מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, לפני ובצל המלחמה. והפעם: משפחת רמק, קיבוץ שדה בוקר.
1 צפייה בגלריה
משפחת רמק, שדה בוקר
משפחת רמק, שדה בוקר
ג'אנט וצבי רמק והנכדה ירין מקיבוץ שדה בוקר
(צילום: אסי חיים)
בצילום: צבי (66), ג׳אנט (66) והנכדה ירין (7).
הבית? בית בקיבוץ.
רמק? צבי: ״זה ראשי תיבות של רבי משה קוֹרְדוֹבֵירוֹ שהיה מחשובי מקובלי צפת במאה ה-16 וחיבר ספרי קבלה שהשפיעו על תורתו של האר"י הקדוש. הסיפור של המשפחה הוא שאנחנו מצאצאיו. לא יודע אם זה נכון, אבל זה סיפור יפה״.
שדה בוקר? צבי: ״אני נולדתי בסן פרנסיסקו בארה״ב. מגיל 14 תיכננתי לעלות. להורים שלי היה קשר טוב לארץ. סבא של אמא שלי למשל עלה בשנות ה-20. הוא הגיע לארה״ב בתחילת המאה ה-20 והיו לו מגרשים בסן פרנסיסקו, אבל החליט למכור אותם ולעלות ארצה. אני הלכתי ללמוד חקלאות כדי להיות חקלאי בקיבוץ ועליתי לארץ בגיל 22, אבל חקלאות זה לא משתלם״.
חקלאות? צבי: ״אני הייתי אחראי על המטע שש שנים והיו לנו פירות מעולים אבל קיבלנו שקל וחצי לק"ג ועלה לנו שקל וחמש עשרה אגורות לארוז ולשווק – אז נשאר לנו פחות מחצי שקל״. ג׳אנט: ״פעם היינו פה אוכלים משמשים לאורך כל השנה. גידלו משמשים בקיבוץ והכל עשו מהפרי: לפתן, ריבות, לדר, עוגות. אבל הזמנים האלה עברו״. צבי: ״חקלאות זה יפה אבל זה לא משתלם. וזו הסיבה שהקמתי את היקב״.
יקב? צבי: ״אני מייצר יין. הקמתי את יקב שדה בוקר ב-1999, היקב הראשון פה באזור. זה התחיל בכרם שהקמנו כדי למכור את הענבים ליקבים אחרים וניסיתי לשכנע את הקיבוץ להקים יקב משלנו. בהתחלה לא חשבו שזה רעיון טוב, אז החלטנו לצאת לשנת חופש בנאפא בקליפורניה, שזה אזור יין. שם התחלתי לעבוד באחד היקבים ולמדתי וכשחזרנו הקמתי את היקב במקום היחיד שהיה פנוי - במקום שהיה בעבר המקלחת הציבורית של הקיבוץ. היום היין נמכר בקיבוץ בלבד, בפולה קפה שזה בית קפה קטן שהקמתי ליד קבר בן-גוריון. זה לא הכנסה עצומה לקיבוץ אבל כל עוד אני מרוויח יותר משאני מוציא - זה בסדר״. ג׳אנט: ״יש לקיבוץ תוכניות להקים מתחם של חנויות ומסעדה בתחנת הדלק בכניסה לקיבוץ״.
אתה אוהב יין? צבי: ״אני אוהב יין אבל לא יכול לשתות. אני יינן עם בעיה. אני סובל אוטומטית מהאנג אובר מיד כשאני שותה אלכוהול. תוך שעה מתחילים לי כאבי ראש חזקים אז אני חייב לבחור מתי אני שותה״.
ג׳אנט? ״שני ההורים שלי ברחו מגרמניה בגיל 17 והגיעו לאנגליה, ושם נולדתי. גדלתי בתנועת הבונים, תנועה שחינכה להגיע לקיבוץ וכבר בגיל 12 הודעתי להורים שאני עולה לארץ ומצטרפת לקיבוץ. הגעתי לשדה בוקר וכאן הכרתי גם את צבי. לימדתי ועבדתי פה בחינוך הבלתי פורמלי ואחר כך במפעל ׳דביק׳ שמייצר סרטי אריזה ודבקים מיוחדים. אני במפעל כבר 25 שנה אבל נראה לי שזו השנה האחרונה, עוד לא יודעת״.
אוהבים את הקיבוץ? ג׳אנט: ״מאוד, אבל זה לא הפריע לנו לשאול את עצמנו לא מעט פעמים אם זה המקום הנכון עבורנו. היום הקונספט של קיבוץ יורד וכולם הולכים לקראת הפרטה, אבל אני מאמינה שמישהו ימציא את זה מחדש. יש הרבה דברים טובים בקיבוץ. אנחנו מהדור הישן ועדיין הכל שיתופי וכל מה שמרוויחים הולך לקיבוץ ואנחנו מקבלים תקציב אישי. חדר האוכל קיים, אבל אני כבר שנים מבשלת לנו בבית״.
שיתופי או לא? צבי: ״אני רוצה שהקיבוץ ישרוד ואנחנו מהדור שאומר מה שטוב לכלל, לא מסתכלים רק על עצמנו. הדרך היחידה שזה יקרה היא לעשות שינויים. אנשים שונאים שינויים והפחד הכי גדול זה שמשהו בחיים שלהם ישתנה, אבל זה או שינוי או למות״. ג׳אנט: ״יש המון מבוגרים בגיל פנסיה פלוס והקיבוץ לא מצליח לגדול כי הילדים לא חוזרים. אם רוצים שיגיעו לכאן צעירים חייבים לשנות ולפתוח את הקיבוץ החוצה ואסור שיהיו מעמדות. אי-אפשר שחלק יהיו סוג א׳ וחלק סוג ב׳ ולכן חייבים לעשות פה את השינוי״. צבי: ״לנו יש ארבע בנות, אף אחת מהן לא בקיבוץ״.
ניתוק? צבי: ״בשביל רוב האנשים הנגב זה המקום שעוברים בו מבאר שבע לאילת. אני חושב שרק בקורונה גילו שיש דבר כזה שנקרא נגב ויש אנשים שחיים פה במרחב. אנחנו אוהבים את הריחוק הזה. מה אנשים במרכז תל אביב עושים? קמים בבוקר, אוכלים, הולכים לעבודה, חוזרים, מדליקים טלוויזיה והולכים לישון. אז הם מנותקים? פה זה אותו דבר. יש כאלה שחיים ככה, ויש כאלה שיש להם חיים עשירים ואי-אפשר לקרוא לזה ניתוק. ג׳אנט למשל מנגנת בתזמורת בבאר שבע״. ג׳אנט: ״אני מנגנת על סקסופון. מי שרוצה רק לעבוד – אז החיים יכולים להיות פה שקטים מאוד. אני גדלתי בעיר והשקט פה מדהים בעיניי, אבל גם פה אפשר למצוא הרבה תרבות. השאלה היא אם אתה רוצה״.
איפה עושים קניות? ג׳אנט: ״באר שבע. זה 45 דקות מפה, ויש אוטובוס פעם בשעה״.
מצב כלכלי? ג׳אנט: ״מתעסקים עם זה הרבה פחות מאשר אנשים בעיר. אין לנו חשבון בנק. יש כסף בקיבוץ ושם מתנהל התקציב שלנו. תמיד ידענו להסתדר. אם אין כסף – לא קונים״.
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il