החקלאים מוכרים בהפסד - והרשתות מוכרות ביוקר
(צילום: ירון ברנר, חגי דקל)
מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? משפחות מכל רחבי הארץ מספרות בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם: משפחת פטקין ממושב ישע.
בצילום: אורי (50), גלית (49), ברק (16 וחצי), יעלי (13) והכלבה קורה. מחוץ לתמונה: הבן א. (21) שמשרת בתפקיד סודי בצבא.
הבית: בית קרקע במושב בעוטף עזה עם משק חקלאי. אורי: "קנינו את החלקה ובנינו את הבית לפני כ-16 שנה. סיימנו את התשלומים על הבית". גלית: "גיליתי את הדרום. יש פה חום, אותנטיות וקהילה תומכת. הילדים פה גדלים אחרת מאשר במרכז".
איך הגעתם למושב? גלית: "אורי גדל פה. אבל אחרי שהתחתנו גרנו בתל אביב. אני הייתי בהיי-טק בניהול מחלקות כלכליות ואורי עבד באינטל ולפני 17 שנה החליט לחזור למקורות".
ככה עוזבים את אינטל? אורי: "חייתי בתחושה שאני רוצה סגנון חיים אחר מאשר לשבת כל היום באופן-ספייס, עד שיום אחד החלטתי שאני עושה את הצעד. ישבתי בקפטריה באינטל ואמרתי לחברים שלי שאני חוזר למושב להיות חקלאי. הם חשבו שהשתגעתי. גם אבא שלי שהיה חקלאי וגידל פרחים לא התלהב בכלל מהרעיון".
גלית, איך קיבלת את זה? גלית: "הסכמתי לנסות אבל חששתי מהשינוי והחלטנו על פשרה. עברנו לגור בשכירות במושב בחצי הדרך כי רציתי להבין מה מושך אותו, החיים במושב או הצורך להיות חקלאי. הבנתי שהמושב עשה לו טוב אבל שהוא רוצה גם את החקלאות. במשך שש שנים עוד נסעתי מהדרום ליבנה לאורבוטק, ששם עבדתי, ואז החלטנו שעושים את זה ובמקום כל שנה לרדת 50 קילומטר דרומה נלך כבר על שינוי מוחלט".
מה את עושה? גלית: "לפני חמש שנים החלטתי לחשב מסלול מחדש. הייתי קרייריסטית ברמות מטורפות והחלטתי לקחת זמן לעצמי ולהיות קשובה ללב ולבחור במסלולים חדשים. היום אני מאמנת trx ואירובי ואני שותפה בסטארט-אפ בתחום האדריכלות. אבל בפועל חברתי למשק ואני מתמקדת בניהול הכספים".
אורי: "ההשתלבות של גלית הביאה גישות חדשות והיא הצמיחה את המשק. מאז שהיא עובדת איתי אני נהנה מהחקלאות כי האחריות מתחלקת בינינו".
לא חסרה לך הקריירה? גלית: "הדינמיות, העניין, האנשים וההשפעה בארגון חסרים לי, אבל יש פיצוי, והוא שאני אדון לזמן שלי. אני עסוקה ומביאה המון יוזמות גם כאן. בסך הכל אני מרוצה".
אז מה אתם עושים במשק? אורי: "אנחנו מתבססים על שלושה ענפים כדי לחלק את הסיכונים, כי החקלאות היא רכבת הרים. ענף אחד זה פרחים ליצוא, ענף שני זה גידול תותי שדה ושיווק וענף שלישי זה תיירות: 'אורי תותים' - קטיף עצמי אצלנו בסופי שבוע. זה כיף גדול ובאים המון אנשים".
מה קורה עכשיו? אורי: "המפעל שלנו, גידולים בחממות, ממשיך לייצר. התותים ממשיכים להבשיל והפרחים ממשיכים לגדול וחייבים לקטוף. הבעיה שהשווקים נסגרו ונשאר לשווק חלק מהתותים רק לרשתות השיווק. בפרחים יש בעיה קשה. הפרחים נפתחים, זו תקופת האביב וכל שוקי היצוא סגורים. מי שמגדל פרחים השקיע השקעות עצומות והתמורה היא אפס. קנו פרחים. לא רק מאיתנו, מכל מי שמגדל. תעזרו לחקלאים".
אתם מודאגים? אורי: "אני דואג אם יהיה למי למכור. אין סיכוי שהשוק המקומי יוכל לקלוט את כל הפרחים, אלה כמויות אדירות ליצוא. מועד הקטיף הולך וקרב וזו דאגה אמיתית. ויש כמוני עוד מאות מגדלי פרחים שהמשמעות הכלכלית היא ללכת שנים אחורה, הנזקים אדירים. יש גם שאלה גדולה לגבי שנה הבאה, כי ספקי השתילים חוששים לספק שמא חקלאים לא יעמדו בתשלומים".
איך אתם מתמודדים? אורי: "שמרנו קצת ליום סגריר, והעובדה שיש לנו גם תותים וגם פרחים מעמידה אותנו במצב טוב יותר מאחרים". גלית: "אנחנו זהירים בניהול אז אנחנו לא חוששים להמשכיות אבל זה הרבה מעבר לכל תסריט שיכולנו לדמיין. אבל גם גילינו את הצד היפה של האנשים במדינה. התחילו פניות מכל מיני יישובים בדרום שמארגנים קנייה מרוכזת ממניעים של סולידריות עם המצב שלנו וזה מחמם את הלב".
מינוס? גלית: "תפיסת העולם שלנו היא שאנחנו צורכים בהתאם למה שיש ולא נכנסים למינוס".
ההחלטה הכי טובה שקיבלתם? אורי: "להיות חקלאי".
חופשה אחרונה? גלית: "היינו בזנזיבר בקיץ ובחגים היינו בסיני".
