איך מתמודדים עם משבר הקורונה, מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מכל רחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, בשגרה ובצל הקורונה. והפעם: אלכס רומנוב ולירי נג'ר, רחוב אלנבי, תל אביב.
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בצילום: אלכס (30), לירי (22)
הדירה: גרים יחד כמה חודשים בדירה קטנה של חדר וחצי מעל הבר שבו הם עובדים. הדירות בבניין הושכרו לפני הקורונה לתיירים כדירות Airbnb. כעת מושכרות לטווח קצת יותר ארוך. משלמים 5,000 שקל.
דירה קצת קטנה. לירי: "לגמרי. בטח כשזה שני אנשים שרק הכירו ונכנסו יחד לסגר". אלכס: "אנחנו מתים לעבור דירה. יש עכשיו מלא מציאות בשוק השכירות. אבל בכל מקרה אני נמצא פה בעבודה בבר מתחת לדירה כל יום כל היום אז בתכלס אני רק ישן בדירה. לא השתמשתי במקרר כבר איזה חודש. אין לי את הקטע של לחזור הביתה ולהיות בנישה שלי כי אני פה כל היום בין הבר לדירה. עד עכשיו בגלל הקורונה גם לא היה לי צוות מטבח ואני ממש עובד לבד ואני דואג להכל. סדר, הזמנות, תפריט, ארגון, ניקיון, בישול. אני חייב להגיע מוקדם לבר ואני עובד 14-13 שעות ביום. אני מקווה שעכשיו זה ישתנה".
איך זה לגור על אלנבי? לירי: "זה קשה. זה לא אזור נעים ויש רעש בלי סוף. היום בבוקר נכנסתי למיטה אחרי העבודה ושמעתי את הכריזה של האוטובוס: 'קו 35'". אלכס: "אני מרגיש שאני כבר יכול לאזן את החיים בין היום ללילה. ומקווה שנעבור דירה וזה יקרה בקרוב".
מה אתה עושה? אלכס: "אני מנהל המטבח והשף של הספוטניק בר אבל אני גם מתקלט פה, ומארח". לירי: "הוא הדיג'יי הכי אהוב פה". אלכס: "האוכל זו אהבה אמיתית והתקלוט זה תשוקה. אני כל כך אוהב את הספוטניק. עבדתי במטבחים מגיל 15 ולא יכולתי כבר, זה היה מאוד סטטי בשבילי ופה זה אחרת. לפני זה עבדתי אצל איל שני ולמדתי ממנו המון. הוא קורא לטבחים שלו להסתכל על חומר הגלם, להרגיש אותו ולפתוח את הראש. אתה לא תקבל את אותה מנה פעמיים. זה ההפך הגמור ממי שאומר לך, 'תעשה את המתכון בדיוק כמו שאני מבקש'. ואחרי שסיימתי לעבוד איתו הגעתי לספוטניק".
לירי? "אני ברמנית כאן. זו עבודה קריעה, אבל זה כיף".
אז כל החיים שלכם הם בין הבר לדירה למעלה? אלכס: "כן, אבל הספוטניק זה יותר מסתם מקום. זה מכלול של אווירה ווייב. אני לא מרגיש שאני עובד, התאהבתי במקום הזה. אני כל יום פה ונהנה. זה מקום שיותר חזק מכלל האנשים שבו".
קשה לזהות מהרחוב מה קורה פה בפנים. אלכס: "זה מצחיק. יש כאלה שנכנסים לפה כי הם חושבים שזה בית זונות, באים מסתכלים, לא מבינים מה קורה פה ויוצאים החוצה".
מה סדר היום שלכם? לירי: "אני קמה ב-12 בבוקר כשאלכס יורד לעבודה. שוכבת במיטה עוד קצת, אוכלת משהו, לפעמים חוזרת לישון. קניתי אורגנית אז אני משחקת עם זה קצת, אני שומעת פודקסטים ולומדת כל מיני דברים. ב-8-7 בערב מתארגנת ויורדת לבר עד 6-5 בבוקר. מוזיקה, אלכוהול ואנשים. זה כיף, אבל זה לא קל לעבוד על בר כי אתה שותה כל יום".
אתם לא יוצאים למקומות אחרים? אלכס: "לא מוצא בזה שום צורך. אני רואה פה את כל החברים שלי, ופה כיף לי. אם כבר לצאת מבחינתי זה לצאת לטבע. לילה לא חסר לי, אני מחפש את הבוקר, את הים".
חזרה העבודה? אלכס: "כן, זה מתחיל לחזור אבל מבאס שאין תיירים. פעם היו 50% תיירים. זה הרבה יותר צבעוני כשתל אביב מלאה זרים. אנחנו בספוטניק מרגישים חלק מאירופה ועושים שיתופי פעולה עם מקומות ודיג'ייז זרים ומכירים אותנו. זה בר אוניברסלי ואם לא הקורונה השנה הזו הייתה השיא שלנו. גם מבחינתי האישית הייתי אמור לפתוח עסק בשוק הכרמל. זה שוק שהתקיים על תיירים וממש דליל שם עכשיו". לירי: "אתה מרגיש את המצב אצל בעלי הדוכנים. כשאתה מתקרב לדוכן שלהם אתה מרגיש שהם תולים בך תקווה, ולא נעים לך ללכת בלי לקנות".
איך אתם מסתדרים כלכלית? אלכס: "יותר מזה נשתגע". לירי: "אני לא עבדתי בקורונה ואמא וסבתא עזרו לי קצת. עכשיו חזרתי לעבוד קשה". אלכס: "אני בסדר. לא במינוס. אני מנסה למצוא כל מיני דברים נוספים מעבר לעבודה פה. מייעץ לכל מיני מקומות ובונה קונספט. לאחרונה עבדתי עם מקום חדש שנפתח ברחוב גאולה על הים. מבחינתי יש רק דרך אחת - קדימה".
חופשה אחרונה? לירי: "לא היינו יחד בחופשה עדיין. למעשה הכרנו ואחרי שלושה חודשים נכנסנו לסגר יחד לתקופה מאוד ארוכה. תוך כדי הסגר הבנו שלא היינו אפילו במסעדה או בים יחד". אלכס: ״אני גם חליתי בקורונה ולא יכולנו לצאת מהדירה הפצפונת. זה היה קשוח".
