הלקוחות הקבועות של רזיאלה גרשון, נשים שלובשות אותה כבר 40 שנה, טוענות שמעולם לא מצאו את דלת הסטודיו שלה סגורה. אפילו כשהתמודדה עם סרטן השד, היא פתחה את הדלת על הבוקר, הדריכה את המוכרות, יצאה לטיפולי כימותרפיה או הקרנות, ולמחרת התייצבה בביתה השני כמו חדשה. רק חסרונם של התלתלים, הסמל המסחרי שלה, הסגיר את סודה.
>>סיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עכשיו היא סוגרת. כן, בגלל הקורונה. "כבר ידעתי תקופות של אפס אנד דאונס, במלחמות ובפיגועים ובמיתון כלכלי, כשלקליינטיות שלי לא היו ראש וכסף לבגדים, אבל כשהעסק סגור במשך שלושה חודשים ויש אפס הכנסה, רק הוצאות של שכר דירה ותחזוקה, זה בום רציני", היא מספרת.
לדבריה, "החנויות של סוף דיזנגוף קרסו כמו מגדל קלפים. כל חנות שנייה כבר ריקה. ירון מינקובסקי, שהיה שכן ותיק שלי, סגר עוד לפני הקורונה וזה היה בשבילי תמרור אזהרה. כשרשת רזילי נסגרה חטפתי הלם מפני שהיא הייתה אכסניה להרבה מעצבים צעירים ומוכשרים. עבורי זה היה הקש ששבר את גב הגמל. במיוחד עכשיו, כשמדברים על גל שני ועל מסים כאלה ואחרים, הבנתי שהגיע תורי. אני לא רוצה לקחת הלוואות מהבנקים כדי לשלם לספקים כשתנועת הלקוחות דלילה".
אבל החנות מלאה.
"נכון", היא מחייכת בעצב, "מאז שהודעתי על מכירת חיסול לרגל הסגירה כולן מגיעות. אתמול היו אצלי גילת אנקורי ורבקה מיכאלי, שלשום הגיעו שתי שופטות שלא אנקוב בשמותיהן, סודיות מקצועית. לימור לבנת באה עם אמא שלה, הזמרת שולמית לבנת בת ה-90, שעשתה קנייה מדהימה. הנשים האלו מרגשות אותי לא פחות מקליינטיות לא מפורסמות, שקנו אצלי בגד לברית של הילד ולבר-מצווה שלו וגם לחתונה שלו. ההתנפלות הגדולה הופכת את תהליך הסגירה לחגיגה. כולן אומרות לי, 'את לא יכולה לסגור, את מוסד' ואני עונה להן שגם מוסדות גדולים ממני נסגרים. עובדה".
אולי פשוט התעייפת?
"לא", היא מוחה בתוקף. "אני אישה ללא גיל, מאז ומתמיד שמרתי את הגיל שלי בסוד ולכן לא אגלה אם אני אחותו הקטנה או הגדולה של פיני גרשון. את הגיל שלו אפשר למצוא בגוגל בחצי דקה".
שניהם, היא מספרת, לא גדלו עם כפית זהב בפה. "גרנו בצריף בשכונת נורדיה, הוריי התגרשו כשהייתי בת שש ולא היה להם רכוש לחלק, אז הם חילקו אותנו, הילדים. אמא לקחה את פיני ואבא לקח אותי. הוא היה רוויזיוניסט וקרא לי על שם דוד רזיאל, שמו השני של פיני הוא יאיר, על שם יאיר שטרן. בילדותי לא הבנתי את משמעות השם, רק ידעתי שאני הרזיאלה הראשונה והיחידה בישראל. כמה חודשים אחרי הגירושים אבא עזב לאנגליה, אז הכניסו אותי לפנימיית מגדיאל, בית ספר חקלאי שבו למדתי עד סוף התיכון. כן, החיים שלי הם סרט טורקי".
ואבא?
"הוא נטש אותנו, אין לזה הגדרה אחרת, ובמשך שנים ארוכות לא היה בינינו שום קשר, למרות שלא שמרתי לו טינה. להפך, הסתקרנתי להכיר אותו כמו ילד מאומץ שמשתוקק לחפש את שורשיו. אחרי שהתחתנתי טסתי אליו, לאנגליה, הייתי איתו כמה ימים וכשחזרתי ארצה החלטתי שאבא הוא לא מישהו שאני רוצה להיות איתו בקשר. אמא, שהייתה מהממת, היא זו שגידלה אותנו בעשר אצבעות. היא באה לבקר אותי בפנימייה, בחופשות התארחתי אצלה, עם בעלה השני, אבל פשוט זה לא היה".
"כולן באו אלי"
אחרי שירותה בלהקה צבאית ("לא תוציאי ממני את שמות חברותיי למדים!") היא החליטה שהבמה לא בשבילה ("זה מקצוע שדורש חשיפה ואני תמיד נחבאתי אל הכלים") וטיילה בעיר עם בגדים אטרקטיביים, מעשה ידיה. "רק כששמעתי עשר פעמים ביום את השאלה 'איפה קנית?' הבנתי שאולי יש בהם משהו. נסעתי לשוק הפשפשים, קניתי סדינים עם תחרות, כיבסתי אותם, יצרתי מהם שמלות והתחלתי למכור אותם לבוטיקים שונים. הפידבקים היו מטורפים, אבל עברו כמה שנים עד שקיבלתי אומץ לעשות לביתי ולפתוח חנות משלי. ומהיום שפתחתי, כולן באו אלי".
3 צפייה בגלריה
גרשון. "רק כששמעתי עשר פעמים ביום את השאלה 'איפה קנית?' הבנתי שאולי יש בבגדים האלה משהו"
(צילום: דנה קופל)
מי זה "כולן"?
"יו ניים איט. ירדנה ארזי, גלי עטרי, עפרה חזה, אילנית, תמי בן עמי, אילנה שושן, דליה מזור לבשה ז'קטים שלי לחדשות, גם אילנה דיין, בניתי מלתחה לפיי דאנאוויי, כשביקרה בישראל. רק בשבוע שעבר גלית גוטמן הגישה את תוכנית הבוקר עם בגד שלי. כשמשהו יושב עלייך טוב אין לו תאריך תפוגה. לפעמים, בלילות, כשמקרינים תוכניות בידור ישנות, כמו 'סיבה למסיבה', אני מגלה את השם שלי ברשימת הקרדיטים בסוף. אבל תמיד טענתי שזו לא חוכמה להלביש דוגמניות.
"החוכמה היא לקרוא את גוף האישה, לזהות את המגבלות שלה ולמצוא את מה שהכי יחמיא לה, ואלה דברים שלומדים תוך כדי ניסיון. עם השנים פיתחתי לי כתב יד ייחודי. כשמישהי לובשת לאירוע שמלה או ז'קט שלי, עם כתף קצת בולטת או עם איזה טוויסט, כולם יודעים שזה של רזיאלה ועבורי זו מחמאה, אבל זו גם מחויבות. אני לא אתן לאישה לצאת לפני שהיא נראית פרפקט, ולא אמכור למישהי שמתעקשת להיראות כמו הבת שלה. זה מגוחך. אני לא מוכנה שהיא תגיע לאירוע עם מיני פאתטי ותגיד שקנתה אצלי".
מדי יום ביומו את מגיעה לסטודיו שלך בשחור.
"נכון, כבר 25 שנה אני האישה בשחור, ואין לי שום הסבר לכך חוץ משריטה בראש. בצבע הזה אני מרגישה הכי בנוח, וכשאני לובשת צבע אחר אני מרגישה לא לבושה. יש כאלה שבטוחים שיש לי רק סט אחד, אבל יש לי המון. כשאני פותחת את הארון בבית רואים רק שחור. בחורף יותר קל לזהות שאני מחליפה בגדים, מפני שמעל השחור אני לובשת ז'קטים שונים, אבל גם בקיץ אני עם טי-שירט שחור, ג'ינס שחור ומגפיים שחורים. על הקולבים יש בגדים בכל הצבעים, ולכל לקוחה אני אומרת, 'אל תיקחי בגד יפה, תבחרי את הבגד שבו את מרגישה הכי בנוח', ובסוף גם הן קונות שחור".
כי שחור זה מרזה?
"בתפיסה שלי, שחור מרזה, מחמיא ולא יותר מדי בולט. בגד לבן מקרין אור ואילו השחור נשאר שקט. כשאת קונה שמלה שחורה לחתונה של הילד, את יכולה לקצר אותה וללכת איתה שנים. כשאת קונה שמלה אדומה את לא יכולה ללבוש אותה יותר מפעמיים-שלוש. אחרי שכולם ראו אותה היא שרופה".
"הסטודיו לא יהפוך למסעדה"
"עשיתי 12 הפריות ובסוף שנות ה-30 שלי הרמתי ידיים. לא חשבתי על אימוץ מפני שרציתי נורא לחוות היריון ולידה. במבט לאחור אולי הייתי פזיזה מדי, אולי פיספסתי, אבל את הדברים שלא נעימים לי אני מדחיקה"
אחרי נישואיה היא המשיכה לשמור על שם המשפחה גרשון ("למה לשנות? אבא שלי היה בולגרי, זו גאווה") ולכן יש החושבים שהיא רווקה. "עדיף לא לדבר על הנישואים האלה", היא פוסקת. "התגרשתי אחרי שנתיים מפני שזה לא התאים. אחר כך הייתי בזוגיות ארוכה וניסיתי להרות, עשיתי 12 הפריות ובסוף שנות ה-30 שלי הרמתי ידיים.
"לא חשבתי על אימוץ מפני שרציתי נורא לחוות היריון ולידה. במבט לאחור אולי הייתי פזיזה מדי, אולי פיספסתי, אבל את הדברים שלא נעימים לי אני מדחיקה. לפיני יש חמש בנות, שלוש גדולות ושתיים קטנות, מנישואיו השניים. לכל אחת מהגדולות יש שלושה ילדים ואלה הילדים והנכדים שלי. הם באים אליי לארוחות ואני קונה להם נעליים ומתנות".
בן זוגה בשש השנים האחרונות הוא אלי אבולפיה, יזם וקבלן. "יש לנו זוגיות נפלאה, אולי גם בזכות העובדה שאנחנו גרים בנפרד. הוא חי עם ילדיו ואני בביתי. זוגיות זה לא איפה את ישנה, אלא מה טיב הקשר שבין שני אנשים, ויש בינינו אהבה גדולה. הוא החבר הכי טוב שלי. אני מספרת לו הכל".
התייעצת איתו לפני שהעלית את פוסט הפרידה?
"אני מקשיבה לו, וגם לעצות של פיני, אבל ההחלטה הסופית היא תמיד שלי. והיא תמיד מהבטן. אילו יכולתי להחזיר את הגלגל לאחור לא הייתי משנה דבר בחיים שלי, על הטוב והרע. הם היו מעניינים, אני מרגישה שעשיתי משהו, שאני משאירה אחריי משהו, ותחושת הסיפוק מקילה עליי בהתמודדות עם הפרידה. אני שמחה שהסטודיו שלי לא יישאר ריק ולא יהפוך למסעדה. אפרת קניג, שמעצבת שמלות כלה וערב שלוש חנויות ממני, תיכנס לכאן. היא מעצבת מוכשרת שהחליטה לצמצם בהוצאות. ההמשכיות עושה לי טוב".
מה תעשי כשתשבי במרפסת ופתאום יצוץ בדמיונך איזשהו דגם?
"הוא יישאר בגדר פנטזיה", היא צוחקת. "החייט שלי כבר עבר למקום אחר, אבל ממנו אני לא נפרדת. נתתי לו את כל השרטוטים של הדגמים, זה לא משהו שזורקים, ואם מישהי באמת תתעקש הוא יוכל לתפור לה. אולי גם אני אכנס לתמונה. אנשים שביקרו בבית שלי כבר מזמינים אותי להלביש בתים, אבל כרגע אני מעדיפה להשאיר הכל פתוח. בשלב הראשון אסתפק במנוחה".
