איך מתמודדים עם משבר הקורונה, מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, בשגרה ובצל הקורונה. והפעם: משפחת ראמק אל עזזמה, אזור מצפה רמון.
בתמונה: עיד (43), סלמה (42), סדיל (10), באכר (6).
מחוץ לתמונה: הילדים עארף (20), נור (17), מוהאנת (בן 16), מוחמד (14), ראדה (12), איה (7).
הבית? עיד: "פעם היו לנו אוהלים מצמר של עזים, אבל הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב הביאה לנו ברזלים ופחים ובנינו את הפחונים. קר בחורף, חם בקיץ. גרים כמו בקופסת שימורים. כל המשפחה שלנו פה, בין באר שבע למצפה רמון, לאורך כביש 40. אני נולדתי ליד בה"ד 1. המשפחה נדדה בין אזור עבדת, רמת חובב, ירוחם, אבל אבא שלי התיישב פה, קרוב למצפה. פעם היו זזים עם העדרים, אבל עכשיו זה מקום קבוע עד שהמדינה תחליט איפה לשים אותנו. אנחנו 50-40 שנה גרים באותו מקום, אז נראה לי שזה ימשיך עוד 50 שנה. יש לנו צינור מים ממצפה-רמון שממשיך לאורך כל כביש 40, ככה אנחנו חיים. מה שאתה רואה זה מה שיש".
המדבר? עיד: "התיישבנו פה עם העזים והגמלים וזה דרך החיים שלנו. המדבר והחופש. נולדתי פה והמסורת שלי חשובה לי, וזה מרגיש שזה הולך להיהרס, אז אנחנו משתדלים לפחות דרך התיירות לשמר את זה ולהראות איך אנחנו חיים".
מה אתם עושים? "מגיל צעיר התפרנסתי מתיירות. אני לוקח אנשים למדבר ומלמד אותם איך חיים כאן. מכל העולם מגיעים לפה, בעיקר משפחות מחו"ל, ואני מכין להם אוכל מסורתי ומארח אותם. אנחנו משתמשים בכל מהטבע - גבינה מהחלב של העזים שלנו, ליבה, שזה לחם מקמח מלא, מלח ומים שאופים אותו באפר של המדורה. עושים את הקמח מהחיטה שאנחנו מגדלים בתוך הנחלים. בעבר כשהייתי ילד חרשנו שם עם הגמל. את הלחם אנחנו אוכלים עם חצילים על האש, עגבניות, פלפל ושום על האש. כותשים הכל ביחד עם הגבינה הקשה ומערבבים. את הגבינה אנחנו מייבשים כי ככה היא יכולה להחזיק חמש שנים במדבר. אני אוהב שאנשים באים. אני מחכה שיגיעו, אני צמא לזה כמו למים, כמו לקפה. אני מבסוט ובא לי לתת מה שאני יכול. מי שרוצה להכיר את החיים שלנו, אהלן וסהלן. נכנסים למרכז תיירות מצפה רמון, משפחת ראמק, ובשמחה שיבואו.
"חוץ מתיירות אני עובד בעירייה במצפה רמון. עובד כללי. סלמה בבית, יש לה שמונה ילדים לגדל. אנחנו יוצאים לעבוד, אבל בבית ממשיכים את המסורת הקודמת. ברגע שאתה יוצא לכביש אתה כמו בן אדם רגיל, כמו באירופה. אתה לא יכול להביא את העדר למצפה רמון או לבאר שבע. המסורת נשארת באוהל. כשאני באוהל אני משהו אחר. יש לנו עדר עזים, לא הרבה אבל יש. זה לבשר ולגבינה. כל יום אנחנו עושים אוכל בסאג'".
מה אתה עושה בערב כשאתה חוזר מהעבודה? "אני עושה קפה. אין לנו טלוויזיה, אני מרחיק אותם מזה, אבל יש לנו טלפונים, גם לילדים. יושבים פה בחוץ על שטיחים וכריות, עושים מדורה, מבשלים פיתות על הסאג' ואוכלים יחד. יושבים עד שקמים לישון. לפעמים חלק מהילדים ישנים פה בחוץ".
בית ספר? "הטרנזיט מגיע לכאן ולוקח את כל הילדים לבית ספר בעבדת. בצהריים מחזירים אותם. המורים הם בדואים וכל הילדים בדואים מכל האזור. יש להם אוכל שם, אבל לוקחים גם אוכל מהבית".
החיים שונים היום? "החיים קשים. לא כמו שהיה פעם. הכל יקר. פעם החיים היו פשוטים, לא היינו הולכים לבאר שבע ועושים קניות גדולות כמו היום. פעם היית חורש את השדה וכולם ביחד עוזרים אחד לשני, מוציאים את החיטה, ומחליפים בין אחד לשני. אחד עושה זיתים, אחד עושה קמח. היום צריך הרבה כסף כדי לחיות. ההוצאות של בן אדם בחודש זה 13-12 אלף שקל. הכל יקר. צריך ספרים ובגדים לבית ספר וצריך קש לעדר כי אתה לא יכול לזוז עם העדר. אתה לא יכול לצאת מהמקום שלך. אבל מתמודדים עם החיים. גם אין הרבה תיירות כי אנשים מפחדים ולא מרשים לעצמם לעשות כל מיני דברים. אי אפשר לדעת מה יקרה. אני מרגיש שאנשים מפחדים ושומרים על עצמם, אין את החופשיות הקודמת. הכל משתנה. היום יש יותר לחץ. אצלנו הקפה שחור חזק ואנחנו אומרים: 'התה לרגעים הטובים, הקפה לרגעים הקשים'".
יש לך חשבון בנק? "כן. מינוס גם יש לנו, ובגלל זה אני תמיד עובד. צריך לפרנס שמונה ילדים".
חופשה? "נסענו לירדן, לסיני. זה שעה מפה. אנחנו נוסעים לבקר שם".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
