"כשאבא שלי, אנדריי, שנולד וגדל באיראן כיהודי, היה מגיע לבית הספר וחוטף צ'אפחות על הראש ממוסלמים, הוא נהג לומר: 'don’t mess around with the Jews'. עבורי זו אמירה אותה כל יהודי בעולם צריך לאמץ תמיד, ובפרט בימים אלו. לא קל להיות יהודי וישראלי, אבל ישראלים הם סמל. יהודי העולם צריכים את הישראלים חזקים - ולהפך". כך אומר דייויד מיראז', מבעלי ומנהל קבוצת השקעות מאוחדת (CIG), להשקעות בנדל"ן ובשוק ההון בדנוור קולורדו, וקרן מיראז' ישראל, קרן פילנתרופית משפחתית.
בראיון ל-ynet בעת ביקור בישראל במסגרת אירוע אזכרה לאמו, אשת העסקים והפילנתרופית קת'רין מיראז' ז"ל, ובעקבות הגברת פעילותו בארץ בעקבות מלחמת חרבות ברזל, משתף מיראז' בסיפורו האישי, מאז ילדותו באיראן, דרך הגיעו לארה"ב והפיכתו לאיש עסקים מצליח ועשיר, ועד לחיבור שלו לישראל בכלל ולנגב בפרט, והקמת הקרן בעקבות חזונו של דוד בן גוריון.
בת מצווה בגיל 78
"אמי נפטרה כחודשיים לפני יום הולדתה ה-100", סיפר מיראז' באירוע האזכרה שהתקיים בת"א, בנוכחות אנשי עסקים וראשי ארגונים פילנתרופים. "כשהבנו שככל הנראה היא לא תגיע לשם, החלטנו להקדים את חגיגות ההולדת שלה, וכך עשינו. אנחנו כאן היום כדי לחגוג את חייה". עוד סיפר איך במהלך 30 השנה האחרונות, כל ביקור שלו בישראל לווה ע"י שתי נשים: אמו, ורעייתו לורה, שותפות מלאות לפרויקטים שלו בישראל. "הרבה פעמים כלה וחמות לא מסתדרות. זה לא היה במקרה שלנו. אני מעריץ מה ששתי הנשים האלה עשו כאן יחד".
מה אתה זוכר מילדותך?
"בית יהודי בתוך סביבה מוסלמית. סבתי ואמי שימרו את היהדות, הן היו לביאות. אמי לא פחדה מאף אחד, היא הייתה מחויבת ליהודים, ליהדות ולישראל. היא עבדה קשה, ואף אחד לא יכול היה לומר לה לא. היא עזבה את איראן ב-1974 ללוס אנג'לס, אבי הגיע לשם בעקבותיה. בגיל 75 היא החליטה שהיא רוצה שיחגגו לה בת מצווה, והחלה ללמוד עברית. חגגו לה בת מצווה כשהייתה בת 78. היא יצרה טרנד מטורף בדנוור של אנשים מבוגרים שחוגגים בת ובר מצווה. היא נגעה בחיים של אלפים, גרמה להרבה אנשים לשנות את חייהם, ועשתה את זה בחמלה גדולה ותמיד ברוגע".
לדבריו, הוא לא מתגעגע לאיראן - יש לו זיכרונות משם, אך זה שייך לעבר. חייו מתחלקים כעת בין ארה"ב לישראל, זה ההווה והעתיד.
"קת'רין היא הסיבה האמתית לנישואיי עם דייויד", שיתפה לורה מיראז' את הנוכחים בחיוך. "הייתי ילדה בת 7 באיראן, בה נולדתי וגדלתי, כשהחלטתי לצום צום מלא ביום כיפור, למרות הפצרותיה של אמי. לקראת סיום הצום, התעלפתי בבית הכנסת. בין הנשים שסייעו לי אז הייתה קת'רין, שהביטה בי ואמרה: "הלוואי והילדה הזו תינשא לאחד מבניי".
4 צפייה בגלריה
נפטרה כחודשיים לפני יום הולדתה ה-100. הוריו של דייויד: אנדריי וקת'רין מיראז'
(צילום: פרטי)
הוא (74) עזב את איראן כשהיה בן 15. היא (65) גם עזבה את המדינה בהיותה בת עשרה. הם מתגוררים בדנוור, קולורדו, הורים לשניים ויש להם שלושה נכדים. בנם ג'ונתן מתגורר בישראל ומשקיע בה, והבת סברינה מתגוררת עם משפחתה בלוס אנג'לס. "הכרנו במסיבת יום הולדת של אחותי. לורה בדיוק עברה לשם מאיראן. כשנתיים לאחר מכן חודש הקשר. הפכנו חברים טובים, החברות הפכה לרומן, וב-1978 התחתנו", הוא חוזר אחורה כמה עשרות שנים, ועיניו עדיין נוצצות.
"עזבתי את איראן לאנגליה", הוא מספר. "לאחר שנתיים הצטרפתי לאחיי בארה"ב, שכבר חיו שם. אבי, שגדל במשפחה ענייה, היה תלמיד מצטיין. הוא היה מהראשונים שלמדו בביה"ס אליאנס, ושלחו אותו לפריז. הוא אמנם חלם להיות רופא שיניים, אבל מכיוון שלא היה למשפחה כסף, הוא הפסיק ללמוד בגיל 16, והתחיל לעבוד כדי לסייע בפרנסת המשפחה והוציא אותם מהעוני. רק שמלחמת העולם השנייה פרצה, וכשהגרמנים הגיעו לפריז הוא עזב את כל מה שהיה לו ועבר לאיראן, שם החל הכל מההתחלה.
"אני זוכר אותו עובד קשה במשך כל חייו. עם עליית חומייני לשלטון, הוא שוב הפסיד את הכסף שהיה לו ושוב התחיל מחדש. הוא רצה שנחזור לאיראן, ולא הסכמנו. בסופו של דבר, המשפחה כולה עברה לארה"ב. מאבי למדתי לעבוד קשה ולהיות איש עסקים טוב. מאמי למדתי כמה חשוב לסייע ליהודים ולישראל. לכן החיים שלי מתחלקים ל-50% עסקים ו-50% פילנתרופיה. לאחר שלורה ואני ביקרנו כמה פעמים בישראל, החלטנו להשקיע בה, והקמנו את קרן מיראז' ישראל (MFI), שמתמקדת בפיתוח הנגב. אנחנו לא מרגישים פה תיירים, אלא חלק מהמדינה. האהבה של כל משפחתי לישראל עצומה".
אנחנו מדברים בשבוע בו אִסמאעיל הנייה, מהבכירים בחמאס, חוסל בסיכול ממוקד בדירה בטהרן. זה עוד פרק ביחסי איראן-ישראל, שידעו עליות ומורדות רבים לאורך השנים, ונמצאים היום בשפל. נזכיר כי באפריל האחרון יוחסה לישראל תקיפה של קונסוליית איראן בדמשק בה חוסל בכיר איראני, ובתגובה לזה שיגרה איראן מאות טילים לישראל.
"כמי שנולד וגדל באיראן, אני עצוב לראות את התוקפנות של איראן כלפי ישראל. אני מאוד מקווה שיום אחד נוכל לייצר מערכת יחסים טובה בין המדינות", אומר מיראז'.
מתכון להצלחה
את הונו הראשון עשה מיראז' מהחברה "שף אמריקה", להכנת אוכל במיקרו, שהקים ביחד עם אחיו. "אבי הציע שנעבוד שלושת האחים יחד. אחד מאיתנו תמיד עסק בתחום הנדל"ן והצליח בו מאוד. אחי, פול, ואני התחלנו לעבוד יחד. לא חשבנו שנפתח חברה בתחום המזון, אבל הבנו שזה צורך השעה. הקמנו הכל מאפס ולבד: תכנון המכונות, מכירות, שיווק, הקמת המבנים. לאחד המוצרים שלנו קראנו hot pochets (כיסים חמים), שהפך למוצר הדגל. בתחילת הדרך אבי השקיע בנו, והבאנו את החברה מאפס מכירות למחזור של 750 מיליון דולר מכירות בשנה ול-2,000 עובדים. זו הייתה אחת מחברות המזון שצמחה במהירות הכי גדולה בעולם. המטרה שלנו הייתה שבכל שנה נגדל במינימום 15% ושתמיד נעלה את איכות המוצר. כך עשינו במשך כמעט 30 שנה, עד שמכרנו את החברה שלנו לנסטלה".
מה הביא אתכם לחשוב על המוצר?
"שף אמריקה קמה בעקבות צורך. השנה הייתה 1975. נשים בארה"ב החלו להשתלב בעולם העבודה, הבעלים עבדו. משפחות החלו לחוות קשיים עם מתבגרים רעבים, בעיקר בנים. הם היו חוזרים מיום לימודים ו'מפרקים' את המטבח, או מתפשרים על כריכים. לא חיכה להם אוכל ביתי ומזין. אז התחלנו לייצר מוצר בדיוק עבורם. שיחכה להם קפוא, יהיה מהיר הכנה ומזין. תנור לא הייתה אופציה מבחינתנו, כי מתבגרים רעבים לא יחכו אפילו 10 דקות לאוכל שלהם שיתחמם. לא רצינו גם שיציתו אש. באותה תקופה נכנס המיקרו לשוק, והתחלנו לעשות ניסויים עם מוצרים שונים, לבדוק מה קורה להם כשמחממים אותם. הצלחנו לפתח מוצר שבתוך פחות משלוש דקות הפך חם וגם קריספי. זה הפך להצלחה מסחררת, אמהות עפו על זה. בהמשך פיתחנו גם חטיפים קפואים, כמו פיצות קטנות וקרואסונים. בסוף", הוא צוחק, "גם הבעלים אכלו מזה. בהמשך פיתחנו מוצרים שהתאימו יותר לנשים ולכל המשפחה".
באוגוסט 2002 רכשה יצרנית המזון נסטלה את שף אמריקה, בתמורה ל-2.6 מיליארד דולר. "מתכון להצלחה הוא להקיף את עצמך באנשים מעולים, לתת להם עצמאות ואחריות וכבוד, ולהנהיג אותם ממקום של כנות ואמון", הוא אומר. "אז והיום, כמנהלים, אנחנו לא אוהבים לשמוע לא, אלא מאמינים שאנחנו יכולים לעשות הכל מהכל".
המכירה לנסטלה התקיימה כשאחיו והוא הרגישו שזה הזמן לכך. לדבריו, האקזיט אפשר לו להתמקד בעסקים האחרים ובפילנתרופיה ויותר מהכל היא שימחה אותו כי זה אפשר לו להקדיש יותר זמן למשפחה ולילדיו, מה שקודם למכירה היה חסר בגלל הלחץ של העבודה.
פועל לשינוי חברתי
לאחר הרכישה, אומר מיראז', החליט להקדיש יותר מזמנו ליוזמות פילנתרופיות. אז השיק את Consolidated Investment Group (CIG), ולפני כ-25 שנה הקים עם רעייתו את מיראז' ישראל. עד היום, בין היתר, הוקמו בחסות הקרן המרכז הרפואי מיראז' בדימונה ומרכז בריאות ושיקום בשדרות. הקרן גם מקדמת תעסוקה ויזמות, ותומכת בעשרות פסטיבלים ואירועי תרבות בנגב.
מתוך חשיבה על מקום הולדתו וילדותו, יצר מיראז' תוכניות מנהיגות נשית וחשיפת התרבות הפרסית לחברה הישראלית, היום מדובר על מסגרת העצמה למאות נשים איראניות, שפרוסה במועדוני נשים בכל הארץ. בנוסף, יש תוכניות לאומיות שהקרן הקימה ותומכת בהן כדוגמת "כנפיים", סיוע לחיילים בודדים בשיתוף הסוכנות היהודית, או "מחוברים לחיים", שהוקמה ב-2017 במטרה לצמצם פערים טכנולוגיים בין הדור הצעיר לגיל השלישי והפגת הבדידות.
ב-2020 הקימה הקרן שני מיזמים חדשים: יין ותיירות חקלאית בנגב, שהיה רעיון של ניקול הוד סטרו, מנכ"לית הקרן, ו-DeserTech, לקידום פיתוח ומסחור של טכנולוגיות, כמענה לאתגרים המתעוררים של סביבות צחיחות ומדבור. "ההשקעות הפילנתרופיות של משפחת מיראז', בהובלת לורה רעייתי, ושלי, מתמקדות בשינוי חברתי, כדי לשפר איכות חיים של ילדים, משפחות וקהילות, בהשראת חזונו של דוד בן גוריון, שהיה ידיד קרוב של אבי", הוא מסביר.
מיראז' סיפר, כי השנה הייתה אמורה להיות שנת חגיגות לקרן, לציון 25 שנות פעילות בישראל. אלא שה-7 באוקטובר הפך את התוכנית הזו, ובמקומה החלה הקרן להגביר את הפעילות שלה ואת והסיוע לקהילות ולאוכלוסיות שנפגעו באותה שבת שחורה ובמלחמה. "מאז 7.10 הגברנו את ההשקעות שלנו בנגב, ונמשיך בכך, בלי פחד ועם הרבה אמונה. חשבתי ואני עדיין חושב, שהנגב הוא מחולל הצמיחה החשוב של מדינת ישראל".
השנה הקמת קרן חדשה, למלחמה באנטישמיות.
"נכון. אחרי 7 באוקטובר נוכחתי בעוצמות הגבוהות של האנטישמיות בכלל ובארה"ב בפרט. ישבתי עם לורה ועם בתי, ואמרתי: "never again is now". לא ניתן שתקרה פה שוב שואה. כך הקמנו את קרן מיראז' למלחמה באנטישמיות. השקעתי הרבה כסף בקרן החדשה, שתטפל בנושא הזה בארה"ב. המשימה של לורה היא לחזק את היהודים ואת דעת הקהל כלפי ישראל".
"נולדתי וגדלתי בטהרן, במשפחה ציונית", משתפת מיראז' את סיפורה שלה. היא אמנית מצליחה, שגם ייסדה מספר ארגונים פילנתרופיים, שמשפיעים ומעצבים את סצנת האמנות והתרבות בדנוור. "סבי, שהיה היסטוריון של העם היהודי באיראן ומאוד התגאה בתרבות היהודית, היה חבר טוב של דוד בן גוריון. הם נהגו להחליף מכתבים. חונכנו על כך, שמפחיד לגדול באיראן, ורק אם ישראל תהיה חזקה, נהיה בטוחים באיראן.
"אני זוכרת את הביקורים בישראל, כילדה, רק פה הרגשתי בטוחה. לא הייתי צריכה ללכת עם חשש של מי הולך מאחוריי או מי יגיח מהצד, לעומת איראן, שם אסור היה לי ללכת ברחובות. כשהייתי בת 15, הכרחתי את הוריי לשלוח אותי לארה"ב. בילדותי חוויתי כמה אירועי אנטישמיות. אחד מהם, שזכור לי עד היום, קרה כשהייתי בת 6. אני זוכרת אנשים, שעמדו מחוץ לבית חולים, אליו הגיעו פצועים יהודים, וצרחו: 'תהרגו את היהודים המלוכלכים'. הייתי אז בבית דודתי, והתחבאתי מתחת למיטה. הזיכרון הטראומתי הזה, שהודחק, פרץ מחדש בעקבות ה-7 באוקטובר. מי שהחשבתי שחברה הכי טובה שלי מזה 50 שנה, נטשה אותי אחרי 7.10, רק בגלל שאני יהודייה. הפעילות שלי בקרן היא גם למען הדורות הבאים. רק ישראל חזקה שומרת עלינו בטוחים".
"לא קרן רגילה, כזו ששולחת צ'ק"
"ללורה ולי חשוב לייצר אימפקט", הוא מוסיף. "במשך שנים ארוכות, לא דיברנו על עצמנו, שמרנו על פרופיל נמוך. אין כמעט מידע על המיראז'ים. אנחנו לא צריכים להרשים אף אחד, אנחנו פשוט עושים. נעשה הכל כדי לגרום לישראל להיות אומה חזקה. האם זה קל? לא. אבל אנחנו דבקים במטרה".
שים את האצבע על סוד החיבור שלך לישראל.
"זה משהו שהוא חזק מכל הסבר. עד גיל 40 לא הגעתי לישראל, ורק הקשבתי לאמא שלי, שכל הזמן דיברה עליה. אנחנו לא משפחה מסורתית, אבל תמיד ציינו שבתות וחגים. הפכתי ציוני לאחר הביקורים שלי בישראל, והיום נכדיי לומדים בבי"ס יהודי בארה"ב, מה שמחבר אותם לתרבות ולמסורת היהודית".
בוא נחזור לנגב. מתי התחיל סיפור האהבה שלך איתו?
"באחד הטיולים הראשונים של לורה ושלי בישראל, כתבתי על מפית נייר: בת"א יש שפע, בירושלים - וואו. בנגב? כלום. למה? פגשנו אנשים עשירים, מנהיגים, אנשים, שאלנו אותם על זה. כולם ענו: 'היינו שם בצבא, אין שם כלום'. באותה תקופה פגשנו את אריאל שרון ז"ל, לפני שהיה ראש ממשלה. הוא לקח אותנו לסיור וביקש שנעזור לו בנגב. השבתי לו: על מה אתה מדבר? אני לא יודע עברית, ואין פה כלום. הוא ביקש מהיועץ שלו אז, אילן כהן, להיפגש איתנו. נפגשנו איתו ועם שמעון פרס. תכננו, כתבנו, גיבשנו אסטרטגיה. באיזה שלב הבנתי, שעליי לעשות את העבודה בעצמי".
כלומר?
"קודם כל, להציג את הנגב לישראל. כדוגמה, קיימנו עד היום עשרות רבות של פסטיבלים ואירועים, שיביאו ישראלים לנגב וסללנו מסלולי אופניים. הבנו שגם הישראלים לא מכירים את השפע שיש בנגב. בסוף, אני יזם. לוקח סיכונים, הולך למקומות שאף אחד אחר לא רוצה ללכת. אולי יש בי סוג של 'שיגעון', שמעביר קו בין הפרקים השונים בחיי. החל מהקמת חברת אוכל מאפס, המשך בפילנתרופיה, ועד ההגעה לישראל וההשקעה בנגב. כשאריאל שרון היה זה שהביא אותי לנגב, איש לא רצה להשקיע בו, למרות שהוא המקום המושלם ליזמים לפרוח. אנחנו לא קרן רגילה, כזו ששולחת צ'ק ומוסרת בהצלחה. אנחנו מנהלים את התוכניות שלנו בעצמנו. אנחנו קמים בבוקר בשביל זה. צריך כסף, אבל גם מחויבות, וגם את זה אנחנו מביאים איתנו. זו לא תהיה יומרה לומר שאנחנו קרן שמשנה את החברה הישראלית. אני מאמין שבעוד 25 שנה הנגב ימשיך לשמור על הייחודיות והאופי שלו, ויחיו בו הרבה יותר תושבים".
מה הלאה?
"לורה ואני נגיע לפה יותר ויותר. גם בננו חי פה. אני מרגיש פה הכי בבית, ושאני צריך להיות כאן יותר, ביחד אתכם. אמי, ז"ל, תכננה את חלוקת העזבונות שלה. אחד מהם ינוהל על ידי ויוקדש לישראל. אני מתכנן פרויקטים גדולים, שישנו את המציאות עבור תושבי ישראל בכלל והדרום בפרט. נשקיע בתשתיות שיספקו שירות ומענה קריטי ומהותי לאלפים מאזרחי ישראל. המחויבות שלנו לישראל תישאר לנצח".
