איך מתמודדים עם משבר הקורונה, מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם: משפחת הדר-זיסבלט, תל אביב.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בצילום: נעמי (41), עדי (44), ליאונה (5), שיו (3) והכלב סטאוט.
הדירה? דירת גן עם חצר בשכירות. משלמים 10,000 שקל. נעמי: "גרים פה שנה וחצי. יש לנו דירה ברחוב הס בקומה שלישית בלי מעלית והיא די קטנה. בסגר הראשון החלטנו שדי ועברנו לקיבוץ בית קשת לחודש וחצי לנשום אוויר וכשחזרנו קלטנו שאנחנו לא יכולים לגור בדירה יותר. המרחבים והחופש היו מדהימים. רצינו להישאר בקיבוץ אבל העבודות שלנו לא אפשרו את זה". עדי: "ברגע שבתי הקפה נפתחו אז שכחנו". נעמי: "אבל חיפשנו משהו קצת יותר פתוח ומצאנו את הבית הנדיר הזה עם חצר פנימית על פינת הרחובות יונה הנביא ואלנבי. זה מרגיש כמו בית ישן בטבעון".
תל אביב? נעמי: אני ירושלמית במקור אבל בתל אביב כבר 20 שנה, עם מעברים לניו-יורק ובוסטון לתקופות. למדתי מוזיקה ועבדתי בחברת תקליטים כמה שנים. זו הייתה חברה של אוספי מוזיקה מהעולם שנקראת פוטומאיו ואז העבירו אותי למשרד הניו-יורקי שלהם וניהלתי את השיווק הבינלאומי. זה היה שנה וחצי ואז חברות התקליטים התחילו להידרדר אז נשארתי לאהבה השנייה שלי - אוכל. למדתי בבית ספר לבישול ועבדתי קצת במסעדה קאריבית-צרפתית קטנה".
מסעדה? נעמי: "ידעתי תמיד שאני רוצה לעשות אוכל אבל בגלל שלא הייתי בת 19 לא היה אז מצב של לעבור ממסעדה למסעדה. הייתי כבר בת 30 ורציתי להבין מה אני רוצה לעשות. היו חלומות של לפתוח מקום בניו-יורק או בתל אביב אבל הייתי מספיק חכמה להבין שאני לא יודעת מספיק ואז גיליתי את הפאלטאס".
פאלטאס? נעמי: "לוויתי חברה להתגרש בצפון הרחוק של מנהטן. זה היה ראשון בבוקר והסתובבתי באזור שלא הכרתי והיו שם מלא דוכנים של אנשים מדרום אמריקה עם דברים שמעולם לא ראיתי. מעין תחושה של קרנבל. היו לי 20 דולר בכיס, הכל עלה דולר או חצי דולר והחלטתי לטעום מהכל. באחד הדוכנים היה מקפיאים של ארטיקים שבחיים לא ראיתי. מלא ארטיקים צבעוניים בטירוף בטעמים מוזרים כמו מנגו וצ'ילי ששרף לי את הפה והכל היה טבעי ומדהים. הבנתי שזה משהו מקסיקני ואז הבאתי את החברה לשם ופשוט טעמנו מכל הארטיקים. וכשחזרתי למסעדה אמרתי לשף 'תן לי לנסות לעשות את זה כקינוח למסעדה' וזה עבד. נסעתי למקסיקו ללמוד את זה".
מקסיקו? נעמי: "פאלטאס זה השם הגנרי לקרטיבים במקסיקו ויש פאלטריה שזה כמו פלאפליה בפינת רחוב בכל עיירה. הם לוקחים את פירות העונה מהשוק, טוחנים, מוסיפים טעמים וזה מעולה. בהתחלה חשבתי לפתוח איזו חנות קטנה, פאלטריה בתל אביב וכשחזרתי לארץ התחלתי לעבוד במסעדה של ניר צוק שנתן לי לעבוד בקומה השנייה על הרעיון שלי. הייתי נוסעת על האופניים בין מסעדות ומנסה לשכנע אותן לקחת את זה כקינוח. ומפה לשם התגלגלתי לשוק איכרים. בשלב הזה עשיתי הכל בבית עד שהבנתי שאני צריכה למצוא לזה מקום ופתחתי מפעלון קטן על 40 מטר בעיר".
מפעל ארטיקים? נעמי: "זה מדהים הבירוקרטיה בארץ וכמה קשיים צריך לעבור. ההרגשה היא שהכל קומבינות ומנסים להקשות עליך. הבאתי מכונה מברזיל וקניתי דברים בשוק הפשפשים והתחלתי. באינדינגב הראשון זה היה הצלחה אדירה והם נגמרו בתוך יום והבנתי שזה יכול לעבוד. שם גם הכרתי את עדי".
אינדינגב? עדי: "לי היה בית קפה בפסטיבל ונפגשנו שם אבל הכרתי אותה לפני, דרך חברים משותפים. באותו זמן עבדתי באנגולה באפריקה והייתי חוזר כל חודשיים ובאופן מוזר היה לי חלום עליה שם בג'ונגלים וכשחזרתי לעשות את בית הקפה בפסטיבל התקשרתי אליה".
אנגולה? עדי: "אני איש טכני, הנדימן והיה שם פרויקט של ממשלת אנגולה שעושה ברזיות לכפרים שאין בהם מים. אני הייתי אחד מאנשי הצוות שהתקינו את הברזיות האלה. זה עשר שעות טיסה ואתה חוזר 150 שנה אחורה בזמן. עשיתי את זה שנתיים וזה מאוד קשה לחיות במקום כזה אבל הכסף היה טוב. היום אני הנדימן, יש לי מסעדות שאני מתחזק באופן שוטף".
רילוקיישן? נעמי: "אנחנו בודקים את האופציה של וונקובר ואם יש תירוץ לעשות שנה-שנתיים - אולי נלך על זה. המשפחה שלי במקור משם, זה בית שני שלי ואנחנו כל קיץ שם. עכשיו כשיש לי שני ילדים אולי יותר נחמד שבתי הספר חינם, אנשים נחמדים אחד לשני ולא בלחץ כל הזמן והמדרכה הרבה יותר נקייה".
מינוס? עדי: "אין".
הבילוי שלכם? נעמי: "קפה או לאנצ' באמצע שבוע יחד. והגענו למסקנה, כנראה בגלל שאנחנו הורים צעירים, שהכי כיף זה האפי האוור. לשבת בבר לשתות משהו בשעה 18:00 זה כיף".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
