187 שנים עברו מאז כתב הסופר והמחזאי אונורה דה בלזק את הרומן "אבא גוריו". במרכזו דמותו הטראגית של ז'אן גוריו הקשיש, שעובר להתגורר באכסניה, לאחר שהעניק בעודו בחיים את כל הונו לשתי בנותיו. למרות זאת, כשהוא שוכב על ערש דווי, הן לא טורחות לבקרו, ואף לא מגיעות להלווייתו. לפחות אחד המסרים העולה מהסיפור העצוב הזה נכון לכל אחת ואחד, בכל מקום וזמן: על אדם לדאוג לעצמו ולחייו בכל גיל, ולחסוך לעת שבה יידרש לחסכונותיו בעצמו, בעיקר כשיחצה את ה־60. אז הכסף יקל עליו בהגשמת מטרות משמחות וטובות, ויאפשר לו להתמודד גם עם עיתות סגריר. השקט הכלכלי מאפשר רוגע נפשי, שמירת איכות החיים והעברת השליש האחרון של החיים בכבוד.
למרות ההכרה במציאות זו, לא מעט בינינו עדיין מחזיקים בתפיסה, שיש לחסוך ולצבור נכסים וכסף כדי להוריש אותם לילדים ולנכדים. נדמה, שתפיסה זו הולכת ומתפוררת. "עד לפני כמה שנים חשבתי, שאשאיר את כל חסכונותיי לילדיי, שייהנו מהם לאחר מותי", סיפר לי לאחרונה אחד מידידיי. "עד שקלטתי, שאם לא אדאג לעצמי בפרק זה של חיי, אפסיד. לאחר חשיבה קיבלתי החלטה להשאיר לילדים רק חצי מהחסכונות, ואת החצי האחר אקדיש ואשמור לעצמי. כמובן, שיתפתי אותם בחשיבה ובהחלטה. בתחילה הם התקשו לקבל את ההחלטה שלי. בסופו של תהליך הם הבינו ואף המליצו לי על מסלול טיול יקר, להגשים יעד שלא הספקתי בצעירותי".
מחקרים רבים, שמתמקדים בבני הגיל השלישי, הוכיחו, כי תעסוקה ופעילות הדורשת חשיבה, מקטינות את הסיכון לחלות באלצהיימר או בדמנציה, שתי מחלות שכיחות בקרב בני הגיל המבוגר. כמו כן הוכח, שאיכות החיים נשמרת לאורך זמן רב יותר, ככל שאדם מעסיק עצמו בפעילויות חברתיות, חוגים, לימודים והרצאות. כל זה עולה כסף ולא מעט.
זאת ועוד. הפסיכולוג אברהם מאסלו, שיצר את תאוריית "היררכיית הצרכים האנושיים", מיקם את הצורך בהשתייכות כצורך הפסיכולוגי, הקודם לכל צורך פסיכולוגי אחר, לאחר הצרכים הפיזיים הבסיסיים. לפי זה, ככל שתהיה לאדם קהילה תומכת, מסגרת חברית וגירוי גופני ואינטלקטואלי, כך ירגיש פחות בודד. אלא שגם עיסוקים אלו עולים כסף. בצד אלו שידם משגת לממש מטרה זו ללא בעיה, שכן הם עשו מספיק לבתיהם במהלך שנות עבודתם, יש הפורשים לאחר שנות עבודה רבות, והפנסיה שלהם קטנה, עד שבקושי מכסה את הוצאות היומיום שלהם. ויש שאף פנסיה אין להם, וכל כספם מושקע בנכס שבו הם גרים. חייהם של אלו מתכנסים לתוך מסכת של טרדות וחרדות כלכליות.
בדיוק למקום הזה נכנס בנק מזרחי טפחות, עם הרעיון של משכנתה פנסיונית. דרור פלדמן, מנהל סקטור מטה משכנתאות בבנק, מסביר, שמטרת המשכנתה הייעודית הזו היא לאפשר לבני הגיל השלישי להעביר את השליש האחרון בחייהם בטוב ובשמחה. "באמצעות סכום כסף לא מבוטל שהם לווים מהבנק, בתמורה למישכון הנכס שלהם, הם יכולים להמשיך בחייהם ללא דאגות כלכליות", הוא מסביר. "התנאי הוא שהנכס של הלווים חופשי מכל מישכון ושיעבוד, שהסכום שיקבלו לא יעלה על 45% מערך הנכס, כשההלוואה ניתנת להם למשך 15 שנה".
עד כמה הילדים מעורבים בקבלת ההחלטה לקחת הלוואה כזו?
"בני המשפחה חייבים להיות שותפים מלאים ומעורבים בהלוואה כזו. במקרים שבהם הלווה הולך לעולמו בטרם נפדתה ההלוואה, הבנק מערב את היורשים, שאמורים להחליט האם להמשיך לשלם את ההלוואה או לסלק אותה באמצעות מכירת הנכס או בעזרת ההון העצמי שלהם. עם העלייה בתוחלת החיים הולכים ומתרבים המצבים, שהלווים מגיעים, בעודם בחיים, לרגע שבו צריך לפדות את ההלוואה, ואז מחליטים אם לפדות או להמשיך אותה. הלוואה זו מסייעת לבני גילים מבוגרים לחיות בטוב, ואין סיבה שהם לא ישמרו על איכות חיים ותרבות הפנאי, רק כי הם חושבים על הירושה לילדיהם. הילדים אמורים להבין זאת. לכן לפני שהלווים חותמים על משכנתה פנסיונית, יורשיהם מתבקשים לחתום על ערבות או לפחות על יידוע באשר לכל הכרוך בהלוואה כזו. אנחנו מאמינים, שלכל מי שהגיע לגיל 60 מגיע להמשיך את החיים בצורה איכותית ומהנה. המשכנתה הפנסיונית מאפשרת לו להפוך את הרצון הזה למציאות".
אחת ההוכחות עד כמה תפיסה זו הולכת ומתרחבת היא היווצרות קהילות של בני 60 ומעלה, שמוציאים כסף רב על פעילויות שונות שמיטיבות איתם, מתוך מודעות, שאלו הכספים, שבתחילה יועדו לירושה. לדוגמה, עמותת "פיל" (פחות ירושה לילדים).
זו אינה עמותה של ממש, אלא קבוצת אנשים בני 60 ומעלה, שמממשים הלכה למעשה את האג'נדה הזו. הם מודיעים ללא חשש לילדיהם, שהירושה שלהם תקטן, כי הם, את שארית חייהם, בוחרים להעביר באיכות ובהנאה. מצהירים, מבצעים ונהנים.
