איך מתמודדים עם משבר הקורונה, מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, בשגרה ובצל הקורונה. והפעם: משפחת ואן אייבאייק, אמסטלביין, מהולנד.
בצילום: אדינה (39), חייש (45), לייה (8), זוהר (5), עוז (4).
איך מצאת את עצמך בהולנד? אדינה: "חייש נולד פה בהולנד, ואני הגעתי הנה לפני 13 שנים". חייש: "זה סיפור אהבה". אדינה: "הכרנו בארץ כשחייש טייל במזרח התיכון והגיע גם לישראל. כשסיימתי ללמוד נסעתי לכמה חודשים להולנד בלי שום מטרה להישאר, אבל דבר גרר דבר והתקבלתי לתואר שני ועבודה, וככה עברו 13 שנים. השנה החלטנו לעזוב ולעלות לארץ, וכבר שכרנו דירה ביקנעם עלית".
הבית? אדינה: "יש לנו כאן בית של שלוש קומות על המים, שקנינו ב-2012 ב-300 אלף אירו. היום זה שווה כ-500 אלף אירו. אנחנו משכירים אותו, ושכרנו ביקנעם עלית דירה ב-5,500 שקל. בארץ השכירות זולה יחסית, אבל לקנות בית זה ממש יקר. בהולנד זה להפך".
מה אתם עושים? אדינה: "אני פסיכולוגית קלינית". חייש: "אני מנהל כספים ולאחרונה התחלתי לעבוד בחברה חצי הולנדית וחצי ישראלית לקראת המעבר לישראל".
ההחלטה לעלות לארץ? אדינה: "אבא שלי חולה, ולפני הקורונה נסעתי לארץ פעם בחודשיים להיות איתו. בלי קשר היינו מגיעים לארץ עם הילדים לפחות שלוש פעמים בשנה, ואז פרצה הקורונה ולא יכולתי לנסוע. זה שבר אותי לגמרי והחלטתי שאני לא יכולה יותר ואני רוצה הביתה. מעולם לא קיבלתי את העובדה שאני לא בארץ, אבל תמיד זה היה מין הר גדול שאני לא יודעת איך להתחיל לטפס עליו. אף פעם לא הצלחתי למצוא את האומץ, והקורונה נתנה לי את הפוש האחרון. חייש מצא עבודה די מהר, ולי יש את הקליניקה שלי שעוברת איתי, ואני גם עובדת במוסד פסיכיאטרי אונליין מישראל".
חייש? "פחדתי ולא ידעתי אם אמצא עבודה או אם אוהב את המקום ואם אתאים לתרבות, אבל מצאנו בית נחמד ועבודה ואני מתרגש להגיע - אבל כרגע לא מוכנים לתת לי להיכנס בגלל עניין הדת, למרות שאנחנו נשואים".
ניסית להתגייר? אדינה: "חייש ניסה להתגייר בהולנד פעמיים, אבל לצערי הרב זה לא הצליח. חייש: "אמרו לי שהתהליך לוקח כמה שנים, אבל לפני שהתהליך התחיל ממש ניצלו אותי. ביקשו שאגיע כל בוקר וערב לנקות את בית הכנסת". אדינה: "הוא ממש מספר את זה בעדינות. בבית הכנסת האורתודוקסי ניצלו אותו במשך שנתיים".
חייש: "בפעם השנייה שניסיתי, בבית הכנסת הליברלי, היו יותר ידידותיים, אבל אז קיבלנו מכתב שצריך לשלם 2.8% על ההכנסות השנתיות שלי לבית הכנסת רטרואקטיבית על השנים שאני לא יהודי. זה מטורף וזה לא קרה".
זה חשוב לך? אדינה: "אבא שלי לא קיבל את זה, ועבורי זו הייתה משאלה קטנה שהלוואי שתקרה. בכל מקרה, אני מגיעה ממשפחה מסורתית ואני שומרת כשרות, והבהרתי לחייש שלא מכניסים שרצים הביתה, ואם יהיה בן אז זה ברית מילה, וכמובן שמות עבריים לילדים. זה דברים שנאמרו מראש והוא מכבד את הכל".
איפה אתם עומדים? אדינה: "הילדים כבר רשומים לבית ספר בארץ, עזבנו את הבית שלנו, ונכנסו שוכרים. הכל מוכן חוץ מזה שלא נותנים לחייש להיכנס ישראל. הם אומרים שבגלל הקורונה אני והילדים יכולים להיכנס אבל הוא לא, וזה שאנחנו נשואים לא מעניין אף אחד. זה לא אנושי. זו חוויה טראומטית לילדים, לעקור אותם בלי אבא שלהם. משרד הפנים לא מאשר את זה, והתשובה היא שצריך להגיש בקשה לאיחוד משפחות ואולי הוא יוכל להגיע אחרי הסגר. אני לא מבינה איך זה הגיוני? אנחנו משפחה, רשומים בארץ כנשואים. אין לנו כבר בית, לילדים אין מסגרות, אנחנו תלויים באוויר וזה לא מעניין אותם".
חייש: "אני מבין שזה בגלל הסגר, אבל להכניס רק חלק מהמשפחה וחלק להשאיר בחוץ?" אדינה: "הסגר יכול להימשך שלושה שבועות. קורעים משפחה שרוצה לעלות לארץ. למה? מה הבעיה לעשות בדיקת קורונה ולפתור את זה בשנייה?"
מינוס? חייש: "פה בהולנד אין לנו". אדינה: "שנינו בעבודות טובות, והחיים בהולנד הרבה יותר זולים. הייתי בהלם ממחירי החוגים ביקנעם לעומת בית הספר הכי נחשב באמסטרדם. אם מסתכלים על הנייר, אנחנו מטומטמים שאנחנו עוזבים, אבל הלב שלי לא כאן. זה לא עוזר שזו קבלת הפנים, ואני נורא חוששת שזה פרומו לחיים בארץ. לא ציפיתי שיקבלו אותי בחיבוק, אבל לפחות שלא יתנו לי אגרוף בבטן. אני תמיד אומרת כמה יש שנאת זרים בהולנד, ואנחנו מגיעים למדינה שלי, ויש דגל ענק: 'אתה זר'".
מרשות האוכלוסין וההגירה נמסר בתגובה: "בעקבות הנחיית הקבינט המדיני צומצמו ההקלות, ובהן גם מתן כניסה לזרים הנשואים לישראלים. ככל שההנחיות תשתנינה ניתן יהיה לבחון את הנושא".
