על הכניסה לחנות הצמחים, dizigarden, שפתח לפני כארבעה חודשים בדיזנגוף שבתל אביב, הציב עופר ריחני שלט: "שלום לקוחות יקרים", כתב. "אני סופר והיסטוריון. בעקבות משבר הקורונה, שהביא לירידה בכמות הספרים שנמכרים, החלטתי לפתוח חנות זו, שמאפשרת ללקוחות לקנות צמחים במחירים הזולים בארץ. הצמחים מגיעים ישירות מהמגדל ללא פער תיווך, הרווח שלי קטן, סיטואציה של WIN WIN".
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כל צמח בחנות נמכר ב-50 שקל. עדיין אתה מרוויח?
"אומנם רווח קטן, אבל כזה שמסייע לי להחזיק את הראש מעל המים".
משבר הקורונה לקח את ריחני לנקודה, בה הוא מצא את עצמו משמש כמשקיף חיצוני על חייו המקצועיים והאישיים עד כה. הסיפור שלו יכול להיות עוד סיפור של התמודדות עם המצב המשברי, ובכל זאת יש בו משהו של קצת מעבר. הוא סוג של שורד, של "נחום תקום" בשפת הילדים. "החיים שלי מורכבים משיאים חיוביים ושליליים. היו תקופות בהן חוויתי רווחה כלכלית ומשפחתיות רגועה ומאושרת, ועברתי תקופות של עוני וקשיים אישיים קשים. אני שורד את משבר הקורונה בזכות חסכונות שצברתי, והחנות שפתחתי, בשיא המשבר, מאפשרת לי להרגיש חיוני. בחיי האישיים אני בפיק מתמשך. בשש השנים האחרונות, יש לי זוגיות שנייה, יציבה ומאושרת, ובקרוב ייצא לאור ספר חדש שאני כותב, שיתווסף ל-8 הספרים שכבר פרסמתי".
מה יקרה, להערכתך, כשהשיגרה תחזור?
"אמשיך להחזיק בחנות הצמחים. בנוסף אני מקווה לחזור לעסק שלי בתחום הנדל"ן, אותו סגרתי באפריל האחרון".
הוא נולד בתל אביב וגדל בבת ים. הוריו, הוא מספר, רצו שילמד בבית ספר מקצועי, כמו רוב הנערים בני גילו באותה תקופה, אבל הוא העדיף ללכת בדרכו. למד בתיכון עיוני, סיים את השירות הצבאי כמפקד צוות ביחידת ל.א. (לוחמה אלקטרונית), ועד גיל 37 המשיך את אהבתו לכדורגל. כשחקן כדורגל שיחק בקבוצות הילדים והנוער של הפועל תל אביב, וגם בקבוצת הבוגרים של בני יהודה ת"א. בגיל 17, בתיכון, הכיר את אירית, לימים אשתו. לאחר למעלה מ-30 שנות נישואין השניים התגרשו, ולאחר הגירושין עזב את ביתם המשותף במזכרת בתיה וחזר להתגורר בתל אביב, אצל אביו.
8 צפייה בגלריה
גביעים וספרים: הגשים את אהבתו לכדורגל עד גיל 37. בהמשך הגיעה הכתיבה
(צילום: אלבום פרטי)
"לא יכולתי לחיות יותר כמו נסיך"
"את המעברים החדים מעושר לעוני ומאושר לצער אני מכיר עוד מילדותי", הוא מספר. "אבי היה קבלן מצליח, ולאחר מכן ברוקר בבורסה. גדלתי בבית עשיר. בשנת 1983, בעקבות משבר מניות הבנקים, אבי הפסיד את כל הונו, והפך לשבר כלי. זה היה שוק נוראי לכל המשפחה. הייתי אז כבר נשוי ואב טרי, והבנתי שאני מתחיל את החיים שלי במינוס גדול. לא יכולתי לחיות יותר כמו נסיך".
העבודה הראשונה של ריחני היתה כיועץ השקעות בבנק הבינלאומי הראשון, "הצלחתי, הפכתי מנהל, אבל לא היה לי טוב. הלכתי לעבודה עם חולצה לבנה ועניבה, אבל העבודה היתה מונוטונית וחסרת עניין. הייתי יועץ מצוין להשקעות של אחרים, אבל המצב הכלכלי הפרטי שלנו היה רע. חיינו בדירה קטנה בבת ים, משכנתא מעל הראש. לאחר חמש שנים, החלטתי לעזוב. בעצם, זו היתה התקופה היחידה בחיי בה הייתי שכיר. לאחר מכן, לא הסכמתי יותר להיות תלוי במשכורת אחידה. לאחר שעזבתי את הבנק, פתחתי חנות צמחים. מכרתי בחנות ובמקביל פתחתי קו מכירות לצמחים לגני ילדים בבת ים וחולון, יזמות שהצליחה בגדול".
המשפחה החלה לנשום לרווחה, ואז הגיעה מלחמת המפרץ. "כשהחלו ליפול סקאדים על תל אביב ורמת גן, העסק שלי קרס. אנשים קנו אז רק אוכל וניילונים להדביק על החלונות, לא היה להם ראש לצמחים. נכנסתי לחצי שנה מסוייטת, הפכתי עני מרוד, כמעט ולא היה אוכל בבית".
מייאש.
"לגמרי, אבל לא נתתי לעצמי לשקוע. חרשתי את מודעות הדרושים, ויום אחד צדו עיניי מודעה של קלאב הוטל (רשת מלונות הסוויטות, שהוקמה באותה תקופה במודל של טיים שרינג. י.ו.). הם חיפשו אנשי מכירות. העמלות היו גבוהות. הייתי רעב להצלחה, לכסף, להוכיח שאני יכול. בחודש הראשון מכרתי מעל עשר יחידות. הבעלים, משה בובליל, ביקש להכיר אותי, ובחודש אחד החיים שלנו התהפכו לטובה. מינו אותי למנהל אזור, הצלחתי, הפכתי אדם מסודר כלכלית. קנינו בית במזכרת בתיה, החיים חייכו אליי. אלו היו שבע השנים הטובות, של רווחה כלכלית ונפשית".
אם בפרק הקודם מלחמת המפרץ הפסיקה את האידיליה, בפרק הזה המפנה לרעה בעלילה חל בעקבות בעיות משפטיות, שהתעוררו בין רוכשי יחידות הנופש לבעלי הרשת. בהמשך הושגה פשרה, לפיה הרוכשים הורשו לבטל את ההתקשרות עם הרשת, ואלפי בעלי יחידות נופש החזירו אותן לחברה. "ממצב של קונים בלבד, הפכנו לחברה של מוכרים בלבד", הוא נזכר. "מחלקת השיווק נסגרה, ושוב מצאתי את עצמי מובטל. במשך חצי שנה חיפשתי עבודה. שוב הכסף החל לאזול, שוב צ'קים חזרו ושוב הלוואות. נכנסתי לחצי שנה של דאון אמיתי".
את המצב הציל איש הנדל"ן ניסים יניב, היום הבעלים של האייס מול באילת, אותו הכיר ריחני בקלאב הוטל. ה"רומן המקצועי" בין השניים נמשך לסירוגין כ-16 שנה, בהן שימש ריחני מנהל מכירות של יניב. בתחילה מכר דירות בגבעת שמואל, בהמשך בגוש הגדול. "היתה לי שיטת מכירות משלי. בהתחלה צחקו עליי, אמרו שאני שחצן, אבל העובדה היתה, ש-95% מהעיסקאות בהן הייתי מעורב, נסגרו עם הלקוחות כבר בפגישה הראשונה. בסה"כ, אלו היו שנים טובות. בגלל שחייתי מעמלות, בכל הפסקה שיניב עשה בין הבניינים, הייתי חוזר למעגל האבטלה והייאוש, אבל בשורה התחתונה, השנים האלו סידרו אותי כלכלית. לא הפכתי מיליונר, אבל בהחלט חסר דאגות כלכליות".
"קראתי את צ'רצ'יל והתחלתי לכתוב"
נדמה, שיש בריחני סוג של בעירה פנימית בלתי פוסקת, שהופכת אותו לכזה שלא מסוגל לנוח, לרע ולטוב. אותו קו אופי הוביל אותו להתחיל לכתוב, ולהוציא לאור את 8 ספריו, עד היום, רובם בהוצאה עצמית. "הכתיבה התחילה בזמן שעבדתי אצל יניב. ידעתי שלא אעזוב את העבודה כי העמלות היו יפות. היינו משפחה עם שלושה ילדים, לא יכולתי לעשות שטויות, אבל שיעמם לי. כדי להרוג זמן בין לקוח ללקוח, החלטתי לחפור במלחמת העולם השנייה, נושא שתמיד עניין אותי, וגם יש לי נגיעה אישית אליו. אמי היתה ניצולת שואה מהונגריה וסבתי נספתה בשואה. התחלתי להתעמק בספרי היסטוריה. ראיתי שרוב ההיסטוריונים מנתחים את העובדות בצורה מעייפת ומשעממת. כששקעתי לתוך הספרים שכתב וינסטון צ'רצ'יל, הבנתי שיש לי את הכיוון והתחלתי לכתוב".
קצת יומרני לקרוא צ'רצ'יל, ולחשוב שתהפוך לסופר מצליח.
"נכון. ובאמת, באותה תקופה שאלתי את עצמי 'מי יקרא את עופר ריחני הקטן, בן ה-40'? לכן, כתבתי בשבילי, בכתב יד, בזמן העבודה, כשהאג'נדה היתה לפשט את ההיסטוריה. רציתי שגם ילד בן 8, אם יקרא, ידע מה זה בולשביקים. אפילו את המשפחה לא שיתפתי, רק לפני שהחלטתי להוציא את הספר לאור. לאחר ארבע שנים של עבודה, ב-2006, יצא לאור הספר הראשון שלי: "מלחמת העולם השנייה, הכרוניקה", בדיעבד הצלחה גדולה. כן, זה הפתיע. הפכתי לסופר רב מכר, פיק מטורף עבורי. המשכתי כאיש מכירות, אבל את ההכרה כסופר, שרציתי בתוך תוכי - קיבלתי".
ב-2011 יצא לאור ספרו השני: "מלחמת העולם השנייה: קרבות המפנה", כשהכתיבה נמשכת תוך כדי עבודתו במכירות נדל"ן. תקופה קצרה עבד ב'קנדה ישראל', ובעיקר אצל יניב. שלוש שנים לאחר מכן, הוא אומר, הגיעה הנפילה הגדולה באמת. "ב-2014 התגרשתי, נפרדתי סופית מיניב, ואמי נפטרה. הדאון שנכנסתי אליו הפעם היה קשה במיוחד. הפעם זה היה לבד, בלי משפחה, בלי עבודה. לא הייתי לחוץ כלכלית, אבל נפשית הייתי על הפנים, על סף דיכאון".
הכתיבה היא סוג של תרפיה.
"בתקופה הזו לא הצלחתי לעשות כלום. עברתי להתגורר עם אבא שלי, לא עבדתי, היה קשה. עברו כמה חודשים, עד שאספתי את עצמי, והחלטתי שאני מתחיל לצאת עם נשים. ליהנות. הרזומה שלי פעל לטובתי. במשך כשנתיים יצאתי עם עשרות נשים, עד שהחלטתי עם עצמי שהגיע הזמן להיכנס לזוגיות יציבה. אז פגשתי בפייסבוק את מאשי אקשטיין צרפתי. "האמת?", הוא מחייך, "לא האמנתי שבגיל 55 אפשר להתאהב ככה, אבל מאשי עשתה לי את זה בגדול מהרגע הראשון".
כמה קשה לבחור בן 55 להסביר לבחורה, בתחילת קשר, שהוא מתגורר עם אבא שלו ושהוא חסר עבודה?
"סיפרתי את זה למאשי בדייט הראשון, כשישבנו בבית קפה. היא לא נבהלה. התחיל סיפור אהבה מהסרטים, די מהר עברנו לגור ביחד, והיום, שש שנים אחרי אותו דייט, אני מתאהב בה בכל יום מחדש. אנחנו גם בקשר מצוין עם המשפחות ועם בני הזוג הקודמים. לא פעם בארוחות שישי, אנחנו מסבים לשולחן בהרכב מלא: גרושתי ובן זוגה, הגרוש של מאשי ובת זוגו, ומאשי ואני".
מאשי, הוא מצהיר, הביאה לו את ה"בארכה". מאז נפגשו הוציא לאור עוד ספרי היסטוריה, ואת הצד הרומנטי שלו הציג בספר השירים "אש אהובתי", שהקדיש לה. "במשך שנה כתבתי לה בווטסאפ מעל 100 שירים, שקובצו בספר. מאשי נותנת לי את ההשראה לכתיבה". במקביל החל במכירה ושיווק של נדל"ן בארה"ב, הצליח בזה, והחיים נראו דבש.
ואז הגיעה הקורונה.
"האמת? לא האמנתי שזה קורה לי שוב. הפעם הייתי בטוח שאני על קרקע יציבה, שסיימתי עם נדודיי המקצועיים והאישיים. עם הסגר הראשון סגרתי את העסק שלי, לא ראיתי את הנכדים, ישבתי בבית עם מאשי וחשבתי מה אני עושה. לפני כחצי שנה הגיעה ההארה. טיילנו בדיזנגוף, ראיתי שלט של חנות להשכרה, ואמרתי למאשי: 'זהו. אני שוכר את החנות ופותח פה חנות צמחים'. איכשהו חנויות צמחים הן מוטיב חוזר בחיי. מאשי שאלה למה אני חושב שמישהו ירצה לקנות בתקופה הזו צמחים, אבל תמכה במהלך, ולשמחתי, צדקתי. זה גם המחיר האחיד, של ה-50 שקל, וגם כי אני איש נחמד. כשאני חוזר הביתה אני מבשל, אני בעיקר יודע להכין סביח משובח. וממשיך לכתוב כמו משוגע".
זהו? או שטרם החלטת מה תרצה להיות כשתהיה גדול?
"בתחום האישי - אני הכי מאושר שאפשר. בתחום המקצועי, אני מחכה שמשבר הקורונה יחלוף, ואחזור למכירות הנדל"ן במקביל לחנות הצמחים, וכמובן שאמשיך לחקור ולכתוב. האם יהיו עוד דברים? לא יודע. אני אדם חרוץ ואיש של רעיונות. אפשר לקרוא להתנהלות הזו של חיי - אומץ, אפשר שזו חוצפה, והיו גם שאמרו שאני שחצן. אני שמח על כך, שבתוך כל המשברים והנפילות שחוויתי, לא נתתי לעצמי אף פעם להתפרק. כנראה שיש משהו ב-DNA שלי, שמושך אותי למעלה".
