54 שנים אחרי ששלושה אחים נרשמו במנהל מקרקעי ישראל כבעלי זכויות בקרקע ברעננה הצליח הבכור להוכיח שהוא הבעלים הבלעדי: בית המשפט המחוזי בלוד ביטל לאחרונה פסק דין של בית המשפט למשפחה, וקבע כי גרסתו של האח הגדול – שלאורך כל השנים החזיק בקרקע, טיפח אותה ושילם עבורה הוצאות ומיסים – אמינה ונתמכת בעדויות בני משפחה ובמכתבים שכתב אחיו הצעיר.
ב-1965 חתמו שלושה אחים על הסכם לרכישת קרקע ברעננה. בדיעבד התברר שהמוכרת לא הייתה רשאית למכור אותה והוצעה להם קרקע חלופית בבעלות מינהל מקרקעי ישראל. רק אחד מהאחים הסכים להצעה, אך כדי לזרז את העסקה חתמו כל השלושה על הסכם חדש וזכויותיהם נרשמו במינהל בחלקים שווים.
בפועל, האח היחיד שהסכים להצעה הוא זה שהחזיק בקרקע, הקים עליה עסק ונשא בהוצאותיה ובתשלומי המסים. ואכן, לימים זכויותיו של אחד האחים הועברו לידיו, אלא שהוא נקלע לבעיה מול אחיו הקטן – שסירב להסדיר את הרישום.
בלית ברירה הוא הגיש נגדו תביעה, במסגרתה הציג מכתב איומים שבו האח הקטן דרש ממנו להחזיר לו את המקדמה על העסקה ומכתב נוסף שבו הצהיר כי יפעל להסדרת הרישום. הבכור הדגיש כי החזיר לאחיו את כספו ונשא לבדו בתשלום עבור הקרקע.
בית המשפט למשפחה האמין לגרסתו, אולם קבע כי עצם העובדה שהאח הצעיר רשום כבעל זכויות מעידה על קיומה של עסקת מתנה שהושלמה. בערעור שהגיש הבכור הוא טען שבית המשפט למשפחה טעה, כיוון שהזכויות לא רשומות בטאבו אלא במנהל מקרקעי ישראל. כלומר, לא מדובר בזכויות קנייניות, ולכן גם בהנחה שהעניק לאחיו מתנה – היא לא הושלמה והוא רשאי לחזור בו.
הוא הכחיש כי נתן לאחיו מתנה והפנה לכך שבית המשפט למשפחה קבע במפורש כי גרסתו אמינה. מכאן שהיה עליו להגיע למסקנה שהקרקע שייכת לו באופן בלעדי.
מנגד, האח הנתבע התעקש שהוא שותף חוקי בקרקע אך השופטים מיכל ברנט, ורדה פלאוט וצבי ויצמן חשבו אחרת. הם הבהירו כי בית המשפט למשפחה אכן טעה בנושא המתנה נוכח העובדה שהזכויות רשומות במנהל בלבד ולא נחשבות לזכויות קנייניות. על כן, לפי החוק לא מדובר במתנה שהושלמה.
הם הוסיפו כי גרסת הבכור לגבי השתלשלות העסקאות התקבלה במלואה, כולל עדותו לגבי החזרת כספי המקדמה. גרסה זו אף גובתה בעדויות בני משפחה נוספים, שאישרו כי הרישום של שני אחיו של המערער היה פרוצדוראלי בלבד.
השופטים ציינו כי התרשמו מאמינות גרסתו של המערער שאף הוכחה בראיות ובעדויות מוצקות. מכאן, שלא היה זה נכון לקבוע כי העניק לאחיו הקטן מתנה, מה גם שהשניים היו מסוכסכים. מלבד זאת, אין ספק שלאורך כל השנים המערער הוא זה שטיפל בשטח ונשא בתשלומי המיסים וההוצאות.
בסיכומו של עניין השופטים קבעו כי מכתב האיומים וההצהרה שכתב האח, עדויות בני המשפחה והשימוש הבלעדי בנכס – כל אלה מעידים שהרישום במנהל לא משקף את האמת. הערעור התקבל ונקבע כי הבכור הוא הבעלים הבלעדי של הזכויות בקרקע. אחיו חויב בהוצאות של 20 אלף שקל.
