במדינה דמוקרטית, מה שמפריד בין מגפה לפאניקה המונית הוא אמון הציבור. האמון שהציבור רוחש למקבלי החלטות גורליות לחייו משפיע ישירות על תגובתו למצבי לחץ, ועל יכולת הרשויות להתמודד עם משברים. "זה המפתח: הוא משפיע על התנהגות התושבים, ומאפשר יישום יעיל של המדיניות", כתב השבוע איתן גולין, מנהל של רשת סיוע בין־אוניברסיטאית לנזקקי תרופות, באתר האמריקאי החשוב "מדיניות חוץ".
אמון הוא האמצעי הכי זול ויעיל לשמירה על יציבות כלכלית ואיזון חברתי של מדינה (כפי שכתב פרופ' פרנסיס פוקויאמה בספרו הקלאסי "האמון"), ולבלימת בהלה, מה שהוכח למשל בהתפרצות האיידס ובמשבר הפיננסי העולמי. לאירועים אלו היה פוטנציאל להמיט אסון על האנושות, פוטנציאל שלא מומש בעיקר כי האנושות ברובה נתנה אמון במנהיגות הרפואית והכלכלית ולא נסחפה לפאניקה גלובלית.
המגפה הפיננסית ב-2008 נראתה תחילה כאירוע נקודתי, ללא השלכות רוחב. כשל בשוק משכנתאות שיתקן את עצמו. לא כך חשבו מקבלי ההחלטות הכלכליות בממשל האמריקני, שנחרדו מהסיכון להתפשטות של החולשה לכל חלקי המערכת הפיננסית העולמית, ונקטו צעדים יוצאי דופן. שלב אחר שלב, תוך גיוס כוחות פוליטיים ומקצועיים, הם הצליחו לעצור את המגפה. ספיחיה אמנם נמשכו שנים, פגעו במאות מיליוני אנשים, והביאו מדינות באירופה אל סף פשיטת רגל, אך הגרוע מכל לא קרה. שפל כלל עולמי לא התרחש. תוך תשעה חודשים התהפך הגלגל והחלה ההבראה.
בזכות מה הבריא העולם? בזכות האמון. אמון באמירתו של בן שלום ברננקי, יו"ר הבנק המרכזי האמריקני: "בכהונה שלי, העולם לא יחזור לימים החשוכים של המשבר בשנות ה-30. אני זוכר מה בא אחריו, את הפשיזם והנאציזם. בכהונתי זה לא יקרה"; וגם האמון באמירתו של נשיא הבנק האירופי, מריו דראגי: "אעשה הכל, כל האמצעים והשיטות, כדי להציל את כלכלת אירופה".
התחליף הלא דמוקרטי לאמון הוא דיכוי; דיכוי פאניקה באמצעי שיטור אלימים. דיכוי יכול לעבוד זמנית, אך מחירו האנושי גבוה מאוד, ולעיתים הוא מוביל לקריסת המשטר המדכא
כך בדיוק נבנה אמון - על בסיס הדרישה "דברו אלינו אמת". אמת כשאתם בטוחים במה שאתם עושים - וגם כשאתם לא בטוחים במה שאתם עושים, אבל זו האופציה הסבירה ביותר בנסיבות הקיימות. באין אמון, שמועות הופכות לעובדות, מפלצות הפחד מתעוררות והבהלה משתלטת על ההיגיון.
התחליף הלא דמוקרטי לאמון הוא דיכוי; דיכוי פאניקה באמצעי שיטור אלימים. דיכוי יכול לעבוד זמנית, אך מחירו האנושי גבוה מאוד, ולעיתים הוא מוביל לקריסת המשטר המדכא. המאמץ של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית להסתרת התקלה בכור בצ'רנוביל, ודיכוי הבהלה שהתפשטה בעקבותיה, התגלגל לנפילת המשטר הקומוניסטי. בסין כשל המשטר החד מפלגתי כישלון מחפיר בהתמודדות עם היעדר אמון האזרחים בו, בהודעותיו ובמעשיו.
כעת, כשעקום ההידבקות והמוות צולל מטה, והרשויות קוראות לאזרחים לחזור לשגרה, ובעיקר לעבודה, ההיענות היא הססנית. אי האמון גובה מחיר. בטהרן איש לא מאמין בהודעות הרשמיות ושמועות רצות על רבבות נגועים ואלפי מתים. בארה"ב מינה הנשיא טראמפ את סגנו, מייק פנס, לאחראי להתמודדות עם המגפה, והפרשנים שם תוהים אם יש בו די אמון כדי לאזן את אי־האמון בטראמפ.
צפו: הקורונה מתפשטת בעולם - תמונת מצב
(צילום: רויטרס)
ניהול סיכונים
השנה חלו עשרות מיליונים בארה"ב בשפעת "רגילה", ומתו קרוב ל-60 אלף. בלי פאניקה, בלי סגירת גבולות. באיטליה, לפני שנה אובחנו עד סוף פברואר כ-750 אלף נגועים בשפעת, ומתו ממנה 90-100. גבולותיה לא נסגרו, התחבורה הציבורית לא הושבתה והתיירות פרחה. את נגיף הקורונה נושאים עד כה 350 איטלקים ומתו ממנו 12. אבל אזרחי איטליה לא מאמינים לממשלה המבולבלת ברומא, ומגיבים בכעס ותסכול. מפתחים תסמיני בהלה.
בישראל, מנגד, התנהלות משרד הבריאות עד כה נתנה להחלטותיו אמינות ציבורית רבה. האמון נובע קודם כל מהאמירה הברורה שהשמיעו בכיריו, כבר לפני חודש וחצי, ולפיה הנגיף בוא-יבוא, ולכן חובה לנקוט מראש צעדים שימנעו את התפשטותו המהירה. אף שהיו מי שאמרו שזה יזיק ליחסי החוץ - מה שאכן עלול לקרות - צעדי המשרד חיזקו את התחושה שיש מי שיקבל החלטות לא פופולריות, באם יש להן הצדקה מקצועית והן מחויבות מציאות.
5 צפייה בגלריה
בישראל התנהלות משרד הבריאות נתנה להחלטותיו אמינות ציבורית רבה. צוות חיטוי מחוץ לחנות הפיראט האדום באור יהודה שבו עובד הישראלי שנדבק בקורונה
(צילום: יריב כץ )
שם המשחק הוא ניהול סיכונים. לא ניתן לבודד באופן הרמטי אוכלוסיות החשודות כנגועות - נגיף הקורונה נודד בין מדינות וגבולות, ומספר הנגועים בו בעולם הוא מאות אלפים, מיליונים - אך כן ניתן לעכב את ההידבקות ולהרוויח זמן. זמן חיוני להכנת שירותי בריאות, למסע הסברה, לצמצום הסיכונים, ולהתקדמות בחיפוש תרופה.
"האנושות", אומר בכיר במערכת הבריאות ומומחה למגפות, "תלמד לחיות עם הנגיף הזה, והוא ילמד לחיות איתה. זכור מה קרה למגפות קודמות בזמנים מודרניים: לכולן נמצא חיסון, כולן דעכו בשטח ושקעו בעמקי התודעה. בחודשים הקרובים, הכל יהיה תלוי באמון הציבור בראשי שירותי הבריאות".
אמון הוא חומת המגן מפני פאניקה אי רציונלית, והשלכותיה החמורות על הכלכלה והחברה. קשה להשיגו, קל לאבדו. בינתיים הציבור בארץ מאמין שהמצב בשליטה, אך לא לעולם חוסן. שעת המבחן של הממסד הרפואי שלנו טרם חלפה.
כבר לא שטוח
"העולם", אומר לי פרופ' ליאו ליידרמן, "כבר לא שטוח, כשם ספרו של העיתונאי האמריקאי תום פרידמן. הוא מלא מהמורות ומכשולים. מדינות מתחילות להקים סביבן גדרות. מודל הגלובליזציה - ששלט בכלכלה העולמית מ־1989 - מיצה את עצמו. נגמר. הגלובליזציה ההיא מתה עכשיו".
ליידרמן, בעבר מנהל מחלקת המחקר של בנק ישראל ויועץ לבנקים רב־לאומיים, והיום איש אוניברסיטת תל־אביב ויועץ כלכלי ראשי לקבוצת בנק הפועלים, מבטא מסר המשותף לכלכלנים רבים החיים את השטח, לא רק את חדרי הלימוד. הם משתמשים בביטוי חדש, "דה־גלובליזציה" - תהליך של צמצום ונסיגה במדדים המתארים את חיבור העולם הכלכלי ליחידה אחת. תחילת היקיצה המתמשכת מחזון של משק גלובלי אחד, במשבר הפיננסי העולמי של 2008. "ב־2008", אומר ליידרמן, "נחשפו סדקים וסיכונים בגלובליזציה, שרק הלכו והעמיקו. הקורונה הוסיפה מכה אנושה".
5 צפייה בגלריה
"הקורונה - הצלע השלישית במשולש ברמודה של שקיעת הגלובליזציה". פרופ' ליאור ליידרמן
(צילום: צביקה טישלר)
קורונה הוא המסמר האחרון בארון הגלובליזציה?
ליידרמן: "הוא הצלע השלישית במשולש ברמודה של שקיעת הגלובליזציה. את הצלע הראשונה סיפק המשבר הפיננסי. התברר בו שלקשרי גומלין בינלאומיים הדוקים בין בנקים, בורסות ושוקי הון יש צל אפל - חולשה באחד מהם מתפשטת לכלל המערכת ומאיימת על תפקודה. את הצלע השנייה, סיפקה ההתפרצות של הפופוליזם הלאומני במקומות רבים בעולם. הוא לא התפרץ במקרה, אלא כתגובה לעדיפות שניתנה בגלובליזציה לצמיחה באשר היא - בלי לשאול מי נהנה ממנה יותר, מי פחות ומי בכלל לא".
משטרים חדשים בכל רחבי הגלובוס דוגלים כעת בהסתגרות כלכלית והגנה על המשק על ידי מכסים ואיסורי יבוא, וכך "מסיגים את הגלובליזציה עוד יותר לאחור", אומר ליידרמן
"אני עצמי", מודה ליידרמן, "כחבר בקהילת הכלכלנים המשפיעים על מקבלי ההחלטות, חטאתי באותה הטיה. גם אני לא ייחסתי די חשיבות, לשאלה איך מתחלקים פירות הגלובליזציה. עשינו, עשיתי, טעות גדולה". ומי שנפגעו במיוחד, לדבריו, היו מעמדות הביניים במדינות המפותחות. מהם עלתה המחאה, מהם נשמעה הקריאה לתיקון.
אבל המחאה לא לבשה, בסופו של דבר, אופי של מרי מעמדי או סוציאלי, אלא לאומני ופופוליסטי. התסכול מהגלובליזציה אכן תורגם תחילה למחאה חברתית, אך בשנים האחרונות הפך לנהירה אל מפלגות פופוליסטיות ובדלניות. משטרים חדשים בכל רחבי הגלובוס דוגלים כעת בהסתגרות כלכלית והגנה על המשק על ידי מכסים ואיסורי יבוא, וכך "מסיגים את הגלובליזציה עוד יותר לאחור", אומר ליידרמן.
הקורבנות האמיתיים - ובמיוחד המדומיינים - שלה, העניקו "כוח פוליטי לברקזיט, לטראמפ, למנהיגים לאומניים בהונגריה, פולין, הודו, מלזיה - איפה לא? אפילו לצ'ילה, במשך 20 שנה מובילת הליברליזם באמריקה הלטינית, הגיעה מחאת פגועי גלובליזציה". ואווירה של אי ודאות חובקת עולם, הוא מזהיר, מצמצמת את הנכונות במגזר העסקי, להסתכן בהשקעות ריאליות במכונות וציוד יצרני, ולשפר את פריון העבודה.
הנתונים מגבים את הניתוח הפוליטי. כלכלני בנק אוף אמריקה, בנק רב־לאומי גדול, עוקבים אחר מדדי הגלובליזציה וחושפים בבירור את מגמת הנסיגה/בלימה. מאז 2007, יש ירידה בחלקו של הסחר הבינלאומי בתוצר הכלכלי הגלובלי, האטה בתנועות הון ואשראי בינלאומיות, התמעטות במספר מהגרי עבודה, ונכונות גוברת בתאגידים אמריקניים ואירופיים לקפל את פעילותם באסיה ובסין בפרט ו"להחזיר את הייצור הביתה", ככתוב בסקר עמדות עסקיות שערך הבנק, הרבה לפני התפרצות הקורונה.
50% מהחברות האמריקניות הגדולות דיווחו שבכוונתן להביא "קרוב לבית" את הרכיבים הקריטיים בשרשרות האספקה. מפעלי שבבים, מוצרי טכנולוגיה ותוכנה כבר החלו לממש את הכוונה. בין המניעים: הכפלת שכר העבודה (בדולרים) לשכיר הסיני הממוצע, הכבדת הרגולציה והביורוקרטיה, חשש מכאוס נוסח בריה"מ אחרי קריסת הקומוניזם, והערכות כי סין לא רוצה השקעות חוץ בתחומים עתירי עבודה, רק טכנולוגיה סופר עילית. לשינוי הזה, שכלכלני BofA מכנים "רעידת אדמה ביחסים כלכליים בינלאומיים", נוספה באחרונה הקורונה.
המגפה הזאת פוגעת, זמנית, בקווי ייצור, זרימה של סחר בין מדינות ותיירות גלובלית. אבל למה בגלובליזציה?
ליידרמן: "ראה את התגובה במדינות רבות למחלה הזו, שהרבה פחות מסוכנת מסתם שפעת. הן סוגרות גבולות, הן מנתקות קשרי תעופה, הן נותנות העדפה לדאגה לבריאות הציבור - בלי לשים לב להשלכות של ההסתגרות והבידוד על הרווחה של אזרחי העולם כולו".
הלאומי מנצח את הבינלאומי?
"היעד העכשווי במדיניות כלכלית לאומית הוא להקטין את התלות בספקים זרים ועובדים זרים. זו המסקנה של ראשי החברות הגלובליות; כשמנהלי קרייזלר־פיאט סוגרים מפעלים במזרח אירופה בגלל מחסור ברכיבים מסין, הם מבינים את הצורך בגיוון הספקים והתבססות על יצרנים מקומיים או קרובים לגבול".
5 צפייה בגלריה
היעד: להקטין את התלות בספקים זרים. חוששים מהווירוס גם בבית מרקחת מקומי באפגניסטן
(צילום: EPA)
מנהלת קרן המטבע העריכה שבשל הקורונה צמיחת הכלכלה העולמית תאט השנה מ-3.3% ל-3.2%. מה דעתך?
"זה אופטימי מדי. לפי האומדנים שלי, המשק העולמי יגדל השנה בכ-1%. זו לא נסיגה ולא שפל, אבל כן דשדוש במקום. במקרה הטוב ההתאוששות לא תתחיל לפני הסתיו".
במה שונה המשבר הנוכחי מהמשבר הפיננסי הגדול שהחל ב-2008?
ליידרמן: "המשברים בארה"ב ובאירופה בשנים 2008 עד 2012 היו פיננסיים; הם נגרמו על ידי תקלות ועיוותים בשוקי ההון והמימון, שהרגולציה לא שמה לב אליהם. לעומת זאת, התוצאות של מגפת הקורונה פוגעות בכלכלה הריאלית, בכושר הייצור של המפעלים, במערך התחבורה והמשלוחים העולמי, באספקה של חלקי חילוף, רכיבים וחומרי גלם, ולבסוף, כמובן, גם בהכנסות הריאליות של העובדים והחברות.
ליידרמן: כלכלת ארה"ב תרוויח. סין, המתחרה העיקרית שלה, חטפה זעזוע חסר תקדים. וגם מדינות באמריקה הלטינית, הקרובות לשוק האמריקני, וכלכלות באסיה כמו הודו ואינדונזיה שיחליפו את סין בשרשרות אספקה גלובליות
"אני לא בטוח שליועצים הכלכליים של הממשלות יש עכשיו כישורים מתאימים לטפל באירועים כאלה. הם גדלו והתחנכו על ברכי ההנחה, שהיצע המוצרים על הגלובוס רק ילך ויגדל. המתיחות והתנודתיות שאתה רואה היום בבורסות, מקורה בהתפוררות של שרשרות האספקה הבינלאומיות שסין מילאה בהן תפקיד מפתח. זהו לדעתי המשבר הראשון מסוג זה, מאז חרם הנפט הערבי ב-1973".
סין לבטח תפסיד מהקורונה, לא רק כלכלית אלא גם פוליטית. מי ירוויח?
"קודם כל כלכלת ארה"ב. סין, המתחרה העיקרית שלה, חטפה זעזוע חסר תקדים. וגם מדינות באמריקה הלטינית, הקרובות לשוק האמריקני, וכלכלות באסיה, כמו הודו ואינדונזיה, שיחליפו את סין בשרשרות אספקה גלובליות. אבל גם מדינות כמו ישראל, שהיצוא שלהן מובל על ידי שירותי תוכנה וטכנולוגיה, אשר לא תופסים מקום במטוסים ובאוניות, ואין בהם סכנת הידבקות".
אף על פי כן, ליידרמן מעריך שהמשק בארץ יצמח השנה רק ב-2% - הרבה פחות מהתחזיות על 3% שפרסם האוצר השבוע. ישראלים, הוא אומר, יקנו פחות, ייסעו פחות, ישקיעו פחות. התוצר לנפש יקפא, והקיפאון ישתקף בגידול באבטלה, באינפלציה אפסית עד שלילית בחלקים מהשנה, בהאטה בהכנסות האוצר ממסים - ובהעמקה של הגירעון בתקציב, כפי שקורה תמיד בשנים של מיתון.
הבעיה: הפעם הממשלה לא השכילה לחסוך ליום סגריר; בשנת הגאות 2019 היא יצרה גירעון תקציבי עמוק וחריג. בכירים באוצר קיוו מאוד לצמצומו השנה, יהיה שר האוצר הבא אשר יהיה; מגפת הקורונה משבשת את התקווה הזו. ליידרמן: "העלאת מיסים יורדת בינתיים מהפרק, אולי מלבד תוספת של 1% למע"מ, וצמצום הוצאות הממשלה בטח לא עומד על הפרק בתקופה של קיפאון כלכלי עולמי".
המלכוד לא מוגבל לישראל. גם בארה"ב, בריטניה ושורה של מדינות OECD, התרחבו באחרונה הגירעונות, והריביות של הבנקים המרכזיים קרובות לאפס ואף שליליות. ארסנל הכלים הכלכליים להתמודדות עם השלכות הקורונה, מצומצם. ליידרמן: "כשננצח את קורונה, והמדע לבטח ינצח אותה מוקדם מכפי שחוששים, נצטרך לגבש מודל חדש של צמיחה, שגשוג וגלובליזציה, שישרת את כל רובדי האנושות". משימה היסטורית.
