בית משפט השלום בבאר שבע פסק כי הכפר ראס ג'ראבה יפונה כדי להרחיב את העיר דימונה. פסק הדין קבע כי על מאות תושבי הכפר השוכן במקום לפני קום המדינה להתפנות, ולהרוס את בתיהם עד מרץ 2024. בקשות התושבים להשתלב במרחב העירוני בדימונה נדחו, והרשויות הסכימו לדון עימם אך ורק בפתרונות מגורים ביישובים שמיועדים לבדואים.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו, האזינו לפודקאסט הכלכלי היומי "כסף חדש", וסמנו "כלכלה" בהתראות אפליקציית ynet
שופט בית משפט השלום בב"ש, מנחם שח"ק, קבע את החלטתו לאחר שרשות מקרקעי ישראל הגישה נגד תושבי הכפר עשרות תביעות פינוי שאוחדו. לטענת רמ"י, התושבים הם פולשים לקרקע והמדינה זקוקה לשטח לצורך הרחבת העיר דימונה. נטען כי ניסיונות לאתר פתרונות אכלוס לתושבים באמצעות הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב, נכשלו עקב סירובם.
במרכז עדאלה, שייצגו את תושבי הכפר הבדואי, הנמנים על שבט אלהואשלה ומשפחות אחרות, טענו כי מדובר בקהילה שהתגבשה לפני עשרות שנים, וכי הם מתגוררים בקרקע כדין עוד לפני שזו נרשמה על שם המדינה, ואף לפני חקיקתו של חוק המקרקעין, ואין מדובר בפולשים או מסיגי גבול.
במהלך המשפט הוצגו תצלומי אוויר של השטח, והשופט שח"ק קבע כי מהראיות עולה כי משפחות הנתבעים מתגוררות במרחב דימונה במשך עשרות בשנים, אך קבע שישנן ראיות לישיבה במקרקעין הספציפיים שנדרשים התושבים לפנות, רק החל משנת 1978, ובצורה מצומצמת. השופט הוסיף כי אין ראיה לכך שקיבלו היתר לשבת בקרקע, וציין כי לפי העדויות הנתבעים ובני משפחותיהם נדדו במרחב דימונה, ולא התגוררו כל התקופה בשטח עצמו.
בעדאלה מציינים כי תושבי הכפר הלא מוכר ראס ג'ראבה, מתגוררים במקום טרם קום המדינה, ועל אדמותיהם הוקמה העיר דימונה. לאורך השנים, התפתחה זיקה בין הכפר לבין העיר - רבים מתושבי הכפר מועסקים בדימונה, ועיקר השירותים להם נדרשו התושבים סופקו בה. תושבי הכפר הביעו את רצונם להשתלב בהרחבה החדשה של העיר, בין אם באמצעות הכרתם ככפר עצמאי השייך למרחב האורבני של דימונה, ובין אם על ידי שילובם בעיר כשכונה בעלת אופי המתאים לאורחות חייהם. ואולם, כאשר חלופות אלה הוצעו על ידי התושבים לרשות מקרקעי ישראל, היא הפנתה אותם לרשות הבדואים בטענה שלה הסמכות הבלעדית לדון בעניינם.
רשות הבדואים בתורה סירבה לדון באפשרויות אלה או לשקול אותם, בטענה כי אין היא מוסמכת לדון בפתרונות שאינם ביישובים בדואים. עד כה, רשות הבדואים הציעה לתושבים פתרונות מגורים אך ורק בכפר קסר א-סר, וזאת על אף שהנתבעים הבהירו כי קרקעות אלה שייכות למשפחות בדואיות אחרות שאינן מסכימות שהם יעברו אליהן.
פסק הדין דחה גם את כל טענות הנתבעים נגד החלטת הפינוי עצמה, שניתנה לאחר עשרות רבות של שנים שבהם התגוררו במקום התושבים בידיעת הרשויות. "גם בהנחה שרמ"י לא עשתה כל פעולה לפינוי הנתבעים במשך התקופה של כ-40 שנים שבהם החזיקו הנתבעים במקרקעין, עדיין לא ניתן לקבוע שהדבר עולה לגדר מקרה חריג ונדיר שבו יש הצדקה לקבוע שלנתבעים רשות במקרקעין", נכתב. "על הנתבעים להוכיח שהמחדל לפעול הוביל מצידם לציפייה והסתמכות שיתירו להם להישאר במקרקעין". הטענה על השיהוי בקבלת ההחלטה נדחתה, משום שלדעת בית המשפט היא אינה כבדת משקל לנוכח הזכויות הקנייניות של רמ"י.
השופט הטיל על הנתבעים הוצאות שכר טרחה בסך כולל של 117,000 שקלים, וקבע כי עליהם להתפנות עד חודש מרץ 2024.
מרכז עדאלה הודיע כי יגיש בשמם ערעור לבית המשפט המחוזי. עוד נמסר כי "החלטת בית המשפט מהווה ראיה לביצוע פשע האפרטהייד. מאז הנכבה פועלת המדינה באמצעות זרועותיה השונות לעקור את התושבים הבדואים שנותרו בנגב לאחריה, ולרכז אותם למרחבים מצומצמים וביישובים מופרדים, בהם נכפים עליהם תנאי מחייה ירודים בהתעלם מצרכיהם הבסיסיים ומתרבותם. את הממשל הצבאי החליף מארג של גופים, בהם רשות הבדואים, רשות מקרקעי ישראל, ויחידות האכיפה השונות שמופנים באורח גזעני נגד קבוצה אתנית אחת. הללו ממשיכות לפעול במרץ כדי לעקור אוכלוסייה ילידית מאדמתם, בהתבסס על הגדרתה כ"אדמת מדינה".
יאיר מעיין, מנכ"ל הרשות לשעבר, מסר בתגובה: "בית המשפט אמר את דברו. התושבים לא גרו בעבר במקום בו הם נמצאים היום בתחום דימונה. מדובר על מבנים שלא היו בעבר הרחוק שנבנו ללא היתר וללא בעלות על הקרקע. הקרקע נדרשת למדינה לשם הרחבה מאושרת של העיר דימונה.
"רשות הבדואים הציעה כבר לפני יותר מ-5 שנים למשפחות הצעות לפתרונות מגורים למשפחות בהתאם לשיוכם השבטי חלקם לקאסר אסייר וחלקם לערוער. הפתרונות המוצעים הם באדמות מדינה ואין להם בעיה לעבור לגור שם. התושבים שירצו בכך יוכלו לרכוש דירות או מגרשים בשכונה החדשה בדימונה".
