אסתר אהרונוב פונתה עם ילדיה משדרות עם תחילת המלחמה. בנוסף לקושי בלהיות אם יחידנית למשפחה מפונה, אהרונוב נתקלה בקושי נוסף - כיצד תוכל לעבוד במשרה שקיבלה ועמדה להתחיל אחרי החגים, כשהיא נמצאת קילומטרים מהבית?
אך מתברר, כי אצל אהרונוב המקרה דווקא היה הפוך, כי למרות שהיא מתגוררת בשדרות - היא עובדת באגף הארנונה של עיריית תל אביב: "שדרות היא עיר ממש קטנה וכל העיר הייתה מלאה בשלטים על הסכם של עיריית תל אביב ושדרות על כך שיפתח מוקד טלפוני של תל אביב אצלנו בעיר. עברתי הכשרה ואחרי החגים היינו אמורים לפתוח חגיגית את המוקד", היא מספרת.
המלחמה שינתה את התכניות ואהרונוב וילדיה פונו למלון בירושלים. "פתאום המנהלים הגיעו לבקר אותי, לא האמנתי. עיריית תל אביב לא באמת קשורה לשדרות והם הכניסו את עצמם לנעליים שלנו - נתנו לנו חודש להתאקלם, היינו עושים זומים ומשתפים מה עבר עלינו ואם אנחנו צריכים עזרה. אחר כך עשו סבב ביקורי בית לבדוק מה אנחנו צריכים - אני ביקשתי שיעזרו לי לעבור למלון בתל אביב כדי שיהיה לי יותר קל ונגיש בסביבה מוכרת - הגיע נהג להעביר אותי ואת הילדים".
אהרונוב מספרת שהעבודה גורמת לה להרגיש מעט שפיות בתוך כל הכאוס: "יש הרבה תושבים שאני מכירה שמכריחים אותם להגיע לשדרות לעבודה. אח שלי עובד בשדרות ונוסע כל יום מהמלון לשם. אני התחננתי שיתנו לי לחזור לעבוד, עברנו דברים כל כך קשים - לוקחים מבן אדם את הבית, את העבודה, את השגרה. חיפשתי את הדרך להעסיק את עצמי. להתחיל לדבר עם אנשים, זה נותן לי רגע לצאת ולהירגע ולראות מה צריך. אני גאה שיש לי אפשרות לעבוד, זה לא מובן מאליו. שנותנים לי קצת להשתחרר מהמקום שהגעתי אליו, ועברתי דברים לא פשוטים ב-7 באוקטובר".
בעיריית תל אביב פתחו עם המלחמה במבצע במסגרתו הם מתקשרים לתושבי העיר כדי לשאול מה שלומם. למאמץ גויסו עובדי אגף הארנונה, ואהרונוב ביניהם: "הכניסו אותנו לפרויקט לשאול איך אנשים, איך עוברת התקופה. לשמוע מבוגרים שמקבלים שיחת טלפון מהעירייה ומתרגשים כל כך שלמישהו אכפת. אני מרגישה שבאתי ממקום קשה ועכשיו אני יכולה לתת מענה שאני הייתי רוצה לקבל. זה הכניס בי אור ונחת שאני יכולה לעזור ויש לי שליחות. גם חבר'ה שענו לי שהיו פתאום במסיבה, או מישהו מבארי שהכיר את חברה טובה שלי שנרצחה בקיבוץ. מיום ליום אני מחכה להדליק את המחשב ולעבוד. נותן לי כוח לדעת שגם בשעתיים שאני עושה שיחות אני עושה לאנשים טוב, וגם לי".
גם אלון ענבל, מאלף כלבים מקיבוץ ניר עם, פונה למלון בתל אביב. כעת הוא שוהה בחדר המלון עם אשתו שנמצאת בהריון מתקדם, בתם בת השנתיים וחצי ולפני שבועיים חזרה אליהם גם הכלבה האהובה ג'ון. הכלבה השנייה של המשפחה, באיה, נמצאת באומנה אצל חברה טובה.
"בהתחלה לא היה בראש שלי לעבוד, ממש לא רציתי", מספר ענבל. "היו בערך שלושה שבועות שעבדתי עם חבר'ה מהקיבוץ שכבר הייתי איתם בעבודה של אילוף, או אנשים שהיו איתנו במלון שביקשו עזרה נקודתית".
התחושה העיקרית הייתה של חוסר מוטיבציה, ענבל העדיף להתמקד במשפחתו שעברה טלטלה, עד שהחליט שהוא חייב לחזור לעבוד: "כעצמאי אתה לא באמת יודע כמה יעזרו לך, גורלי נמצא בידיים שלי. אבל מעבר ללעבוד בשביל כסף - העבודה חידשה לי את האנרגיה. זה לא רק הפרנסה שלי, זה הכיף שלי - לעבוד עם כלבים ואנשים ולראות איך זה משנה להם את החיים".
איך מאלף קיבוצניק משתלב בשוק התל אביבי?
"האמת שפשוט העלתי פוסט בפייסבוק ובאינסטגרם שאני חוזר לעבוד ואני נמצא בתל אביב ואנשים התחילו לשתף את זה. ביניהם כל מיני אנשים עם כוח ברשתות, משפיענים או משהו כזה, וזה צבר תאוצה מטורפת. תכננתי לקחת את זה לאט אבל פנו אליי בבום, התחלתי שיתוף פעולה עם חנות חיות ביפו, זה גלגל אותי לכיוון חיובי".
במקור ענבל עוסק לא מעט בכלבנות טיפולית: "זה בונה תחושת מסוגלות, ביטחון, ויסות רגשי וחושי. הייתי עובד על זה המון בדרום - עם ילדים מבארי, עם כאלה ממועצה אזורית אשכול שלצערי אחת מהן נרצחה. הכלבנות הטיפולית דורשת ממני הרבה יותר הכלה רגשית, דבר שלא היה לי מקום אליו כשהגעתי לעיר. לא היה לי את היכולת לעשות את זה ברמה הנפשית, גם אני הייתי בסבל שלי ולא הייתה לי פניות לזה. האילוף נתן לי לשחרר, לשמוע ולהכיר אנשים מתל אביב ותוך כדי תקשורת כיפית ומהנה ובגובה העיניים עם הלקוחות - זה עזר לי מאוד מהר להתרענן מחדש ולהשיג את האנרגיות. אני מאוד אוהב את זה שאנשים מעוניינים לעבוד עם הכלב שלהם, ללמוד ידע חדש. להשיג תוצאות חדשות, זה נותן לי תשוקה לעשות עוד".
מלני בן-ארמון מכוכב מיכאל פתחה את העסק שלה לפני חצי שנה, לעוטף משפחתה עברה לפני שנה: "עברנו מרמת גן מתוך אג'נדה. המשפחה של בן הזוג שלי מהדרום אבל לא מהאיזור הזה ושנינו מאוד אוהבים את העוטף. ארבעה חודשים לפני המלחמה הקמתי את העסק שלי של ייבוש ושזירה של פרחים. אין לי חנות, רק פתחתי את העסק והתחלתי לשווק, עברתי ממקום למקום והכרתי את האוכלוסייה בכל מיני ירידים באיזור. לאט לאט בניתי לי שם בקיבוצים והמושבים סביבינו".
את שמחת תורה העבירו מלני ובן זוגה אצל הוריו באופקים, עם שתי בנותיהם הקטנות: "היינו אצלם בממ"ד שלושה ימים, לא רחוקים מהשכונה שבה היה הבלגן. החלטנו שאנחנו לא יכולים לחזור הביתה - גם כי אין לנו ממ"ד וגם כי כל הצירים היו חסומים. אנחנו המושב היחיד על כביש 232 שלא פונה, כולם סביבנו פונו ואנחנו התפנינו באופן עצמאי לתל אביב לדירה שקיבלנו מבחור מקסים. הרגשנו פליטים, בלי כלום, עם בגדים שלקחנו ללילה אחד לערב חג, ארזנו רק שלושה חיתולים".
החוויה הזאת הקשתה גם על מלני לחזור לעבוד: "לא הצלחנו להניע את עצמנו, אפילו בירוקרטיות קטנות כמו להתקשר לקופת חולים הרגיש בלתי אפשרי. אחרי שלושה שבועות החלטתי שהגיע הזמן לנסות - קניתי פרחים מספק במרכז והתחלתי לייבש אותם במקלחת בדירה שהיינו בה. בלי הציוד והמכשירים שלי, בלי מקום בדירת 50 מטר עם שתי ילדות בלי מסגרות. התחלתי לכתוב בכל מיני קבוצות וואטסאפ ופייסבוק בעיר שאני מוכרת סידורי פרחים והתחילו להזמין אותי לירידים, כל מיני אירועים במסעדות, סדנאות בחברות גדולות. זה היה עסק דרומי קטן, תכננתי למכור לקיבוצים והמושבים שסביבי ועכשיו קיבלתי ביקורות טובות והדברים ממשיכים לנוע ואני ממשיכה בכל הכוח, זה רק גרם לי לרצות עוד ועוד".
