בית המשפט למשפחה בקריות קיבל לאחרונה תביעה של אישה גרושה שגילתה שחלקה בפנסיה התקציבית המוקדמת של בעלה לשעבר מצה"ל נמוך בכ-1,000 שקל מזה שעליו סוכם בהסכם הגירושין. ההפחתה נבעה מתיאום מס שערך הבעל, שבו הגדיר את השכר הנוכחי מעבודתו כמשכורת ראשונה ואילו את הפנסיה כמשכורת שנייה, מה שהגדיל את שיעור המס שמשולם עליה. השופטת שירי היימן קבעה כי המעשה פגע בזכויות האישה באופן מהותי וחייבה אותו להשלים את ההפרש.
הסכם הגירושין נחתם ואושר בבית משפט ב-2016. בסעיף שעסק בפנסיה התקציבית המוקדמת שמקבל הגרוש בעקבות פרישתו מצה"ל נקבע כי האישה זכאית ל-32.36% בהתאם לחוות דעת אקטוארית שהוגשה בתיק.
כשנתיים לאחר מכן הגישה האישה תביעה בטענה כי בפועל היא מקבלת סכום נמוך יותר מזה שהייתה אמורה לקבל. לדבריה, בעוד שהחלק שלה אמור היה להגיע לסביבות 3,400 שקל בחודש, בפועל נכנסים לה 2,600-2,500 שקל בלבד.
היא ציינה כי ההבדל נעוץ בתיאום מס שביצע בעלה לשעבר, שדיווח על ההכנסה מהעבודה הנוכחית שלו כמשכורת ראשונה ואילו את הפנסיה הגדיר כמשכורת שנייה, שמדרגת המס עליה גבוהה יותר. האישה טענה כי זכויותיה הכלכליות נפגעו בשל כך וביקשה לחייב את הבעל לשנות את הדיווח לרשות המסים ולשלם לה הפרשים על שלוש השנים האחרונות.
הגרוש טען מנגד כי ההסכם קבע שהתובעת זכאית לאחוז מסוים מהגמלה ולא הגביל אותו מבחינת מיסוי. לדבריו הוא נהג בתום לב ובשקיפות תוך שהדגיש כי את הבקשה לתיאום המס הגיש כחצי שנה לפני שהסכם הגירושין אושר. הגרוש הוסיף כי אם ייאלץ להצהיר על הפנסיה כמשכורת ראשונה ההכנסה שלו תצטמצם ב-1,000 שקל בחודש וייגרם לו נזק רב. עוד הוא ציין כי ממילא כשיגיע לגיל פרישה תקבל האישה סכום זהה לפי שתי החלופות.
השופטת שירי היימן ערכה סקירה של מקרים דומים שנדונו בבתי המשפט ובכולם נקבע כי תכנון מס לא יכול לבוא על חשבון זכויותיו של הצד השני.
השופטת קבעה כי במועד שבו נערכה חוות הדעת האקטוארית זכויות האישה חושבו על פי מיסוי הגמלה כמשכורת ראשונה – כפי שהייתה מוגדרת ברשויות המס באותו מועד. בתוך כך הזכירה השופטת את הבקשה לתיאום מס הוגשה כמה חודשים לאחר שהאקטואר הגיש את חוות הדעת, כך שהשינוי כלל לא נלקח בחשבון.
גם אם זכויותיה של התובעת נקבעו באחוזים, הוסיפה, לא ניתן להתעלם מכך שהחישוב התבסס על פי שיעור מס מסוים. השופטת ציינה כי זכויותיה של התובעת בגמלה נגזרו מסכום סופי שהיא זכאית לקבל מתוך הפנסיה התקציבית. על כן, הסכום החודשי המופחת פוגע מהותית בזכויותיה ולא תואם את הנתונים עליהם הסתמכה כשחתמה על ההסכם.
לפיכך, השופטת קבעה כי התובעת זכאית לקבל לידיה סכום נטו אחרי מיסוי לפי משכורת ראשונה. אם הנתבע ימשיך להצהיר על הגמלה כמשכורת שנייה, יהיה עליו להשלים את הפער מכיסו מדי חודש. בנוסף חויב הנתבע בהפרשי עבר משנת 2017 שישולמו בארבעה תשלומים וכן בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 5,000 שקל בתוספת מע"מ.
