הורשת משק חקלאי, המכונה גם "נחלה", היא פעולה שונה ומיוחדת שכפופה להוראות שאינן אך ורק מתחום דיני המשפחה וחוקי הירושה, כפי שמקובל ביחס לנכסים אחרים. כשמדובר במשק חקלאי, חלות במקביל לדינים הרגילים גם הוראות רשות מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית והאגודה השיתופית של היישוב החקלאי המסוים.
מערכת היחסים החוזית במשקים חקלאיים מוסדרת בהסכמי משבצת שבין רמ"י (רשות מקרקעי ישראל), הסוכנות היהודית (כ"גוף מיישב") והאגודה השיתופית ("הסכם משבצת משולש"), או בהסכמים שבין רמ"י לאגודה השיתופית במישרין ("הסכם משבצת דו-צדדי"). הקרקע היא של המדינה והיא משכירה את הקרקע לאגודה השיתופית – במישרין או באמצעות הסוכנות – וזו מעניקה רישיון בר-רשות לחברי האגודה. הסכמים אלה מתחדשים מעת לעת, עם או בלי שינויים.
כשבעל הזכות נפטר מקובל לקבוע, על פי הפסיקה הקיימת, כי בהעדר צוואה יחולו הוראות חוק הירושה. לפי הוראות אלה בן הזוג יורש את המשק ובאין בן זוג יירש ה"בן הממשיך". באין בן זוג או בן ממשיך, יירש "מי שיכול להמשיך ולקיים את המשק, ולפצות את היורשים האחרים (על פי דין)".
אם המנוח קבע בצוואה זוכה אחד למשק, אותו יורש על פי צוואה עדיף על פני כל היורשים על פי דין, והוא זה שיירש את המשק החקלאי. לעיקרון זה יש יישומים רבים, וכל מקרה נבחן לגופו.
ומה לגבי צוואה שבה כמה יורשים? בפסיקה נקבע לא פעם כי נקודת המוצא באשר לזכויותיו של בר-רשות בנחלה חקלאית היא כי זכויות אלה ניתנות להעברה, לרבות בדרך של הורשה, בכפוף להסכם הרישיון ולתנאים הקבועים בו. ככלל, בתי המשפט פוסקים בהתאם לפרשנות המקיימת את העיקרון בדבר קיום רצון המת, כל עוד אין מניעה או הצדקה לחרוג מכך.
כך למשל, בפסק דין של בית המשפט העליון מיוני 2019 (בע"מ 1813/18), התעוררה מחלוקת בין בנה המאומץ של בעל זכויות בנחלה, לבין אחותה ואחיינה. האם המנוחה ערכה צוואה שבמסגרתה הורישה את הנחלה לבנה ולאחותה ואחיינה. הבן טען כי הצוואה נוגדת את הוראות הסכם המשבצת שלפיהן באין בן זוג הזכות בנחלה תעבור לילדו של המנוח המוכן ומסוגל לקיים את המשק.
האחות והאחיין טענו מנגד כי יש לקיים את הצוואה ולמכור את הנחלה תוך חלוקת התמורה בין כלל היורשים. בית המשפט הורה על פרשנות תכליתית המבצעת את האמור בצוואת המנוחה, קרי – מכירת הנחלה וחלוקת כספי התמורה כפי שנקבע בה.
בתוך כך נקבע בפסק הדין כי הוראות הצוואה אינן נוגדות את הסכם המשבצת. השופטים הדגישו כי כל עוד הנחלה עוברת, בתמורה או שלא בתמורה, ללא פיצולה, לאדם אחד, הרי שאין כל אינטרס אחר בגינו יש לשלול העברת הזכויות בנחלה גם בדרך של מכירה לצד שלישי.
תפיסה זו תואמת גם את עמדת רמ"י המעדיפה את רצונו של המת, גם במקרה שהצוואה מורה על מכירת הנחלה וחלוקת כספי התמורה.
הסכם פנים-משפחתי
הפרשנות האמורה מתיישבת עם המגמה בפסיקה לחזק את המעמד המשפטי של זכויותיו של בר-הרשות ואת האוטונומיה שלו בקביעת הזכאים להמשיך ולהחזיק בזכויותיו לאחר מותו. העיקרון השולט הוא שבהעדר סתירה ברורה להוראות הסכם המשבצת יש לפעול לקיום צוואתו של בר-הרשות.
עו"ד שוש ריברבהקשר זה יש להזכיר את הקשר והזיקה בין מערכת היחסים החוזית הפנים משפחתית ("הסדר משפחתי"), לבין מערכת היחסים החיצונית של הצדדים עם רשות מקרקעי ישראל. קשר זה נשלט על ידי דיני החוזים מבחינה משפטית והוא מאופיין בדו-ממדיותו שעה שהוא מורכב ממערכת יחסים חוזית כללית וחיצונית (חוזה החכירה) וממערכת יחסים החוזית הפנים - משפחתית.
חשוב להדגיש כי במסגרת מערכת היחסים הפנים-משפחתית, אין זיקה הכרחית בין אי-קיום תנאי הסכם המשבצת לבין קיומה של התחייבות חוזית מכוח הסדר פנים משפחתי. כלומר, ייתכן מצב בו לא ניתן לקיים את ההסכם הפנים משפחתי ביחסים מול רמ"י, אך הוא עדיין יהיה תקף בתוך המשפחה.
למשל, מצב של צוואות הדדיות בין בעלי זכויות במשק במסגרתן הוריש כל אחד מהם לבן/ת זוגו את מלוא רכושו לרבות הזכויות בנחלה וקבע כי במידה וימותו יחדיו, אז כל רכושם יחולק שווה בשווה בין ילדיהם. מהצוואות עולה רצון חד משמעי ומפורש של המנוחים כי רכושם יחולק בין ילדיהם באופן שווה. גם אם ההוראה בצוואה איננה ניתנת לביצוע בדרך של חלוקת הזכויות ברישום, אין משמעה כי ההתחייבות בטלה.
הפתרון הוא שעל אחד היורשים הזוכה בנחלה לפצות את השאר בגין חלקם על פי הצוואה. מדובר בזכות, שאין מחלוקת שיש לה שווי כלכלי, רק שהשווי הכלכלי, לא ניתן למיצוי בדרך של רישום, לאור העובדה שמדובר בנחלה. הפתרון לא יהיה באמצעות חלוקת הנחלה בפועל בין היורשים, אלא באמצעות חלוקה כספית ביניהם.
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• עו"ד שוש ריבר עוסקת בירושות וצוואות
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
