איך מתמודדים עם משבר הקורונה, מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם: משפחת רוקח חנוכי מבאר אורה.
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בצילום: מיטל (40), אמיר (51), רוני (14), יובל (10), גילי (4) והכלבה קשיו.
הבית? בית קרקע עם בריכה. עלה 1.7 מיליון שקל לפני שש שנים. אמיר: "כמובן שאין מה להשוות למרכז. היה שלב שהתחלנו לברר אולי לעבור למרכז וקיבלנו את הבומבה. המחירים שם מכניסים לדיכאון".
באר אורה? מיטל: "לפני כן גרנו באילת, וכשרוני עלתה לכיתה א' החלטנו לצאת קצת מהעיר, לשפר דיור. שמענו שהיישוב הזה מתפתח אז הלכנו על זה". אמיר: "יש פה תחושה של ערבות הדדית וקהילתיות למרות שזה לא קיבוץ. מכירים את השכנים ויש פה קצב אחר, אפילו יותר איזי מאילת. ומה שהכי מדהים פה זה הטבע. המדבר. החיסרון הוא שבסופו של דבר מרכז החיים הוא באילת שזה 20 דקות מפה, במצב טוב. גם הארנונה פה מאוד יקרה, בין היקרות בארץ".
מאיפה אתם במקור? מיטל: "אני במקור מנתניה והגעתי לאילת במקרה. היה לי אז חבר ועמדנו להתחתן והגעתי לאילת לעשות קורס צלילה עם חברות ואמיר היה המדריך שלנו. אחרי הקורס הבנתי שאני רוצה אותו ונפרדתי מהחבר שלי. ההורים שלי נכנסו לסרט כי הוא גדול ממני ונלחצו מזה שאני אעבור לאילת והאמת שצדקו, כי בסוף מצאתי את עצמי באילת.
"למדתי אז עיצוב אופנה בתל אביב והייתי שנתיים על הקו. הוא היה מגיע אליי ואני אליו. התאהבתי בכל הקסם הזה של העיר, והים ובו, שהוא היה כמו פיטר פן כזה. נָחַתִּי באילת והרגשתי איך השמש תמיד זורחת והאנרגיות בשמיים. זה היה לי כיף והחלטתי לעבור".
אילת? מיטל: "הייתי במקום עבודה טוב, עבדתי בתעשייה רוקחית באותה תקופה והתלבטתי אם לעזוב, אבל האהבה ניצחה ועברתי לאילת. בדיוק הייתה מלחמת לבנון השנייה ב-2006. לא הכרתי אף אחד באילת והוא עשה מילואים בצפון, אבל כשחזר החלטנו להתחתן ולהישאר. התחלתי לעבוד כמנהלת חשבונות וחשבת שכר במועצה האזורית חבל אילות ושנאתי כל רגע. כל הזמן הייתי שומעת בראש את המשפט 'את פוטנציאל לא ממומש', ככה 13 שנה. כל הזמן חשבתי מה אני עושה עם החיים שלי.
"את לימודי עיצוב האופנה עזבתי באמצע כי עברתי לאילת והייתה לי שיחה עם אמיר שאמר לי, 'אלה החיים, לא כל אחד מגשים את החלום שלו. יש עבודה ויש חלומות'. זה נתן לי את הפוש לפעול אחרת והחלטתי לעשות הכל כדי להגשים את החלום שלי וללמוד סטיילנג בתל אביב".
סטיילינג? מיטל: "הייתי טסה לתל אביב פעמיים בשבוע כדי ללמוד ומאוד נהניתי והתחלתי תוך כדי העבודה במועצה גם לקחת כל מיני עבודות סטיילינג. לא חשבתי בכלל לעבוד בערבה כי הייתה לי הרגשה שלאנשים אין מודעות לזה. הכיוון היה לעבור למרכז כדי לממש את זה ובאמת התחלתי לקבל לקוחות במרכז ועבדתי חזק דרך הפייסבוק, אבל אז נשים מהאזור שראו בפייסבוק התחילו לבקש שאעשה להן סטיילינג".
הסטייליסטית של הערבה? מיטל: "גם פה במדבר נשים רוצות להתלבש יפה. אני די חלוצה במקצוע הזה פה בערבה ויש כאלה שקוראות לי הסטייליסטית של הערבה, אבל לא רק. יש פה את אילת בלי מע"מ והצעתי לנשים לבוא איתי לחנויות הבגדים והן התחילו להגיע מכל הארץ. זה תפס חזק. אני אוספת אותן משדה התעופה, הן באות ליום אחד, לקניות ממוקדות או לסופ"ש. היום אני מתמקדת בהעצמה נשית ומלווה נשים בתהליכים של שינוי תדמית וקבלה עצמית דרך סטיילינג. דרך הבגדים. אני מלמדת אותן ללבוש הרגשה טובה דרך הבגדים המדויקים להן, להביע את עצמן דרך הבגדים. אני מאוד פעילה ברשתות החברתיות".
משהו השתנה פה בלבוש? מיטל: "אני חושבת שכן. כל הזמן הייתי צוחקת על הכפכפים והלבוש המרושל שהיו מגיעים איתם לעבודה, ופתאום נשים מתחילות להיראות אחרת, ואחת משפיעה על השנייה. זה מידבק".
מה הלאה? מיטל: "אני מאוד אוהבת אסתטיקה והחלטתי ללמוד עיצוב פנים והום סטיילינג. זה עוד הגשמת חלום. הדבר הבא מבחינתי זה לעשות שינוי גם בעיצוב הבתים פה בערבה".
אמיר? "אני אוהב את הים. הגעתי לצלול ונשארתי. היום אני עובד בקצא"א, קו צינור אילת-אשקלון להעברת נפט גולמי. אני הכבשה השחורה פה כי כולם ירוקים. היישוב אפילו תבע את החברה. אבל אני מאוד סביבתי למרות שאני עובד בקצא"א, ובסופו של דבר כולם צורכים דלק. מצד אחד יש פה ציונות חזקה להיות שותף לעשייה כלכלית חשובה למדינה, מצד שני כשיש אירועים לא טובים סביב החברה זה מבאס".
מינוס? אמיר: "אין".
מחוץ לתמונה? אמיר: "יש לי סירה במרינה באילת. אני עובר דרך המרינה בדרך הביתה, מסתכל עליה כל יום ומחכה ליום שישי לצאת לים".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
