה שבמדינות מוצאם במזרח אסיה, ולכן הם זורמים לאמירויות ומקבלים על עצמם את יחסי הכוחות הלא שוויוניים. הם יעבדו קשה ויספקו שירותים, ובתמורה יוכלו לחלום על העושר הגדול ויצליחו לשלוח הביתה כמה מאות שקלים בחודש.
11 צפייה בגלריה
שוריש עומאר, בן 39, מסרי-לנקה, 11 שנים בדובאי. "בדרך כלל יש הרבה תיירים והכסף טוב. כבר התחלנו לראות תיירים מישראל, והם אנשים שמחים ועושים הרבה רעש. כיף שאתם כאן"
(צילום: אסי חיים)
הנתון שזיעזע אותי והמחיש יותר מכל את השליטה של האמירותים בעובדים הזרים הוא עלות הוצאת רישיון. אם תרצו לנהוג בדובאי, תצטרכו להיפרד מכמה אלפי שקלים, מעבר לעלות לימודי הנהיגה. אלו סכומים שעובדים בשכר נמוך לא יכולים להרשות לעצמם. וכך, בכוח הכסף מנציחים האמירותים את הפער, ומכריחים למעשה את הזרים להתנייד בתחבורה הציבורית (אולי גם כדי למנוע פקקים) בעוד שהם ממלאים את הכבישים במכוניות היוקרה שלהם.
איחוד האמירויות, אחת המדינות העשירות בעולם, יושבת על הר אדיר של מזומנים, שהתמ"ג לנפש בה גבוה ב-80% מהממוצע במדינות ה-OECD - כ-43 אלף דולר לתושב לשנה. זה מאפשר למדינה לספק לשכבת האמירותים המקומיים חיים של עושר ונוחות - ממתנות מפליגות לחתונה, כמו בתים וקרקעות חינם, באדיבות נסיך הכתר מוחמד בן-זאיד, מענקים של מאות אלפי שקלים מהמדינה, וכמובן חינוך באוניברסיטאות היוקרתיות ביותר בעולם ללא תשלום.
11 צפייה בגלריה
וילסון קנאן, בן 62, נפאלי במקור, נמצא בדובאי 18 שנה. מנהל מסעדה נפאלית במינהה בזאר, אזור של העיר שבו גרים הפועלים ההודים והנפאלים. "דובאי היא מקום טוב לעשות עסקים. יש פה המון זרים שהגיעו והקימו עסק"
(צילום: אסי חיים)
מי שמגיע לדובאי בחיפוש אחרי אותנטיות מקומית צפוי להתאכזב. אם אתם לא עומר אדם או אייל גולן, הסיכוי שלכם להכיר אמירותים אמיתיים הוא קלוש. אבל אם תסתובבו מספיק זמן, אולי תצליחו.
אחת הדרכים לזהות אותם היא הלבוש המסורתי - הקנדורה. אני הופתעתי מאוד למצוא תושב שנולד באמירויות דווקא בשוק התבלינים בעיר העתיקה של דובאי. בין כל ההודים, הפקיסטנים והאפגנים, שכמו בבזארים הטורקיים מציעים לך מכל הבא ליד, מצאנו את גולעם עבאס עלי, שישב בגאווה אמירותית מחוץ לחנות הקטנה והביט על המתרחש סביבו.
שלא כמו שאר המוכרים - שעטים על התיירים ומציפים אותם בהצעות, לא מוותרים ומתעקשים שתיכנס לחנויות, נותנים לך להריח את התבלינים ממש בכוח ומתחננים להלביש אותך בצעיפי קשמיר ופשמירה כדי לנסות ולעשות את היומית - עבאס עלי הוא מקומי, והוא דואג להזכיר את זה מיד בתחילת השיחה.
"אני נולדתי כאן, והחנות הזו קיימת כבר כמעט 80 שנה", הוא אומר, ומספר איך המקום השתנה במשך השנים, מאז שהיה כפר דייגים קטן במדבר הלוהט. גילוי הנפט בסוף שנות ה-60 הביא למפץ גדול ולעושר בלתי נתפס, שהוביל לזרם בלתי פוסק של זרים ממדינות אסיה ואפריקה שבאו לחפש עבודה וכסף. שוק התבלינים, הבדים והזהב, שלפני עשרות שנים היה שוק מקומי, שינה גם הוא את פניו והיום שולטים בו ההודים, הפקיסטנים והאפגנים, שאימצו מהר מאוד את המנהגים המקומיים וחלקם לובשים את הקנדורה המסורתית - שמה של הגלבייה באיחוד האמירויות, הלבוש שאיתו יוצאים האמירותים מהבית. בדרך כלל היא בצבע לבן בוהק, בלוויית כאפייה לבנה שכאן נקראת ר'תרה, ועליה עגאל, לולאת הצמר השחורה שמצמידה את הכאפייה לראש.
"כשמתלבשים בצורה כזו שומרים על משמעת, אין תנועות פתאומיות, זה לא כמו ללכת בג'ינס", אומר עבאס עלי, ובאמת התחושה שמשדרים האמירותים היא של מכובדות ואצילות. הלבוש משפיע על הדרך בה הם מתנהלים ומתבטאים. מתברר שהקנדורה עושה את האדם.
11 צפייה בגלריה
אחמד אלאידרוס, אמירותי בן 24, מנהל התרבות במוזיאון SMCCU (מרכז שייח' מוחמד להבנה תרבותית), בו אפשר ללמוד על התרבות האמירותית ולפגוש אמירותים
(צילום: אסי חיים)
היום שאחרי הנפט
למרות הביקורת שעולה אצל מי שמחשיב עצמו ליברל ורגיש לזכויות אדם, את דובאי ואיחוד האמירויות בכלל, שרק לפני כמה ימים חגגה 49, צריך להשוות לא למדינות המערב אלא לאחיותיה במפרץ ולמדינות ערביות אחרות. לעומתן, דובאי היא אי של נאורות, סובלנות ושפיות. כך, נשים הן חלק משמעותי מהפרלמנט. אמנם מעמדן אינו זהה לזה של הגברים, אבל אין להשוות אישה אמירותית לנשים במדינות ערב האחרות. הן נוהגות, יכולות לצאת לעבוד, וזוכות לחינוך אקדמי אם הן בוחרות בכך. אבל עדיין מדובר במדינה מוסלמית מסורתית, ולכן הן יתהלכו בלבוש צנוע, מה שלא יפריע להן לרכוש מכל הבא ליד בחנויות של מותגי היוקרה.
למרות הפערים הזועקים לשמים ומעמדם הנחות, העובדים הזרים שדיברנו איתם נשמעו מרוצים, לפחות כאשר דיברו לציטוט. אחמד עברן, בן 24 מפקיסטן, נמצא בדובאי שישה חודשים, מוכר צעיפים ומספר שהוא מרוויח פי שלושה ממה שהרוויח בארץ מוצאו.
רפיק חאן הגיע מהודו לפני חמש שנים ועובד בחברת בנייה כאיש מכירות. הוא מתגעגע להודו אבל בסך הכל מרוצה, כי השכר הרבה יותר טוב.
11 צפייה בגלריה
רפיק חאן, יליד הודו, בן 35. עובד בחברת בנייה כאיש מכירות. הגיע מהודו לפני כחמש שנים. "אני מרוצה פה. השכר הרבה יותר טוב מאשר בהודו"
(צילום: אסי חיים)
סמיר אולה, בן 20 מאפגניסטן, הגיע בעקבות אחיו שפתח כאן מאפייה לפני ארבע שנים. מבחינתו לצאת בכל יום לפנות בוקר לעבודה במאפייה ולחזור בלילה אל הדירה הקטנה ולראות את קו הרקיע הנוצץ של דובאי זו הגשמת חלום. אז למרות שהוא מתגעגע לחברים באפגניסטן, הוא יודע שכאן, למרות העוני, יש לו סיכוי לחיים טובים קצת יותר. "נכון שאין זכויות, אבל היחס טוב והכסף לא רע, אז אין תלונות", הם אומרים. עם זאת, בשיחות שלא לציטוט עולה גם המרמור על כך שלא משנה כמה זמן יגורו כאן - אין להם סיכוי לקבל זכויות והטבות כמו שמקבלים האמירותים.
11 צפייה בגלריה
סמיר אולה, בן 20 מאפגניסטן. "הגעתי לפני ארבע שנים בעקבות אחי שפתח פה מאפייה. החיים פה טובים יותר מאשר באפגניסטן למרות שאני מתגעגע לחברים"
(צילום: אסי חיים)
איחוד האמירויות מושכת לא רק עובדים זרים בשכר נמוך, אלא גם שכבת עובדים משכילים מכל העולם שעוזרים למדינה לדאוג "ליום שאחרי הנפט". במדינה משקיעים משאבים עצומים בהפיכתה למוקד עסקי אזורי לתאגידים בינלאומיים, על ידי הקלה בבירוקרטיה, העסקה זולה ובנייה של תשתיות, ורבים מהתאגידים הבינלאומיים כבר נמצאים בה.
אחד התחומים שמכניס כסף רב למדינה הוא כמובן התיירות. על הרכבת העילית לאי התמר, אטרקציה תיירותית שנבנתה מעל האי המלאכותי שבנו האמירותים באמצע הים, פגשנו את ונסה הינטון מאוסטרליה, מנהלת השיווק ושירות הלקוחות בחברת פיתוח התשתיות האמירתית nakheel.
הינטון חמש שנים באמירויות, מתוגמלת בנדיבות ונהנית מכל מה שיש למקום להציע. במפגש עם קבוצת העיתונאים שבה הגעתי היא לא הסתירה את המשבר העמוק שפוקד את התיירות באמירויות. בעוד שב-2019 ביקרו שם 60 מיליון תיירים והכניסו מיליארדי דולרים לקופת המדינה, ב-2020 צנח המספר ל-25 מיליון בלבד. לעומת יותר מ-5,000 נוסעים ביום שנסעו אז ברכבת הזו לקצה אי התמר, כיום כמעט שלא נשארו נוסעים. וזו גם הסיבה לכך שאם בכל זאת החלטתם לבקר באמירויות - זה הזמן. מחירי המלונות נחתכו בחצי, ופתאום מלון יוקרתי כמו וולדורף אסטוריה מציע חדרים בפחות ממחיר צימר בארץ. גם מחירי האטרקציות ירדו, אבל הם עדיין גבוהים לכיס הישראלי, וגם מחירי המסעדות מזכירים את מחירי תל אביב.
11 צפייה בגלריה
ונסה הינטון, מנהלת השיווק ושירות הלקוחות בחברת פיתוח התשתיות האמירותית Nakheel. מאוסטרליה במקור, חמש שנים באמירויות
(צילום: אסי חיים)
אז האם נהניתי בדובאי? התשובה מורכבת. כן, זה מעניין. כן, זה מרשים לראות את הפלא הזה שצמח בלב המדבר ואת העושר העצום, אבל קשה להתעלם מהניצול, מחוסר השוויון ומהפערים הבלתי נתפסים, מהעבדות המודרנית המקוממת. ושאלת השאלות - האם זה המקום אליו הייתי מגיע לחופשה משפחתית? לא בטוח. זה כבר עניין של טעם אישי.
הכתב היה אורח חברת ישראייר
