לבית הדין לעבודה בתל אביב הוגש לאחרונה ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים של ביטוח לאומי, שקבעה כי חולה במחלת דם קשה זכאי ל-30% בלבד של נכות קבועה.
מדובר בב-58 שאובחן ב-2014 כסובל מפוליציטמיה ורה שהחמירה עם השנים. מדובר במחלה המטולוגית-אונקולוגית קשה, שגורמת לכאבים וגירודים בכל הגוף, עור יבש, שרירים תפוסים, נפיחות ונוקשות בכפות הרגליים, ירידה במשקל, כאבי ראש, סחרחורות ודימומים. במהלך השנים הוא טופל באמצעות הקזות דם ובשנים האחרונות הוא מקבל טיפול תרופתי קבוע. בשנה האחרונה חלה החמרה במצבו ורופאיו החליטו שיש צורך ב"עליית מדרגה" בטיפול, ולמעבר לתרופה ביולוגית כניסיון אחרון לפני צורך בהשתלת מח עצם.
באוקטובר הוא הגיש תביעה לביטוח לאומי לקבלת קצבת נכות כללית אולם היא קבעה לו נכות זמנית בלבד. הוא הגיש ערר ונבדק באפריל על ידי הוועדה הרפואית לעררים. במאי, בטרם ניתנה החלטת הוועדה לעררים, הוא הגיש מסמך רפואי נוסף שהעיד על החמרה נוספת במצבו.
ביוני החליטה הוועדה על נכות קבועה בשיעור של 30% בלבד תוך סיווג דרגת המחלה בסעיף הקל שלה, כמחלה שאינה דורשת טיפול. תקנות המוסד לביטוח לאומי קובעות כי מחלה ללא צורך בטיפול מזכה בנכות של 30%, בעוד שכאשר למחלה נלווים סימנים כלליים קשים וצורך בטיפול קבוע דרגת הנכות היא של 100%.
בערעור שהגיש באמצעות עוה"ד מיכל הלמן ונדב סלומון הוא טען כי לוועדה הוגשו מסמכים רבים שמהם עולה בבירור כי המטופל מקבל טיפול תרופתי קבוע. לדבריו, ההחלטה שגויה נוכח התיעוד הרפואי שצורף ושהיה בפניה, שבו נרשם במפורש כי הוא מקבל טיפול תרופתי במשך 11 שנים, לא כל שכן נוכח ההמלצה למעבר לתרופה ביולוגית ונתונים המעידים על החמרה במצבו.
הוא הוסיף שהוועדה התעלמה ממסמכים רפואיים מהותיים הנוגעים למצבו ומעידים על הידרדרות וטיפול קבוע, ולא ניתן להבין כיצד הסיקה שסעיף הליקוי המתאים הוא זה הקובע כי "אין צורך בטיפול".
עוד צוין בכתב הערעור כי בקשה לביטוח לאומי לשקול מחדש את ההחלטה נדחתה ללא סיבה. בכך, לטענתו, נפלה טעות משפטית בהתנהלות ביטוח לאומי כגוף ציבורי בעל תכלית סוציאלית אשר כפוף לכללי הצדק הטבעי. לדבריו הוא נתקל באטימות ובסירוב לעיין מחדש בהחלטה חרף מסמך רפואי שקבע שעליו להתחיל לקחת תרופה ביולוגית.
מביטוח לאומי נמסר בתגובה: "הביטוח הלאומי הוא לא גוף מטפל אלא גוף סוציאלי שמעניק קצבאות למי שנגרמה לו נכות וכתוצאה מנכות זו נפגעה לו היכולת להשתכר. כדי שרופאי הביטוח הלאומי יקבעו החלטה בדבר מקרה כזה או אחר, אזרח נדרש להעביר ביחד עם הבקשה לקצבה מסמכים רפואיים. באי כוחו של המערער הציגו בפני הביטוח הלאומי מסמכים רפואיים המעידים על החמרה רק במסגרת ועדת ערר. ועדת הערר קיבלה את המסמכים והעניקה את אחוזי הנכות המקסימליים לעניין אי יכולתו של המערער להשתכר. חודשיים לאחר שהוועדה התכנסה באי כוחו של המערער שלחו מסמך רפואי נוסף וקריטי, המעיד על החמרה נוספת. מסמך זה לא הוצג בפני חברי הוועדה בזמן אמת. הביטוח הלאומי לא יכול לנחש או לקבוע מצב נתון כאשר המידע המלא אינו לפניו".
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• ב"כ המערער: עו"ד מיכל הלמן ועו"ד נדב סלומון
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
