"אני חושבת שהיום, עבור המון המון אנשים, על אחת כמה וכמה בישראל, העבודה היא מה שמגדיר אותך. תמיד כששואלים אותך 'היי מי אתה?' אתה קודם כל נותן את המקצוע. ואני חושבת שבשנה הזאת זה קצת נלקח מאיתנו - בעיקר מהנשים שבינינו". בימים בהם חלקנו מבועתים מהמחשבה על החזרה לעבודה במשרד למשך חמישה ימים בשבוע, גילי יובל הוציאה ספר שירים סאטירי שנקרא "הפעם עם הקובץ", המתמקד בדיוק בחיי העבודה המשרדיים שקצת נזנחו ולא ברור מה צופן להם העתיד.
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
במקביל, ובאופן די מקרי, יצא לאור ספר הפרוזה "מוכרי החלומות", של שאול אולמרט, שעוסק גם הוא בחיי העבודה, לכאורה מזווית שונה לגמרי, אך עם נקודות השקה רבות. בריאיון משותף ל-ynet הם מדברים על אהבה לעבודה, הגעגועים לדברים הקטנים, ומה הם חושבים שיקרה לעולם העבודה אחרי השנה המשוגעת שעברה על כולנו.
חוזרים לשגרה - אחרת
"קרה בלת"ם, פתאום ירדנו מ-100 ל-0", מתאר אולמרט, בנו של ראש הממשלה לשעבר, את מה שקרה לעולם העבודה המשרדי בתחילת הקורונה. "מאיזושהי שגרת עבודה מאוד אינטנסיבית, עם חוקים מאוד ברורים ועם תרבות שלמה מסביבה, נאלצנו להתרגל למשהו אחר לגמרי. התגובה הראשונית הייתה הלם, אבל כשהתאוששנו ממנו ראינו שאפשר להישאר בחיים. כלומר, אפשר להמשיך לעבוד גם מרחוק, ויש לזה יתרונות וחסרונות מסוימים, אבל התרגלנו כי לא הייתה לנו ברירה".
אולמרט, כיום יזם משותף ומנכ"ל בחברת הסטארט-אפ "פיגי", הדגיש: "רוב העובדים בהיי-טק, בטח כשהם יותר בכירים, העבודה היא חייהם. הם מאוד מושקעים רגשית, אז הם רוצים בהצלחה. נגיד, כשהארגון לא מתפקד כי פתאום לא באים למשרד הם קודם כל חשים חרדה כי הם באמת חרדים להצלחת החברה. אבל מצד שני הם גם אומרים 'וואלה, להיות בבית ופתאום לא לבלות הרבה בדרכים, גם בזה יש יתרונות'".
יובל, ישראלית שמתגוררת בלונדון ומנהלת את עמותת הידידים הבריטית של מוזיאוני האומנות בישראל, סיפרה על המחסור בדברים הקטנים: "אחד הדברים שהלכו מאיתנו בשנה הזאתי זה דווקא הרגעים שהם לא העבודה. זאת אומרת, הפקקים בדרך לעבודה, ארוחת הצהריים, ה'מה נזמין היום?'; 'מה בא לך?'; 'מה עשית בשבת?'; 'מה הכנת?'; 'מה הבאת היום?'. לפעמים, כשאנשים באים ומתחילים לדבר איתי ולשאול אותי מה אני עושה בפעם ה-80, זה ממש מציק לי כי יש לי עבודה להתקדם איתה. מצד שני, לפעמים אני ממש כמהה להפרעות האלה".
"אחרי ההלם הייתה אופוריה", מוסיף אולמרט. "ועכשיו אנחנו רואים את הסינתזה של שניהם, האופוריה הייתה שפתאום ראו שהעולם לא מתמוטט בגלל שלא באים למשרד, אבל בטווח הארוך התחילו לראות גם את הבעייתיות שבעבודה לבד ואת הפגיעה בקשר האמוציונלי המאוד חזק בין העובד לבין הארגון. עכשיו אני חושב שמחפשים את האיזונים האלה. הרבה יותר עובדים אומרים לי עכשיו 'תקשיב, אני רוצה מאוד לעבוד מהבית' וזה נשמע הרבה פחות צורם ממה שזה היה עלול להישמע לפני שנה וחצי. יש הרבה יותר פתיחות לזה. הרבה יותר מודעות".
יובל מסכימה: "יש ויכוח של 'האם זה יקרוס' ואני אומרת 'לא, בדיוק ההפך'. כי הרבה אנשים לא יחזרו לעבוד ממשרדים כרגיל, אבל הם כן צריכים את המקום הזה להיפגש, לעבוד לשעתיים, לצאת. אני למשל לא אשלם עכשיו שכירות גבוהה לאיזה משרד מפונפן, אבל אני כן אקח איזשהו מקום לשעתיים אם יש לי איזה פגישה עם מישהו".
על השיבוש הנוסף בחיי העבודה בדמות הסלמה קטלנית בדרום, אמר אולמרט: "השבוע האחרון היה דוגמה לזה שהקורונה הייתה אחלה בית ספר שחיספס אותנו להתמודדות עם מצבי חירום. מה שבתחילת הקורונה העלה כל מיני שאלות מבחינה שליטה על עובדים או עמידה ביעדים נהיה common knowledge. אני לא אומר שאנחנו רובוטים ולא נברר איך עבר הלילה ואם מישהו בצוות צריך יום מנוחה או יום חופש, אבל תוך רגע מתארגנים על מה שצריך לעשות וממשיכים כרגיל, בינינו - אפילו יעיל יותר".
יובל: "עם כמה שאני אוהבת שגרה אני דווקא חושבת שה'ממשיכים כרגיל' הזה קצת מסוכן. זה כאילו הדבר חשוב בעולם כרגע זה להמשיך לתפקד - וזה מתאפשר כי הטכנולוגיה מאפשרת וכי החומר האנושי התרגל. זה מה שעשינו בשנה האחרונה. אבל יש פה בעיני גם אלמנט של הדחקה. בואו - משהו לא בסדר. משהו לא נורמלי. זה היה נכון בקורונה וזה נכון גם עכשיו".
אהבה לעבודה - והשקרים שאנחנו מספרים
"אני מת על העבודה שלי", מספר אולמרט. "אני לא מכיר אורח חיים אחר, אבל הדבר שהכי נילקח ממני בתקופה הזו של הקורונה זה נסיעות העבודה. ברמה האישית זה היה קצת ברכה, כי טסתי כל כך הרבה שפתאום זה היה 'וואו' - אפשר גם לא לטוס וזה בסדר. אבל המון מהזמן שלי לבד היה תלוי בזה שיש לי נסיעות. זה היה נותן פתאום 12 שעות של 'אף אחד לא מתקשר אליי'".
יובל: "אני אוהבת את העבודה שלי, אבל השנה חידדה לי הרבה דברים שאני לא אוהבת בה כי כל הכיף הלך. העבודה שלי זה לעשות טיול אומנות ויין בפרובאנס, לארגן טיול אספנים לווינה, להביא את האנשים הכי מגניבים, לחבר אותם ביחד, בכוסות שמפנייה וזרי פרחים וכל זה - פשוט לא היה לי".
ספרה של יובל מבוסס על טקסטים מעמוד הפייסבוק "והעבד הזה הוא אני" שפתחה לפני כחמש שנים כסוג של מחווה לשיריו של המשורר יהודה אטלס. ספרו של אולמרט מגולל את סיפור עלייתו ונפילתו של יזם צעיר המקים סטארט-אפ טכנולוגי על קו חולון-ניו יורק, תוך חשיפת אחורי הקלעים של חלום האקזיט הנכסף. הספרים שכתבו עוסקים גם בצורה שבה אנחנו מציגים עצמנו כדי להתקבל לעבודה, בעבודה עצמה, ובשקרים שאנחנו מספרים לעצמנו ולכולם.
"התנדבת יומיים - בעלת ניסיון עשיר", מקריא אולמרט מספרה של יובל. "מזגת למישהו מים - נטוורק מזהיר. עבדת שמונה חודשים - זה בתכל'ס שנה, בקטנה. ניהלת שלושה אנשים? הובלת מחלקה ראשונה. קראת את התוכנה ברשת? זו בעצם שליטה מלאה. נמאס לך ואת פורשת? מחפשת את האתגר הבא".
יובל מעידה על עצמה: "יש לי כל הזמן הרגשה כזאת. כמעט עם כל עבודה אבל שאני עובדת בה, שאני מזייפת את זה לגמרי. שכאילו אני לא באמת יודעת על מה אני מדברת, לא באמת יודעת מה אני עושה". אולמרט מסכים: "כולנו לפעמים קצת מרגישים מתחזים. זה קורה שיש לנו עבודות של גדולים ואז אנחנו שואלים את עצמנו 'מה לעזאזל אני עושה פה'".
הוא מוסיף: "העתקנו את זה מהאמריקנים, שם אתה מגיע לאיזה כנס, אתה פוגש בן אדם, הוא מספר לך כמה הולך מדהים, יום אחרי זה אתה קורא שהחברה שלו פשטה רגל. בסוף, אלה שבאמת הולך להם לא מדברים על זה יותר מידי". יובל מקריאה קטע רלוונטי מספרו של אולמרט: "אם לכולם פה הולך כל כך טוב, איך זה שסטטיסטית, 90% מהם נכשלים בסוף?", ומוסיפה: "יש פה באמת קטע שהיום אתה לא יכול להראות חולשה. כשאתה מחפש עבודה אתה 'מחפש את האתגר הבא'. או שאתה 'בין פרויקטים', 'אני בודק', 'כן, אולי אני אמנכ"ל איזה משהו'".
"כשמדברים על עבודות של אחרים, יש מהלך משונה", מקריא שוב אולמרט מספרה של יובל. "קודם אני מתרברבת, בסוף מתחילה לקנא. אחרי שהרמתי לעצמי וסיפרתי על הג'וב, העבודה הבנאלית שלהם נשמעת הרבה יותר טוב". אולמרט מסביר: "כולם כל הזמן עסוקים בלתאר כמה טוב להם כשהם בעצם אומרים 'וואו, השני באמת נורא טוב לו, מדהים. הלוואי עליי, אני סתם מזויף, אבל הוא, אצלו זה באמת'".
גם הגיבור בספרו של אולמרט נתקל בדילמות דומות: "מצד אחד הוא פותח סטארט-אפ והוא בוהה בהתרגשות אדירה על הדבר הזה שהוא יוצר, ומצד שני הוא מרגיש נורא אבוד בתוך זה, כי רק חצי מזה אמיתי. וגם יש שם רגע של משבר בחברה ואז פתאום כל העובדים מתחילים לעזוב. כל העובדים שלפני רגע באו וסיפרו לו 'תקשיב, זה כמו משפחה, אתה אבא שלנו', בורחים ונעלמים".
"אם החברה שלי בגיל 17 הייתה הולכת לשעה הייתי בוכה - וככה גם בעבודה"
אולמרט מציין גם את "הזיוף" בנוגע לאיזון בין חיי המשפחה לעבודה. "לגיבור בספר יש ילדה בהולנד שהוא לא רואה, אז הוא מפתח תוכנה כאילו כדי שהוא יוכל לתקשר איתה יותר בקלות", הוא מספר. "אז הוא המציא טכנולוגיה שמצילה את הקשר שלו עם הבת שלו, אבל ברור שמרגע שקמה החברה נהרס הקשר שלו עם הבת, והוא לא רואה אותה יותר כי הוא עובר לאמריקה".
אולמרט מעיד על עצמו: "הייתי הכי וורקוהוליק (מכור לעבודה - צ"ש) בעולם. ממש הייתי דוגמה קיצונית. בספר יש קטע ששני השותפים מדברים ביניהם ואחד מהם מספר שחברה שלו עזבה אותו כי מאז שהם הקימו את הסטארט-אפ אין לו זמן אליה והוא אומר: 'האמת, הייתי יכול לצאת קצת מוקדם יותר הביתה, אבל תקשיב, זה לא נעים, היא לא כל כך מעניינת אותי... אני חושב רק על העבודה'. אז הייתי ככה מאוד במשך שנים ועכשיו לא. את הסטארט-אפ הנוכחי אני מנסה להקים בצורה אנושית יותר. אני לא יכול להגיד לך שאני לא חושב עליו הרבה, אבל וואלה, זה לא אותו דבר. אני אתן לך דוגמה: החברה הראשונה שלי בגיל 17, אם היא הייתה הולכת להיפגש עם חברה לשעה, הייתי פורץ בבכי כי הייתי מרגיש נטוש וזה. עכשיו למדתי לנהל מערכת יחסים בצורה יותר רגועה, יותר הגיונית".
"כשאני אומרת בהרצאות שעבודה זה מקום שאנחנו בורחים אליו כי יש לנו בעיות בזוגיות או עם הילדים אז כולם מהנהנים", מספרת יובל כיצד היא רואה את הדברים. "עבודה זה המקום שיכולים לראות אותנו בו. בין אם זה דרך הביצועים שלנו ולפעמים דרך הדברים הקטנים. יש לי שיר שאני נורא אוהבת על 'על מה הבאת לצהריים היום', קופסת פלסטיק משבת, כן? כי זה המקום שבו רואים שזאת בישלה וזה מזמין וזאת הייתה, וזה אמא שלו הגיעה, וככה רואים את האנשים, אתה רואה את מי שעובד סביבך".
