איך מתמודדים עם הסגר, מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? משפחות מכל רחבי הארץ מספרות בגילוי לב על החיים עצמם, בצל הקורונה. והפעם: משפחת קרום, מושב שדה יצחק.
בצילום: גיא (44), טל (42), אורי (15), איל (13), אמיר (9) והכלב טיטו.
הבית: גרים במושב שנה וחודשיים. משלמים 6,750 שקל שכירות ומקבלים על הדירה שלהם בנתניה 5,600 שקל. גיא: "גרנו לפני 7 שנים בנתניה, ולפני זה כמה שנים בכפר מונש. ידענו שחיי המושב עדיפים, אבל המעבר לעיר היה אילוץ כלכלי".
המושב: טל: "זה מקום מדהים. אנחנו בתוך הטבע. יש פה המון טרקטורים וחממות ותחושת כפר. הילדים לומדים בבית ספר אזורי ואין מה להשוות לחינוך בעיר. זה חינוך מאוד ערכי, ארץ ישראלי ופחות הישגי, וזה מה שחיפשנו".
מה אתם עושים? טל: "כרגע אני עובדת במזכירות של המושב בחצי משרה. זו עבודה זמנית. אני בתחום משאבי האנוש והייתי רוצה לחזור לזה. אני בתקופה ארוכה של חיפוש וניסיון להבהיר לעצמי מה הדבר המדויק לי. אני מקווה שאחרי המשבר הנוכחי אצליח להתברג בארגון שמתאים לי, בשאיפה שיהיה בתחום הביוטק".
גיא? "אני הייתי כמעט 18 שנים בקריירה של שיווק ופרסום. הייתי בשטראוס ובפרטנר ובתפקיד האחרון סמנכ"ל אסטרטגיה באחת מחברות הפרסום המובילות. ואז הגיע משבר גיל ה-40 ופתאום הרגשתי שאני חי את החיים על יד. דירה חדשה, 3 ילדים, משכנתה, שכר טוב, טיסות לחו"ל, אבל הכל על יד. היה לי חלום ששכב במגירה – ספר ילדים שכתבתי, והחלטתי להוציא אותו לאור. תוך כדי הקמפיין למימון המונים הבנתי שאני זה שיוצא לאור ולא הספר, והחלטתי לעזוב הכל ולחיות חיים של הגשמה מלאה. במהלך השנים למדתי קורסים בטיפול רגשי והנחיית קבוצות בשדה המיניות, והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות".
איך עושים צעד כזה מבחינה כלכלית? גיא: "זו לא הייתה החלטה רציונלית, והיא הכניסה אותנו לסחרור, אבל הרגשתי שאני לא יכול להיות יותר רחוק מעצמי. זו הייתה בחירה לא לעשות דברים רק כדי להתפרנס, אלא ניסיון להתחבר למה שאני באמת".
היו לכם חסכונות שיחזיקו אתכם? גיא: "הייתה נאיביות מסוימת. היו פיצויי פיטורים וקצת חסכונות, אבל לפני כמה חודשים מצאנו את עצמנו בלי כלום, ואפילו נכנסנו לתהליך עם עמותת פעמונים, חתכנו בהוצאות, מיחזרנו הלוואות, והבנו שיחד עם החלומות צריך בינתיים גם להביא כסף, אז טל התחילה בחצי משרה, ואני לוקח פרויקטים כפרילנס במשרד פרסום בחברה הערבית. היום אנחנו מסתכלים על התמונה בצורה יותר מפוכחת".
מינוס? גיא: "סגרנו את המינוס ואנחנו בתוכנית הבראה להחזרת ההלוואות. הפסקנו לחיות ממה שאין. הבועה הזו מתפוצצת".
הקורונה תפסה אתכם במצב לא אידיאלי? גיא: "אני חושב שדווקא להפך. הגענו למשבר די מוכנים, כי היינו במומנטום של לחתוך בהוצאות, ואפילו הגשתי בקשה לדחות את המשכנתה חודש לפני הקורונה. עדיין היה פער של עשרת אלפים שקל בין ההכנסה להוצאה, ופתאום הקורונה באה ושטחה את העקומה של ההוצאות, ואפשרה לנו אחרי הרבה זמן דווקא סוג של איזון. אני גם חושב שיהיה ביקוש למה שאני עושה אחרי המשבר".
הקורונה עוד תעזור לך. גיא: "יש פה עצירה שמכניסה אנשים הביתה, פנימה, והטלטלה שהרבה משפחות עוברות סביב המשבר הרגשי והכלכלי – אנחנו כבר עברנו את זה. מה שאני עושה, הטיפול הרגשי והזוגי, יהיה בו צורך בתקופה הקרובה. זה נקרא 'להרגיש באמת', הזמנה להתחבר לרגשות, לאמת פנימית, להקשיב ולהבין איך אנחנו רוצים לחיות. המשבר הזה גורם לזה שאין לאן לברוח. אין מאהבת, אין אפשרות להתגרש, ואנשים מסתכלים לאמת בעיניים. זו הזמנה לעשות שינוי".
איך החיים כשאתם סגורים בבית? טל: "המקום שאנחנו גרים בו ממש מקל על ההתמודדות. המתבגרים סגורים בחדרים בבידוד שכפו על עצמם, ואני עסוקה בלהוציא אותם מהחדרים, אבל כשכולם יוצאים באותו זמן זו מלחמת עולם". גיא: "יש לזה גם פלוסים - הצלחנו לחבר אותם לעזרה בבית, מה שלא קרה קודם".
החלטה שמצטערים עליה? גיא: "היו כמה שנים קריטיות שבהן הסכמנו להתרחק מעצמנו בצורה מודעת, למשל במעבר לנתניה, ופיספסנו כי אנחנו רואים עכשיו איך זה לגדל את הילד הקטן במושב".
מחוץ לתמונה? גיא: "תוף שמאני שבניתי לבד מעור, שמשמש לטקסים בסדנאות שלי. אני חצי שמאן בארון".
