"בעוד פחות מעשר שנים הודו תהייה הכלכלה השלישית הכי גדולה בעולם, וזו עוד הערכה שמרנית. אבל זה רק בגלל כמות האנשים הגדולה שיש בה, לא בגלל שהתעשייה בה מפותחת". המשפט הזה של פרופ' ארוינד פנגריה, כלכלן אמריקני בכיר ממוצא הודי המלמד באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק, מסכם אולי את אחת השאלות הבוערות ביותר בכלכלה עולמית כיום - האם הודו עשויה להתחרות או אפילו לעקוף את הכלכלות הגדולות בעולם, בראשן סין וארה"ב?
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בשביל לענות על השאלה הזו, שוחחנו עם פרופ' פנגריה, שאף ייעץ בעבר לממשלת הודו, ועם פרופ' קונאל סן, ראש המכון למחקרי כלכלות מתפתחות של האוניברסיטה של האו"ם ומרצה באוניברסיטת מנצ'סטר שבבריטניה. איך הודו הפכה ממדינת חקלאים נכשלת לאחת מהכלכלות הגדולות בעולם, איפה היא נמצאת היום ובעיקר - לאן היא עוד עשויה להגיע?
הודו במספרים
על פי הערכות, נכון לאוגוסט 2021, חיים בהודו כ-1.396 מיליארד אנשים. כלומר, היא צמודה מאוד לסין, בה חיים כ-1.446 מיליארד. במונחי "גודל הכלכלה", הנמדד פעמים רבות בצורת תוצר מקומי גולמי (תמ"ג), הודו עומדת במקום החמישי או השישי בעולם, כשלפניה נמצאות ארה"ב, סין, יפן, גרמניה ולעיתים גם בריטניה - תלוי בתקופה.
אולם יותר מרשים מזה, הוא נתון הצמיחה השנתית של המדינה: לפי נתוני הבנק העולמי, במשך כמעט 15 שנה, מאז תחילת שנות האלפיים ועד פרוץ משבר הקורונה, עמדה הודו על שיעור צמיחה שנתי של 7%-8%. לצורך השוואה, בעשור האחרון סין - המתקדמת אף היא בצעדי ענק - גדלה בכ-6%-7.5% בכל שנה; ארה"ב למשל, גדלה בכ-1.7%-3% בלבד בכל שנה.
לכאורה, לא מעט גורמים מצביעים על כך שהודו אכן בדרך להיות "הדבר החם הבא" בכלכלה העולמית. החל ממספר האנשים האסטרונומי במדינה ועד לשיעור הגדילה המרשים וגורמים נוספים. אך כדי להבין לאן הולכת הודו, צריך קודם כל להבין מהיכן היא באה.
ארבעה עשורים "אבודים" ותכנון לקוי
בשיחה עם ynet, פרופ' פנגריה מסביר כיצד הכלכלה ההודית המודרנית נוצרה מתוך שילוב של מדיניות כלכלית סוציאליסטית, תכנון לקוי ובעיקר - עוני חסר תקדים. "הודו הפכה למדינה עצמאית ב-1947 ובמשך כארבעה עשורים היא התפתחה מאוד לאט. זאת על אף שהיא הייתה מאוד ענייה. אפילו ראש הממשלה הראשון של הודו, ג'ווהרלל נהרו, אמר בזמנו שגם אם היינו רוצים לחלק מחדש את כל המשאבים של הודו - היה רק עוני לחלק. אלו היו ברובם 'עשורים אבודים' בשביל הודו".
"בתחילת הדרך, הודו הייתה מדינה חקלאית ברובה, בדומה לסין של המאה הקודמת. הבעיה הייתה שבניגוד לסין, הודו הלכה לכיוון של תעשייה כבדה - ברזל, פלדה ומכונות. סין לעומת זאת, עברה לכיוון של תעשייה המבוססות על כמות עובדים גדולה (Labor Intensive). לכן, התעשייה בהודו מעולם לא הצליחה כמו שהיא הייתה אמורה להצליח בשוק עם 500 מיליון עובדים.
"המדיניות הזו של קידום תעשייה כבדה, יצרה ברבות השנים גם בסיס של בעלי השכלה גבוהה. נהרו אמר, 'אני צריך מהנדסים ומנהלים', אז הוא יצר מכללות. זה כביכול טוב לטווח ארוך, אבל בפועל מדינות שכן התבססו על כמות עובדים גדולה ולא מיומנת כמו סין, שם יש חברות עם 2,000 עובדים מתחת לגג אחד, הצליחו לגדול הרבה יותר ובמהירות גדולה יותר. זו עדיין בעיה בהודו - לא מנצלים נכון את הכמות העצומה של האנשים", הוא מסביר.
לדברי פרופ' סן, הסלידה הזו מתעשייה מבוססת עובדים "פשוטים", לא באה יש מאין. "בהודו יש דעה קדומה כלפי סוג כזה של ייצור. הודו מתגאה בהשכלה הגבוהה, באוניברסיטאות וכד'. למעשה, הדעה השלילית הזו עדיין קיימת בהודו במידה רבה. זה מה שהפך לאחד החסרונות העיקריים של המדינה".
התכנון ה"לקוי", כפי שקורא לו פרופ' פנגריה, לא נגמר בקידום תעשייה כזו על פני אחרת. הוא הושרש במדיניות סוציאליסטית עמוקה שמנעה מסקטורים שלמים להתפתח. "בסקטורים מסויימים המדינה הייתה היצרנית בעצמה, מה שהוביל לשוק ציבורי גדול עד היום. המדינה כמעט ולא איפשרה לייבא מוצרים לתעשייה הפרטית, מתוך מחשבה שהסקטור הפרטי לא צריך לשאוף לרווחים, אלא הכסף צריך ללכת בהתאם לעדיפויות הממשלתיות - אותן כמובן הפוליטיקאים קבעו לבדם.
"אינדירה גנדי, בתו של ראש הממשלה הראשון נהרו, עשתה רשימה של כ-800 מוצרים אותם רק עסקים קטנים יכולים לייצר. אלו המוצרים שניתן לייצר באמצעות עובדים רבים ולהוות תחרות לשוק העולמי. כלומר, היא ביטלה לחלוטין את היתרון התחרותי של הודו - כמות העובדים הגדולה", הוא מסביר.
10 צפייה בגלריה
"ביטלה לחלוטין את היתרון התחרותי של הודו". נהרו ובתו אינדירה גנדי, ראשת הממשלה ה-3
(צילום: GettyImages)
לדבריו, הצמיחה היחסית איטית בשנים הללו הובילה את הודו להסתמך במידה רבה על תוכניות חלוקה מחדש של משאבים. "פחות מ-5% מהאנשים במדינה משלמים מיסים. רוב המיסים מגיעים ממיסי תאגידים ועד סוף שנות ה-80, כשליש מהם הגיעו בכלל מהמכס. על החקלאים - שהם כמעט מחצית מכוח העבודה במדינה גם היום - אין מיסוי כלל.
"לצד זאת, המדינה מחלקת לא מעט סובסידיות, הן בצורה תמיכה כספית ישירה והן בצורת סבסוד עקיף. בשנים האחרונות התחילו לתת לעניים ביותר - משהו כמו שלישי עד חצי מהמדינה - 400 רופי בשנה (כ-5.4 דולרים - ד.ר). זה לא הרבה, אבל בהתחשב במצב בהודו, זה גם לא מעט. לכאורה יש גם תוכניות ממלכתיות לרפואה בסיסית, אבל הן לא באמת מתפקדות. כ-75% מהאנשים עדיין הולכים לרופאים לא מוסמכים".
פרופ' פנגריה, מומחה לכלכלת הודו: "רק כ-15% מהתמ"ג של המדינה מגיע מחקלאות, בעוד כמעט כל אדם שני הוא חקלאי"
אחת הנקודות הבולטות ביותר בשוני בין ההתפתחות של סין למשל להודו, היא המורכבות הפוליטית. הודו היא מדינה דמוקרטית - בה לחקלאים ולמגזרים שונים מתוך האוכלוסייה יש כוח פוליטי אדיר. "בהודו, אף פוליטיקאי לא יעז לגעת בחקלאים", אומר פרופ' פנגריה. "כיום, רק כ-15% מהתמ"ג של המדינה מגיע מחקלאות. זאת, בעוד כמעט כל אדם שני במדינה הוא חקלאי. זאת אומרת שהפרודוקטיביות שלהם מאוד נמוכה. לצד זאת, החקלאים קיבלו במשך כמה שנים כ-6,000 רופי בשנה (כ-81 דולר - ד.ר), כמו גם סובסידיות נרחבות על דשנים".
"במקור, הרעיון היה להגן על ענף החקלאות", מסביר פרופ' סן. "אבל היום, יש כבר חקלאים מאוד עשירים, שיש להם חוות מאוד גדולות והם לא משלמים מיסים בכלל. בעיקר בצפון הודו".
בנוסף, לדבריו, לא מדובר רק בבעיה ממוסדת של החקלאות. "בהודו יש בעיה גדולה של העלמות מיסים ויש טענות שחלק מהאנשים העשירים ביותר במדינה מתחמקים לא מעט פעמים מתשלום מס. המדינה מנסה להילחם בזה, אבל יש עוד לא מעט מה לעשות בנידון".
בדרך לקדמה: העוני ואי-השוויון חוגג
1991 הייתה נקודת המפנה של הודו, אז היא החליטה לשנות מדיניות ולעבור מכלכלה סוציאליסטית-מתערבת לכלכלת שוק חופשי. אולם, לדברי פרופ' פנגריה, הודו הייתה כל כך ריכוזית ובירוקרטית במשך כל כך הרבה זמן, שגם היום - 30 שנה אחרי, עדיין חלק מהרפורמות לא הושלמו.
יחד עם זאת, לדבריו, הרפורמה כן הצליחה במידה רבה. "אף מדינה לא הצליחה לגדול בשיעור כל כך גבוה במשך כל כך הרבה זמן. משנת 2003 עד שנת 2019 שיעור צמיחת התמ"ג בהודו היה אדיר. לצערנו, זה גם השאיר חותם על העוני. הסקר האמין האחרון הוא משנת 2011, לפיו העוני ירד משיעור של למעלה מ-40% מהאוכלוסייה לסביב 20%. מדובר בקו עוני מאוד צנוע (פחות מדולר לאדם ליום - ד.ר). ובכל זאת, העוני כן ירד באופן אבסולוטי".
שינוי משמעותי שקרה הוא הצמיחה הגדולה של ענף השירותים - בדגש על שירותי טכנולוגיות מידע (IT) ושירותים פיננסיים, ענפים שאומנם לא מעסיקים כמות גדולה של אנשים, אבל כן מכניסים לא מעט כסף. "יש לנו כמה עשרות 'חדי-קרן' (יוניקורן - חברה פרטית ששווה למעלה ממיליארד דולר - ד.ר), אבל בשביל מדינה של כל כך הרבה אנשים, זה כלום", הוא מוסיף.
פרופ' סן, מציג דווקא תמונה קצת יותר אופטימית של המצב. "האוכלוסיה בהודו צעירה מאוד והולכת והופכת ליותר משכילה, גם באיזורים החקלאיים. בנוסף, מאז 1991, השרשראות שכבלו את המגזר הפרטי הוסרו ברובן ואנו רואים הרבה מאוד יזמות פרטית שכבר אינה עוסקת רק בענפי תעשייה מסורתיים. למשל בדרום הודו, אנחנו רואים הרבה יזמות טכנולוגית. כתוצאה מכך, גם הרבה תאגידים בינלאומיים נמשכים לדרום הודו ומהנדסים הודים רבים התחילו לעבוד בחברות ענק כמו מייקרוסופט ודומיה".
היבט נוסף שהשתפר בניהול הכלכלי של המדינה, לפי פרופ' סן, הוא הרחבה של הייצוא. "הודו הגדילה מאוד את ההשקעה שלה באפריקה, ספציפית בענפי התקשורת והרכבים הכבדים -טרקטורים, משאיות וכד'. במקביל, יש היום גם חברות הודיות רבות שמשקיעות בעסקים בבריטניה וברחבי אירופה. למשל, חברת רכבי היוקרה יגואר-לנד רובר (Jaguar Land Rover), נמצאת כיום בבעלות של תאגיד הודי - טאטא מוטורס (Tata Motors). יש גם הרבה השקעה הודית בענפי הפחם וייצור הפלדה. כל אלו דברים שלא היו קיימים לפני 30-20 שנה".
לאן הודו הולכת?
כאמור, פרופ' פנגריה טוען כי אין להודו את האפשרות לצמצם את הפער שנוצר בינה לבין מדינות כמו סין וארה"ב. היא אומנם תהפוך למעצמה כלכלית, אבל זאת רק כפועל יוצא מגודלה. "יש כמה שנים שהודו באמת גדלה יותר מהר מסין, אבל זה לא יכול להימשך לעד. אם הודו תעשה הכל נכון, היא יכולה להמשיך לגדול בקצב כזה גם לעוד שניים או שלושה עשורים, אבל זה רק בגלל שהיא נמצאת בפער כל כך גדול ממדינות אחרות. הפרודוקטיביות עדיין מאוד נמוכה ביחס למדינות אחרות".
"הודו יכולה להמשיך לגדול בקצב מהיר אבל זה רק בגלל שהיא נמצאת בפער כל כך גדול ממדינות אחרות"
"כן היו שינויים טובים שהודו עשתה", מוסיף פרופ' פנגריה. "ליברליזציה מסויימת של השוק, הורדת מיסי תאגידים והסרת חסמי ייבוא. אבל היא חייבת להתחיל לייצר בקנה מידה גדול יותר. חלק גדול מאוד מכוח העבודה בהודו לא מועסק מספיק (Underemployed). גם חלקים מהעוסקים בתעשייה לא מועסקים מספיק. הפוטנציאל שלהם הרבה יותר גדול".
אחת הסיבות לכך, לדבריו, היא חוקי העבודה הנוקשים שעדיין קיימים במדינה. "גם היום, חברה עם 300 עובדים ומעלה לא יכולה לפטר את העובדים שלה. זה אומר שהן לא יכולות לגדול. רק לפני שנה שונה החוק - הוא עדיין קיים, אבל השלטון המקומי יכול להעלות את הרף לכמה שהם רוצים: 1,000, 3,000, או 50 אלף עובדים. אבל זה שינוי מאוד טרי.
"בנוסף, עדיין יש לא מעט בירוקרטיה, למשל בפתיחת עסקים - זה יכול לקחת כמה חודשים. או למשל פשיטת רגל - עד לא מזמן זה היה מאוד קשה להכריז על עצמך כפושט רגל במדינה. זה אומר שהנושים לא מקבלים כלום, כי לא נשאר כלום. הודו חייבת להסיר את החסמים האלו".
10 צפייה בגלריה
פרופ' ארוינד פנגריה, מומחה לכלכלת הודו מאוניברסיטת קולומביה שבניו יורק
(צילום: Ananth Panagariya)
שני היבטים נוספים שמונעים מהודו להתקדם, לטענתו, הם המערכת הבנקאית במדינה והיעדר גלובליזציה של השוק ההודי. "חלק גדול מהמערכת הבנקאית הוא ממשלתי ולעובדים אין תמריץ. המנהלים מעדיפים לא לעשויות טעויות, גם אם זה אומר לא לשפר כלום, כי ככה הם ימשיכו לעבוד ולא יחקרו אותם. במקביל, הממשלה התערבה בעבר לא מעט בנושא הלוואות והן ניתנו לאנשים הלא נכונים. היום זה קורה פחות, אבל עדיין יש הרבה מה לשפר במערכת הזאת וצריך להפריט אותה".
באשר למיקומה של הודו במסחר העולמי, טוען פרופ' פנגירה כי "הודו חייבת לייצר עבור הכלכלה העולמית. חלק מהפוליטיקאים חושבים שהשוק ההודי הוא שוק גדול ולכן הם עושים פעולות כדי לקדם את השוק המקומי באופן שמונע מחברות גדולות להיכנס אליו. הם מסתכלים רק על השוק המקומי וזה לא לוקח אותך לנקודה שאתה רוצה להגיע, אתה נשאר בגבולות המסחר המקומי".
ומה לגבי הקורונה? "רוב הנפילה הייתה בתחילת המשבר בכלל שהסגר בהודו היה מאוד נוקשה. כבר בנתונים האחרונים של החודשים האחרונים אנחנו רואים את הנתונים עולים בחזרה. הייתה גם בעיה של אנשים שמגיעים מאיזורים חקלאיים לעבודה באיזורים עירוניים והם פשוט לא יכלו להגיע כי לא היו רכבות ואוטובוסים. עד שלא נצליח להשתלט על הקורונה באופן מוחלט, העצירות הללו של המשק ימשיכו להגיע ואי-אפשר לדעת בכמה נגדל בתקופה הקרובה".
"בסין לא יכול להתפתח 'עמק סיליקון', בהודו - אולי כן"
בדומה לפרופ' פנגריה, גם פרופ' סן חושב כי במידה רבה, הודו "פספסה את הרכבת" בכל הנוגע לתחרות עם סין על מעצמת הייצור העולמית. יחד עם זאת, הוא סבור כי יש לה פוטנציאל גדול באיזורים אחרים.
"הודו התחילה להבין שיש לה יתרון בשירותי טכנולוגיית מידע, ספציפית במיקור חוץ של עובדים (Outsourcing). בגלל שיש הרבה אנשים שיודעים לדבר אנגלית, הודו הפכה להיות פופולרית בקרב חברות שחיפשו מוקדנים דוברי אנגלית בעולם.
"הבעיה היא שזה לא מייצר מספיק מקומות עבודה. סין כבר הצליחה להגיע לייצור כל כך זול של מוצרים ולהציף את העולם במוצרים שלה, ככה שהודו איבדה כבר את ההזדמנות הזו. בנוסף, העובדים הכי פחות מיומנים בסין, הם עדיין בעלי מיומנות גבוהה יותר מהעובדים ההודים באותה רמה. זה בגלל שיש בסין מערכת חינוך הרבה יותר מפותחת, ספציפית לעובדים מהסוג הזה (אוכלוסיות מוחלשות - ד.ר).
"יחד עם זאת", טוען פרופ' סן, "המודל הסיני כבר לא רלוונטי. הם התקדמו כל כך מהר שהעבודה שם כבר לא כל כך זולה. בגלל זה הם עוברים יותר לאיזורים של טכנולוגיה. מצד שני, בגלל שזו מדינה ריכוזית, ליזמים חדשים עדיין קשה לפרוח. בסין לא יכול להתפתח 'עמק סיליקון' כמו בארה"ב, בהודו - אולי כן".
פרופ' סן, ראש המרכז לחקר כלכלות מתפתחות באוניברסיטה של האו"ם: "העתיד של הודו הוא בשירותי מידע, מסחר אלקטרוני וייצור של טכנולוגיה מתקדמת"
האופטימיות שמשדר פרופ' סן, מתבססת גם היא על אחד הענפים המפותחים ביותר בהודו כיום - ענף שירותי המידע. "הודו כנראה לא תצליח להתחרות בסין בייצור מוצרים למשל, אבל אולי היא כן תצליח להפוך ל'מפעל שירותי המידע' של העולם. העתיד של הודו הוא בשירותי מידע, מסחר אלקטרוני וייצור של טכנולוגיה מתקדמת".
10 צפייה בגלריה
פרופ' קונאל סן, ראש המכון למחקרי כלכלות מתפתחות של האוניברסיטה של האו"ם
(צילום: האוניברסיטה של האו"ם)
ומה בנוגע לחקלאים? "אם הייתה להם עבודה בתעשייה, הם לא היו נשארים חקלאים. אבל בגלל שהודו אף פעם לא הצליחה לייצר את אותה כמות של משרות כמו שסין הצליחה, עד היום הם תקועים בחקלאות. בנוסף, יש בעיה גדולה של תשתיות - כבישים, תחבורה וכד'. זה דבר שמאוד קשה לשנות במערכת דמוקרטית. אני כן חושב שזה הולך להשתנות כי רמת החינוך עלתה גם באיזורים חקלאיים, היום הצעירים באותן חוות מחפשים לעצמם חיים יותר טובים משל ההורים שלהם".
אם כן, הדרך של הודו עוד ארוכה לפני שהיא תוכל להתחרות עם סין או ארה"ב במקומן הכלכלי בעולם. פרופ' סן מסכם כמה מטרות עיקריות בעיניו אליהן הממשלה צריכה לשאוף כדי שהכלכלה תוכל לגדול בקצב מספק: פיתוח תשתיות, חינוך לחקלאים, קידום קשרים בילטרליים ופתיחת השוק לעולם.
"בהודו יש דור חדש של צעירים משכילים שיודעים מה הם רוצים ושואפים לשפר את רמת חייהם. זה מצב שלא היה לפני 30-20 שנה ובגלל שזו דמוקרטיה, אם המדינה לא תמצא לכך פיתרון זו עשויה להיות סכנה פוליטית לממשל", הוא טוען.
פורסם לראשונה: 08:11, 27.08.21
