נינה ווינר, מייסדת שותפה ונשיאת קרן אייסף לחינוך, לא תשכח את הרגע ההוא, בקיץ 1976. באותו קיץ הוזמנו היא ובעלה, וולטר ווינר ז"ל, להתארח בביתם של חבריהם הטובים, הבנקאי ואיל ההון אדמונד י. ספרא ז"ל ורעייתו לילי, בריביירה הצרפתית.
באחת השיחות שהתקיימה סביב בריכת השחייה שבבית המפואר, עלה לשיחה נושא החינוך בישראל, נושא שזרם בדמה של ויינר. כי למרות שהזוג ווינר התגורר באותה תקופה בניו יורק, ויינר נהגה להגיע לישראל. בביקוריה למדה נתונים לגבי מספר העולים שהגיעו ממדינות ערב לישראל, רשמה לפניה את הפערים הכלכליים ופערי ההשכלה בינם לבין המשפחות האשכנזיות, והבינה, לדבריה, שהעתיד עבור הצעירים מהפריפריה הוא חסר תקווה. "בשיחה ההיא הבעתי את רצוני להוביל לשינוי חייהם של צעירים בעיירות ושכונות מצוקה בישראל באמצעות החינוך. העזתי לפנות לאדמונד, ושאלתי אותו, אם כאיש חזון, שיש לו לב רחב ודאגה ליהודים הספרדים בישראל, הוא יהיה מוכן לדאוג להשכלתם".
מה הוא השיב?
"הוא הישיר אליי מבט וביקש נתונים ועובדות, כדי שיהיה לו בסיס לחשיבה בנושא".
ווינר לא הייתה צריכה יותר מזה. בפברואר 1977 המריאה לישראל, עשתה שיעורי בית, ושלחה דו"ח לספרא. ב-2 ביוני 1977 התקיימה במשרדו של ספרא פגישה בנושא, בה לקחו חלק כמה מחבריו הקרובים, כולם יוצאי קהילת סוריה. המטרה הייתה איסוף תרומות, מתוך ידיעה שזה המפתח להגשמת חלומה של ווינר. במבט לאחור היא מספרת היום על החשש שלה מהם, במקביל ללהט שאחז בה, כשהציגה לפניהם את העובדות מהשטח. כשסיימה את דבריה, התבקשה לצאת מהחדר. כשנקראה לשוב מצאה את ספרא מחייך. "הוא אמר שהמטרה הושגה", היא מספרת. "זה היה היום בו ניתן האות להקמת קרן אייסף, באמצעות סכום התחלתי של רבע מיליון דולר, שנאסף מהנוכחים בישיבה".
8 צפייה בגלריה
שלח אותה להביא נתונים ועובדות. נינה ווינר עם יצחק נבון ואדמונד ספרא
(צילום: קרן אייסף)
"להוביל מהפכה"
ביוני הקרוב תציין הקרן 45 שנות פעילות למען המטרה: קידום מצוינות וצמצום פערים חברתיים בישראל, באמצעות הנגשת ההשכלה הגבוהה לצעירים מבטיחים מהפריפריה החברתית והגיאוגרפית של ישראל. צעירות וצעירים אלה, מקבלים מהקרן מלגות משמעותיות, לצד תוכניות חברתיות וליווי אישי, וכך לומדים ומסיימים תארים, אם במוסדות אקדמיים בישראל ואם בפוסט דוקטורט בחו"ל.
בין בוגרי האוניברסיטאות בישראל ובחו"ל שקיבלו סיוע מהקרן ומשולבים היום בתפקידים בכירים באקדמיה, בתעשייה ובממשל, נמצאים בין היתר: פרופ' רוני גמזו, ח"כ מירב בן ארי, ראשת העיר ירוחם, טל אוחנה, איש העסקים אלי אלעזרא, פרופ' יוסי יונה ומובילת מאבק הרופאים המתמחים, ד"ר ריי ביטון.
8 צפייה בגלריה
"כל זמן שימשיכו הפערים, יש מקום לקרן אייסף". נינה ווינר עם בוגר הקרן איש העסקים אלי אלעזרא (מימין)
אנחנו נפגשות במרכז ת"א, בסמוך לדירתה שבאחד מבנייני הדיור המוגן בעיר. אשה אלגנטית, שבשנה הבאה ימלאו לה 90, חדת מחשבה, בטוחה בעצמה ובמטרותיה, שממשיכה לפעול למען המטרה ללא ליאות, ולא נותנת לאף אחד להזיז אותה מהחלומות והמשימות שלה.
8 צפייה בגלריה
"אני רוצה לעשות מעשים שישנו את המציאות". נינה ווינר מקבלת פרס בטכניון
(צילום: ניצן זוהר)
הספר האוטוביוגרפי שלך נקרא "מחלום למציאות, המהפכה החינוכית של אייסף". כדי להעביר דברים מחלום למציאות, צריכים להיות מהפכנים?
"במידה מסוימת כן. קודם כל, צריכים להאמין במטרה, לא להרים ידיים ולא להיכנע. ולא ללכת אחרי שמועות. כל הזמן לבדוק את הנושא, לדבר עם כמה שיותר אנשים, כדי לקבל תמונה כללית וכוללת על המטרה, ולדעת שיש הרבה אנשים שחושבים אחרת ממך, ולמרות זאת, להישאר עם החלום ולדעת שאפשר להפכו למציאות. לפעמים ברור, שכדי להגיע למטרה, צריך להוביל מהפכה. מחשבתית ומעשית".
כמה 'לא' שמעת בדרך?
"הרבה מאוד", היא מחייכת. "עד היום אני שומעת 'לא' ושלא מבינים מה אני רוצה. יש לי סיפורים מפה עד הודעה חדשה לגבי אנשים בכירים, שביקשתי מהם להקשיב לנושא ולסייע בתרומות, ואמרו 'לא' בצורה לא נעימה. הרבה פעמים שמעתי כאלו שאומרים על בני עדות המזרח שהם בכיינים, כי כולם, גם האשכנזים, היו במצב לא טוב בתקופות של הקמת המדינה, ולא עזרו לאף אחד. גם היום אני שומעת תגובות כמו: 'מי אומר שכולם צריכים להיות פרופסורים', 'מי אומר שכל אחד יכול וצריך ללמוד', 'צריכים גם נגרים טובים, לא רק אקדמאים'".
מה שנכון.
"לא מבינים את ההבדל בין מה שאני מבקשת לאבחנה היבשה של 'אשכנזים' ו'מזרחים'. אני נולדתי במצרים ומרגישה חצי אשכנזייה, וכמובן שאין לי דבר נגד האשכנזים, חלילה. זה לא קריטריון לקבלת המלגה. כל חיי אני מנסה לראות דברים באופן אובייקטיבי, ולפתור בעיות בלי כעס ובלי מהומות ברחובות. אני לא רוצה להמשיך את הקרע, אלא לעשות מעשים שישנו את המציאות.
"צריך לדבר על אותם אנשים מוכשרים, שחיו בעיראק וסוריה ומצרים. למה ממשיכים ללמד היסטוריה ואת השואה, מבלי לדבר וללמד על אותם מיליון יהודים מצפון אפריקה שנעלמו בשואה? גם הם היו ציונים, גם הם היו פליטים, הם עזבו את מדינות ערב, כשהם משאירים הכל מאחוריהם. חלק מהם היו מוזיקאים ואמנים, שהגיעו להישגים גדולים. הסיפור שלהם יכול להסב גאווה גדולה להם וגם למדינת ישראל".
""הייתה לי מיד תחושה ברורה, שזה האיש שארצה להינשא לו"
למעשה, היא עצמה ממחישה את היכולת לגשר על הפערים העדתיים. היא נולדה במצרים לאם ממוצא ספרדי ולאב ממוצא אשכנזי, שנישאו בתקופה בה לא היו מקובלים "נישואי תערובת". לאמה, יונה פאפו ווינר, הייתה השפעה גדולה עליה מאז ילדותה, בהקניית חשיבות ההשכלה. האם, שנולדה בראשון לציון, הייתה אחת משתי נשים ועשרה גברים, שסיימו את המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה בת"א. הוריה נישאו בישראל ב-1926, בחרו לנסוע למצרים לירח הדבש, ונשארו שם 22 שנה.
"הרצון העז שלי לסייע בסוף שנות ה-70 לעולים מארצות ערב, הגיע מתחושה פנימית שירשתי מאמי, זו דאגה לקיום בני עמנו", היא מציינת. "לא יכולתי להסכים שיהיו ילדים בישראל, שלא יקבלו הזדמנות שווה לחינוך והשכלה".
כשווינר הייתה בת 17, בינואר 1949, עלתה המשפחה לישראל. שלוש שנים לאחר מכן נסעה לבד לז'נבה, ללמוד תואר ראשון בחינוך ובפסיכולוגיה, כדי להצליח ליישם את האג'נדה החינוכית, שבערה בה. את התואר השני בפסיכולוגיה למדה בניו יורק, לשם עברה, כי העיר קסמה לה, לדבריה, מאז ומתמיד. היא שקדה על הלימודים והצליחה בהם, מה שלא סתר את החיים החברתיים הפעילים שלה. במהלך השנים גם הכירה בני זוג, התאהבה עד כלות, ולא נישאה. היא המשיכה לגמוע את החיים וללכת בנתיב בו בחרה, הגם שבאותה תקופה, בנות גילה מצאו את עצמן נשואות ובעלות משפחה. עד שהכירה את וולטר. "פגשתי אותו לראשונה בנובמבר 1964 במסיבת קוקטייל, ונוצר קשר מיידי", היא גומעת מהקפה, ומספרת עליו במבט של געגוע אמיתי. "הייתה לי מיד תחושה ברורה, שזה האיש שארצה להינשא לו. רק שהוא לא התקשר למחרת הפגישה, ועברה שנה עד ששמעתי ממנו שוב".
שנה?
"כן, היו לו סיבות מוצדקות", היא מחייכת. "ברגע שהתחלנו לצאת שוב, היה ברור שזה זה. הוא היה אז גרוש עם שני ילדים קטנים, בני 12 ו-8, שהתגוררו איתו, ועברתי כמה 'מבחנים', עד שהגיעה הצעת הנישואין".
באוקטובר 1966 נישאו השניים, כשהיא בת 33, וחיו באושר 48 שנה. ווינר גידלה את ילדיו של בעלה כילדיה שלה, ורצתה גם בילדים משלה, אלא שהמציאות הכתיבה אחרת, והיא עברה הריון, שהסתיים בהפלה כואבת ובטראומה לא פשוטה. "שנים לאחר האירוע הכואב, אמרה לי אמי, שכנראה לאלוהים יש תוכנית הרבה יותר גדולה עבורי מאשר ללדת ילדים, והיא לדאוג למאות אחרות של צעירים, לסטודנטים שלי. עם הזמן למדתי להאמין בכך בעצמי, ואכן, הסטודנטים שלי עבורי הם משפחה".
"המדינה בקושי מסייעת, היינו יכולים לעזור להרבה יותר"
במהלך השנים, בעיקר מהרגע שהקרן קמה, ביקר הזוג ווינר פעמים רבות בישראל. לפני כחמש שנים, לאחר שבעלה, שמלבד היותו בנקאי ומשפטן מבריק, היה אוהב ישראל ותמך בפעילותה, נפטר, החליטה לעזוב את ניו יורק ולעלות לישראל. וכך, רגע לפני הקורונה, ב-2019, לאחר 52 שנים מלאות בתפוח הגדול, נחתה כאן. לבדה. ונטעה יתד. היא ממשיכה לעשות עוד ועוד להבאת השינוי בסוגיית הפערים בפריפריה, ולספק לצעירות וצעירים השכלה גבוהה ושינוי חיים. הפעם מקרוב.
ביוני הקרוב תציינו 45 שנה להיווסדות הקרן. עד היום חילקה הקרן מלגות למעל 10,000 צעירים בפריפריה החברתית והגיאוגרפית. עם זאת, בשנים שעברו מאז 1977 בכל זאת חל שינוי. פערים הצטמצמו. איך מתנהלת הקרן ב-2022?
"לפני פחות משנה יצא מחקר ולפי תוצאותיו, הפערים בהשכלה בין אשכנזים למזרחים לא הצטמצמו גם בדור השלישי, וגם פערים בשכר לא צפויים להיעלם. ברור שיש שינוי גדול לטובה, אבל הוא לא מספק. הבעיה הגדולה שנותרה היא, שעדיין לא מדברים על הנושא הזה. מדברים היום על להכניס ערבים וחרדים לאקדמיה ולשוק העבודה, לסייע לבדואים ולדרוזים, זה נכון וחשוב. למה לא שומעים על אותן משפחות מצוקה שלא התקדמו בפריפריה, שאף אחד מהם לא מגיע לאוניברסיטאות? יש מחקר שמוכיח שבאופן פרופורציונלי, מתוך שבעה סטודנטים שמגיעים לאוניברסיטה, היחס הוא שישה מהמרכז ואחד מהפריפריה. כל זמן שימשיכו הפערים, יש מקום לקרן אייסף, ונמשיך בעשייה".
תקציב הקרן עומד על ארבעה מיליון דולר בשנה. מאז 1977 תרמתם אתם, מייסדי הקרן, מוסדות אקדמיים ותורמים ושותפים בקרן בארץ ובחו"ל סכומי כסף גדולים לסטודנטים. עד כמה המדינה נותנת לקרן ומסייעת למטרה?
"מעט מאוד ולא מספיק. קרן אייסף היא נוסחה מנצחת. באמצעות ההשכלה אנחנו נותנים לאדם מהפריפריה כוחות לגדול ולעוף. עשינו עד היום הרבה ניסים ונפלאות באמצעות ארבעה מיליון דולר בשנה, שזה כלום. אם היינו יכולים להיחשב לגוף ממלכתי ולקבל הרבה יותר כסף מהממשלה, היינו מסייעים להרבה יותר, הזקוקים לעזרה הזאת. היינו יכולים לשנות את החברה כולה בישראל, הרי יש לנו עובדות בשטח".
ניסית?
"בוודאי. עד עכשיו לא פתחו יותר מידי את הדלתות. נתניהו, בתקופתו כראש ממשלה, סייע לנו, בלי כל קשר לפוליטיקה. יש תוכנית מיוחדת של משרד ראש הממשלה עם אייסף. זה עוזר אבל יש עוד הרבה מה לעשות".
אנחנו נפגשות רגע לפני יום האשה הבינלאומי. מה דעתך על היום הזה וכמה הוא נחוץ בישראל של 2022?
"העצמת נשים לא הייתה המטרה הראשונה שלי, רציתי לקדם את החברה ולהוציא את הפוטנציאל של קבוצה שלמה ולא באופן מיוחד של נשים, אבל אז הבנתי שיש לסייע לנשים, בעיקר לכאלו שגדלות בחברות, שנשים נשארות בבית ולא לומדות. יש לנו באייסף דוגמאות רבות לנשים דתיות שפרצו את תקרת הזכוכית, ויש דרך רבה לעשות גם בנושא הזה. בגדול, באייסף, יש אחוז שווה, אם לא יותר גדול, של נשים שלומדות. חשוב, שלאשה יש משהו בתור אדם. שתמיד יהיה לה משהו משלה".
לאחרונה האריכו את גיל הפרישה לנשים. מה דעתך בנושא?
"חבל מאוד לקצץ כנפיים של נשים, בוודאי בגלל גיל. לחשוב שנשים אמורות לפרוש לגמלאות בגילאי ה-60, זה נורא. בדור הזה, אנשים בני 60 ומעלה הם צעירים ופעילים, יש להם הרבה כוח, בזכות הרפואה המתקדמת והוולנס".
מה תבקשי לעצמך ולנו ל-30 השנים הבאות?
"קודם כל צדק חברתי. אנחנו עם של אנשים מאד מוכשרים, וחייבים לתת לכל אחת ואחד את כל האפשרויות, לפתוח להם דלתות. יש פה מעיין נובע, אוצר של אנשים מוכשרים, שהולכים לאיבוד בפריפריה. מה הקרן יכולה לתרום בתקציב שלה? אולי למאית מהם. הייתי רוצה לראות יותר כסף הולך למטרה הזאת, ומגיע גם אלינו, כי בטוח נדע מה לעשות איתו. עוד שינוי שנדרש פה, זה לקחת אנשים מוכשרים מפה ולא מחו"ל לעבודה. למה, למשל, להביא אנשי הייטק מבחוץ לישראל? יש פה מספיק מוכשרים".
את עקשנית גדולה.
"מאוד. אני בת 89, ויש לי חיים טובים. אני הולכת לאופרות, לקונצרטים, יש לי חברים טובים, ואני מתעקשת להמשיך לעבוד ולהצליח במטרה שהצבתי לעצמי, במשימת חיי. סיפרו לי שהייתי ילדה שובבה, קופצנית ועקשנית. העקשנות נשארה. היא מביאה אותי להשיג מטרות בחיים, מטרות חשובות, שיסייעו לחברה כולה".
