מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? משפחות מכל רחבי הארץ מספרות בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם: משפחת רפאל מבאר אורה.
בצילום: ליאור (41), ענבר (40), צור (8), בנג׳י (4).
הבית: ענבר: "אנחנו פה 7 חודשים בשכירות. משלמים 5,100 שקל. אבל זו שכירות לשנה בלבד. כבר מצאנו בית אחר פה ביישוב".
איך הגעתם לכאן? ליאור: "הגענו מאילת, שם נולדנו שנינו. בשלב מסוים נסענו ללמוד יחד בחו"ל. אני למדתי בישול וענבר קונדיטוריה ב'קורדון בלו' ואז המשכנו לעבוד בחו"ל כמה שנים במסעדות בלונדון ובניו-יורק. התעקשנו על אילת כדי להיות קרובים למשפחה. ובאר אורה זה 15 דקות מאילת, יישוב קהילתי של אנשים שיצאו מהעיר כדי לחפש איכות חיים. איך יודעים שכולם במקור מהעיר? כי הדבר הראשון שכל בית עשה פה זה להגביה את החומות ב-30 סנטימטר, שלא יהיה חס וחלילה קשר עין".
אוהבים את המקום? ליאור: "מאוד. בסופו של יום מה שנשאר זה החוויות, והעבודה אמורה לקנות את האפשרות לעשות את זה, והבנו שפה יש משהו שמאפשר את זה. אנחנו כאילו בישראל אבל זו שפה אחרת. לא מדברים אותו דבר ולא חושבים אותו דבר. כאן חזרתי לרכוב על אופנוע וזו תרפיה שהייתי צריך. זה היה או לפרק מלא כסף אצל פסיכולוג או לצאת לדרך. אני אוהב לצאת בבוקר לעבודה ולראות את כל המדבר העצום הזה סביבי".
כמה עולה לקנות כאן בית? ענבר: "בית עם בריכה יכול להגיע כאן ל-2.3 מיליון ש'. אנחנו משלמים את הארנונה הכי גבוהה בארץ, כ-1,400 שקל לחודש. אבל זה שווה רק כדי לראות את האושר של הילדים. הם יוצאים מהבית והם במדבר, מדליקים אש, מסתכלים על ציפורים, מסתכלים על הכוכבים". ליאור: "בעל זבוב זה פה. הילדים שולטים, הם מנהלים פה את העולם".
מה אתם עושים? ליאור: "כשחזרנו מחו"ל פתחנו את 'המסגר חמש'. זו הייתה מסעדה קטנה באזור תעשייה באילת שהייתה משחק באש. משהו שאתה מדליק ואתה לא יודע אם תצליח להשתלט עליו. לשמחתי ידענו להגדיר אותה בזמן וסגרנו בשיא ופתחנו את מסעדת 'לוויתן'. היא קיימת כבר ארבע וחצי שנים אבל גם היא משהו זמני. היא לא תחיה לנצח ואנחנו מנסים לבטא רגע מסוים בציר הזמן שלנו ושל המקום. זה בעל חיים של מים עמוקים שמעורר בשנינו השתאות למראה העוצמה והגודל של החיים, שפורצים מהדבר הענק הזה. וזו לוויתן - משהו מופלא שקורה לפרק זמן מסוים עד הרגע שנחליט לחזור לאוקיינוס. אין לי אידיאולוגיה. חשוב לי טעים. אני רוצה אוכל יצרי, פרוע, גדול - זה מה שחשוב לי".
מצליחים להתפרנס ממסעדה באילת? ליאור: "זה לא קל, כי 90% מהלקוחות הם מחוץ לאילת. אילת זה 60 אלף איש. תוריד מזה ילדים, תוריד את אלה שלא ייכנסו בגלל שיש אצלנו חזיר - זה מוריד כמות אסטרונומית של לקוחות".
אז למה התעקשת על זה? ליאור: "כי זה אוכל. אנחנו מכניסים לכל דבר פוליטיקה ודת, ואני לא רוצה לנהל את השיח הזה בצלחת. המדד צריך להיות רק אם זה טעים או לא. אני שונא עודף אידיאולוגיה במסעדנות, שהכל בהתאם לטרנדים. פתאום הכל קַיָּמוּת ונוציא את כל הקשים כדי להציל את צבי הים. בחייאת, אנחנו לא שומעים איזה מגוחכים אנחנו. לא הקשים הורגים אותם, זה אנחנו".
ההחלטה הכי טובה שקיבלתם? ענבר: "שנסענו מפה. שחיינו בחו"ל. זה נותן פרופורציה ומשנה את נקודת המבט שלך. אנחנו פה אבל אנחנו לא באמת פה, והבית הזה יכול להיות בכל מקום אחר. בשנייה שאנחנו בתוך הבית אנחנו במקום אחר וכל איפה שהיינו נכנס לתוך הבית. אם לא היינו יוצאים מפה זה לא היה קיים".
מינוס? ליאור: "יש תקופות שכן ויש תקופות שלא". ענבר: "אנחנו לא חיים על מינוס באופן שיטתי".
פינוק? ענבר: "יום שבת כשהמסעדה סגורה, חברים ואוכל. הכל תמיד חוזר לאוכל". ליאור: "אני מבסוט מזה. בסופו של דבר זה הכל זיכרונות. לא מעניין אותי לקנות תיק ב-5,000 שקל".
מחוץ לתמונה? ליאור: "הרבה מאוד ספרים של אוכל, בעיקר מחו"ל. מתכונים לא מעניינים אותי, מעניין אותי הסיפורים, החשיבה, התרבות".
חופשה אחרונה? ליאור: "סיני. זו האפשרות הכי טובה מבחינתנו, כי הלוויתן הוא ילד שצריך להיות לידו. כשאנחנו לא נמצאים המסעדה סגורה. זה עולם קשוח וזה שיעבוד להיות בעל מסעדה".
