הפד האמריקני יורה בכל התותחים, אבל כל מה שהשוק שומע זה את אזהרת ה-CDC שאוסרת על התכנסויות של יותר מ-50 איש בארה"ב. הפעולה של הבנק המרכזי האמריקני אמש (א') כבר נראתה מחושבת ומתואמת יותר מהפחתת הריבית החפוזה במחצית האחוז מלפני שבועיים - ההפחתה ההיא נבלעה כלא הייתה, וג'רום פאוול נותר עם שני כדורים פחות במחסנית (המינונים המקובלים לרוב בהחלטות הריבית הם של רבע אחוז). כעת רוקן פאוול את המחסנית כולה עם הורדת הריבית לאפס, אלא שהאקדח שלו מכוון למטרה הלא נכונה. לפחות לא בשלב זה.
כלכלות העולם עוד יזדקקו לריבית אפס כדי להתאושש כדי שהחברות לא יקרסו בהיעדר יכולת למחזר את החוב. אבל עכשיו אנחנו ממש לא שם. עכשיו העולם כולו בשלב הרבה יותר בסיסי - פחד. הפחד הזה הוא ריאלי ולא פיננסי, ולכן מה שירגיע אותו הוא לא אמצעים מתוחכמים אך ערטילאיים יחסית לאזרח מהשורה כמו נשק הריבית, אלא אמצעי הרגעה של ממש.
וזו בדיוק הבעיה של העולם כרגע - אף אחד לא מצליח לאתר בינתיים את אמצעי ההרגעה הפשוט שידבר אל השכירים שנשלחים לחל"ת ולבעלי העסקים שנאלצים לסגור את השערים ולכבות את המחשבים. אותם לא מעניין מהו גובה הריבית. האמצעים צריכים להיות מיידיים ומובנים, אבל הם גם צריכים להיות מחוץ לקופסה כי האנושות מתמודדת עם משבר מזן אחר.
הפעולה המתואמת של ששת הבנקים המרכזיים בליל יום ראשון רגע לפני פתיחת השווקים היא כרגע הדבר היצירתי ביותר שההנהגה הכלכלית הוציאה תחת ידיה, אבל זהו בסך הכל עוד כלי נשק מהארסנל הקיים. זו גם הסיבה לקריסת בורסות אסיה וגם הסיבה לכך שהחוזים העתידיים בארה"ב צונחים חרף המהלך.
הציבור מבין שהצמרת הכלכלית יודעת שיש בעיה רצינית, אבל לא יודעת איך להתמודד איתה. הירידות עוד עשויות להתמתן עם פתיחת שבוע המסחר, אבל גם אם המסכים ייצבעו בירוק אין לראות בכך אלא אובדן כיוון, לחץ, ובעיקר חוסר ודאות מוחלט לקראת העתיד.
בשנים האחרונות נדמה היה כי אזרחים רבים כמהים למנהיגים מזן ה-Strong Man, מוויקטור אורבן בהונגריה, עבור בוולדימיר פוטין ברוסיה וכמובן עד דונלד טראמפ בארה"ב ובוריס ג'ונסון בבריטניה . כל אלה שידרו במשך שנים כי הם כאן כדי לנקוט מהלכים תקיפים ולא צפויים מול כל אתגר שלא יבוא.
אלא שכעת מתברר כי ברגע האמת הם נאלמים דום. טראמפ ביזבז זמן יקר בהכחשת איום הקורונה, פוטין עדיין לא מכיר בקיומו וג'ונסון נוקט גישה מסוכנת של לתת לאוכלוסיית בריטניה להידבק כדי להתחסן. היכן המנהיגות החזקה שהיינו מצפים לה בזמן המשבר?
למרבה האירוניה, היחידים שכרגע מסתמנים כמנהיגים הנכונים לתקופה הם עמנואל מקרון הצרפתי וג'סטין טרודו הקנדי. ״הזקנים״ החזקים קצת זילזלו בהם, אבל דווקא שני אלה יצאו במהלכים שמבטיחים לאזרחים שלהם שבנקודת הקיצון הנוכחית המדינה תתערב ותדאג לכך שיהיה להם כסף למחיה גם אם מקום העבודה ייסגר, ויהיה להם מזון. עד כדי כך בסיסי.
ומה אצלנו?
ומה אצלנו? בשלב זה יוק. בעיקר מכיוון האוצר. המהלכים הכלכליים שמלווים את צעדי משרד הבריאות מגומגמים מאוד. במשרד האוצר אין ממש שר או הנהגה, גם ממשלה אין, ויש הרגשה שהמבוגר האחראי בכלכלת ישראל הוא אמיר ירון. כן, חלק גדול מהקוראים אולי אפילו לא ממש זוכרים את שמו ולבטח לא יזהו אותו ברחוב. אבל ירון, נגיד בנק ישראל, הוא היחיד כרגע במערכת הכלכלית הישראלית שלא מגיע עם שום אינטרס זר פרט לשמירה על יציבות הכלכלה הישראלית.
עד היום הוא שמר על איפוק ולא הוריד את הריבית (אף שגם לו אין ממש מרחב פעולה שכן הריבית ניצבת על 0.25%). המהלך הלילי של הבנקים המרכזיים בארה"ב ובאירופה צפוי להפעיל על ירון לחץ נוסף, אבל הוא יכול לקחת דוגמה מסטנלי פישר, הנגיד שניווט את דרכה של ישראל במשבר של 2008 ושהיה הראשון בעולם שהעלה את הריבית אחריו בקיץ 2009. הרבה גבות הורמו אז לנוכח המהלך הנועז של הנגיד במדינה הקטנה, אבל בדיעבד היה זה פישר שסימן את התחתית בשווקים ואת תחילת היציאה מהמשבר. מהלך שהסתיים רק לפני חודש.
ירון, פרופסור מאוניברסיטת וורטון היוקרתית ויוצא בית הספר לכלכלה של אוניברסיטת שיקגו, צריך להפוך עכשיו לאוטוריטה הכלכלית שמתעלמת מרעשי הרקע הפוליטיים. אתמול הוא כבר התחיל לרכוש אג"ח ממשלתי כדי להרגיע את המערכת הפיננסית המקומית. כעת אזרחי ישראל צריכים לקוות כי הוא יוכל להיות המקרון והטרודו של ישראל - אולי צעיר ולא מוכר, אך כזה שדווקא בזכות זה יצליח לחשוב על מהלכים יוצאי דופן.