"קופת תגמולים לקניית ארטיק": כך הביא שלגון לקריסת בנק בישראל
(צילום: משי בן עמי)
"רוצים לאכול שלגון?" כמעט שלא תשמעו הורים שואלים את הבת והבן שאלה כזאת. לא חלילה כי אינם מבקשים לקנות סוג של גלידה לילדים, אלא משום שבישראל יש מילים, כמו שלגון, שפשוט לא השתרשו בשפה. אז מה כן ישאלו ההורים את ילדיהם? ברור לגמרי: "אתם רוצים ארטיק או קרטיב?" וכל אחד יידע מיד כי השמות מבדילים בין ארטיק חלב לקרטיב קרח.
מעטים יודעים שבעצם ארטיק וקרטיב היו מפעלי גלידות שנפתחו במדינה סמוך להקמתה. מתברר שהישראלים אוהבים לאמץ לא פעם שמות של חברות לכינויו של מוצר, כמו פלאפון, למשל, ולעיתים מתעלמים ממילים מומלצות. מי למשל שואל האם יירדו מחר ממטרים ולא אם יירדו גשמים? ויש מילים שדווקא כן תפסו לאחרונה, כמו מסרון או אישה שהיא ראשת עיר. אבל שלגון, שנקרא כך בשל השמנת הקפואה שמזכירה שלג? לא יעזור - ארטיק וקרטיב יישארו איתנו כנראה לעד.
הישראלים מאוהבים בגלידה עוד מלפני קום המדינה. כמויות הגלידה המשווקות בארץ הן מהגדולות בעולם, יחסית לאוכלוסייה. החום במשך רבים מימות השנה, לא פעם גם באמצע החורף, עושה את שלו. לכן הפכה פרשת החרם שהטילה חברת הגלידות מהגדולות בעולם, בן אנד ג'ריס, על מכירת מוצריה ביו"ש, לנוגעת כל כך בישראלים. לא רק שהחלטת החרם האנטי-ישראלית הרגיזה, אלא שהכנסת החרם למקררי הגלידות הכעיסה עוד יותר.
אסקימו לימון: "המוצר הכי ישראלי ואהוב"
אז מאיפה הגיעו אלינו בכלל שמות מפעלי הגלידות ארטיק וקרטיב? מתברר ש"ארטיק" נוצר מזיקתו לאוקיינוס הקפוא ולארצות הצפון - arctic, הקוטב הצפוני. "קרטיב" הוא צירוף של המילים "קר" ו"טיב", פשוט חיבור של שתי מילים עבריות מוכרות.
אהבת הישראלים לארטיקים וקרטיבים הביאה גם את יוצרי סדרת הסרטים הישראלית המצליחה ביותר לקרוא לה בשמו של סוג של קרטיב - "אסקימו לימון". הסדרה בת תשעה הסרטים יצאה לראשונה לאקרנים בשנת 1978, כאשר הסרט הראשון זכה מיד לשם "אסקימו לימון", והקיוסק המוכר את הארטיקים והקרטיבים כיכב לאורך הסדרה כולה.
הסרט בבימויו של בועז דוידזון ובכיכובם של צחי נוי, ענת עצמון, יפתח קצור ויהונתן סגל, היה לסרט הישראלי המצליח ביותר מסחרית אי פעם. בגרמניה, למשל, סרטי הסדרה אהובים במיוחד, ואחד מהם שודר לאחרונה רק לפני ימים אחדים. ההסבר שנתנו יוצרי הסדרה לשם "אסקימו לימון" היה פשוט: "זה המוצר הכי ישראלי ואהוב בארץ הזאת".
25 צפייה בגלריה
מתוך ספיחס, מסדרת אסקימו לימון. היוצרים על הבחירה בשם הסרט: "המוצר הכי ישראלי ואהוב"
(צילום: יוטיוב)
מפעל הארטיק הראשון
בימים הראשונים למדינה עדיין יובאו לארץ מתי מעט גלידות מארצות אירופה. מחירן היה גבוה ולרבים לא היו אפילו הגרושים המעטים לשלם עבור מנת גלידת שוקולד-וניל צנועה וקטנה. קבוצת יהודים בבלגיה, שחלקם ביקרו בישראל שנתיים לאחר הקמת המדינה, סבלו מחום הקיץ הלוהט, והבינו שיש במדינה הצעירה הזדמנות עסקית לא רעה.
וכך הם יזמו את הקמת מפעל "ארטיק" הראשון בארץ על שטח קטן של ארבעה דונמים באיזור התעשייה של העיר בת ים. חרף כל עיסוקיו המרובים, בימי שיא קיום המעברות, שר הפנים בכבודו ובעצמו, חיים משה שפירא, הניח את אבן הפינה למפעל בנובמבר 1951. עם פתיחתו, בקיץ 1952, הוזמן השר לטעום "ארטיק" ראשון והעיד כי הוא חובב גלידות ומדובר "בגלידה טובה מאוד".
את הכתבה הצבעונית הראשונה על מפעל "ארטיק" ב"ידיעות אחרונות" מצאנו בגיליון מיום 25 בספטמבר 1952. העיתונאי שאול בן-חיים ביקר בבית החרושת "ארטיק" בבת-ים, ותחת הכותרת "אסקימו זה שאנו מלקקים" דיווח על "מכונות חדישות והיגיינה מופתית – ללא יד אדם. בקרוב נוכל שוב לקנות מנת קאסאטה".
הכתבה נפתחת כך: "נו, יש?" - שואל האיש את בעל הקיוסק. "אין כבר!"- משיב הלה בשלוות נפש. שיחה "מיסתורית" מעין זו מתנהלת כמעט מדי יום ביומו ברוב הקיוסקים בתל אביב. היא חוזרת ונשנית מדי שעה בשעה. לא, אין הכוונה לעסקים מפוקפקים, לא זהב ולא קופסות בשר - רק אסקימו, אותו מאכל קר עטוף נייר מוכסף שבית החרושת החדש 'ארטיק' מייצרו כבר בכמות של 50 אלף חתיכות ליום".
הכותב מדווח כי "אסקימו זה הפך תוך ימים ספורים ל'שלאגר' מאין דוגמתו. מוכר כי יקבל כמות כלשהי, ימכור את הכל כהרף עין. אין הוא צריך כמעט להשתמש במקררים הקטנים והמיוחדים שבית החרושת חילק לרוב לקוחותיו. המוכר מחזיק פשוט את קופסות הקרטון בחוץ ומוכר ללא הפוגות קופסה אחרי קופסה".
"קופת תגמולים לקניית ארטיק"
ב-14 בנובמבר 1952 במדור "מיומנו של אזרח תל-אביבי" מספר זאב אלתגר כי "פסיכוזת ה'ארטיק' שתקפה לאחרונה את הציבור כבר חרגה מעבר לגבולות הרגילים. מצרך זה הפך למצרך הפופולרי ביותר בישראל, ביחוד בקרב הנוער".
הידיעה מספרת כי לשיא "ההתלהבות הקרה" הגיעו 41 תלמידי כיתה ג' בבית ספר ידוע במרכז תל אביב, שהחליטו ליצור 'קופת תגמולים לקניית ארטיק'. לשם כך כבר נקבעה גזברית קטנה, שתדאג לגביית תשלום יומי של 5 פרוטות מכל אחד מתלמידי הכיתה. קופה זו תדאג למתן הלוואות לקניית ארטיק לכל אותם ילדי הכיתה שאין ידם משיגה לקנות את המצרך הזה מדי יום ביומו. 'סוד' זה, שנתגלה לשאר הכיתות, גרם לפתיחת 'קופות תגמולים' דומות בבתי ספר רבים בתל אביב".
חודשים ספורים לאחר מכן, בתחילת 1953, מדווח העיתון, תחת הכותרת "ארטיקרטיב לכל דיכפין", כי כך - "ארטיק-קרטיב" - צעקו הילדים הרצים אחר מכונית-אחסון גדולה וסגורה, עליה עמדו שני גברים, מוציאים מתוכה חבילות-חבילות של שלגוני-שוקולד". והקהל הסתדר מאחורי המכונית בתור, "כאשר ביום ה' בערב מכונית של בית החרושת לגלידה סובבה בעיר וחילקה חינם את השלגון החדש 'קרטיב'. שלגון זה גדול הוא מקודמו הנודע ומצטיין במעלה חשובה - שכבת-שוקולד עבה יותר. 'הופעת הבכורה' שלו עשתה רושם עז בנוער ורבים מהילדים הקטנים שבהם חקרו את הוריהם, האם יחולק חינם גם בימים הבאים. 'חוגים יודעי דבר' מסרו שאין יסוד לתקווה מתוקה-קרה זו".
כבר בשנותיה הראשונות של המדינה הפנימה הממשלה כי עליה לסייע למפעלים חדשים, המספקים עבודה לתושבים, ובעיקר לעולים החדשים הרבים. "ארטיק" זכה לכן משר התעשייה דב יוסף בהיתר מיוחד לייבא את מוצרי הגלם במשך השנתיים הראשונות לקיומו של המפעל ללא מכס. מחירי הארטיקים היו נמוכים במיוחד והמוצר חדר לשוק במהירות רבה מאוד.
25 צפייה בגלריה
שר התעשייה דב יוסף אישר למפעל לייבא מוצרי גלם ללא מכס וכך ירד מחיר הארטיק
(צילום: דוד רובינגר)
המתחרה: מפעל "קרטיב"
חלוקת החינם של הקרטיבים סיפרה בעצם את סיפור התחרות בענף החדש המתפתח בארץ. יצרני הגלידה המעטים האחרים, שניסו את מזלם בשנותיה הראשונות של המדינה, נקלעו לקשיים וחלקם אף חדלו מלייצר גלידות, תוך שגם יבוא הגלידות במקררי האוניות מחו"ל נפסק כמעט כליל, אולם חלק מהם נקטו בפעולה. הם התאחדו והקימו בפתח תקווה מפעל מתחרה לא קטן ל"ארטיק" וקראו לו "קרטיב".
הקונקורנציה הולידה במהרה מלחמת מחירים בין ארטיק החלבי לקרטיב קרח, שהיה מטבע הדברים זול יותר. בחברת "ארטיק" יצאו ל"מלחמה" והכריזו על מבצעי הגרלות גדולים, שלוו גם בשערוריות. אחת מהן נחשפה בחודש ספטמבר 1953, כאשר שוטרים פשטו על המפעל והחרימו אלפי מקלות ארטיק, שעליהם הוטבעו אותיות לצרכי ההגרלות בין רוכשי השלגון. טענת המשטרה: המדובר בהגרלה בלתי חוקית.
מודעה יוצאת דופן בעיתונים ב-1953 מצאנו, בחתימת העיתון "העולם הזה" והנהלת מפעלי "ארטיק": "כדי למנוע ערבוב עניינים מסחריים עם ויכוח בעל אופי ציבורי, ביקשה מערכת 'העולם הזה' את הנהלת 'ארטיק' לשחררה מהמשך השתתפותה בתחרות הענק אשר עמדה להערך על ידי שניהם במשותף. הנהלת 'ארטיק' הסכימה לבקשה זו תוך הבעת תודה למערכת 'העולם הזה' על שיתוף הפעולה הנאה בעבר".
באותה שנה פרסמה "ארטיק" גם מודעה תחת הכותרת: "חברת 'ארטיק' בע"מ מזהירה את הקהל מפני חיקויים". במודעה מסופר כי "במקומות שונים מוכרים לדורשי 'ארטיק' שלגונים שלא מתוצרתנו ושעטיפתם דומה לעטיפת 'ארטיק' האמיתית, עד כדי להטעות את הקונה. זוהי השגת גבול ומטרתה לגנוב את דעת הקונה המבקש רק 'ארטיק'".
המלחמה בין מפעלי הגלידה נמשכה. בחברת "ארטיק" הצביעו על "המלשנים", כביכול, בפרשת ההגרלות - מנהלי חברת "קרטיב". מתברר ש"המזימה", אם אכן הייתה כזאת, הצליחה מעבר למשוער. חברת "ארטיק" עמדה בסכנת פשיטת רגל ורוב עובדיה יפוטרו בקרוב. הייצור נפסק לחלוטין, גם בשל פרשה מוזרה, שבה נדרש המפעל לייצר בלוקי קרח, שכן לרבים באוכלוסיית המדינה הצעירה לא היו בבית מקררים שהיו אז יקרים למדי.
"שערוריית הקרח"
ב-5 באוגוסט 1954 מבקר את המצב הכתב הכלכלי של "ידיעות אחרונות" דאז, יחיאל קימלמן, תחת הכותרת "יושם קץ לשערוריית הקרח!": "ההתחרות החופשית הוחנקה. מפעל הקרח של 'ארטיק' שותק והמחלקים 'מצפצפים' על ההסדר".
עד כדי כך רדפו השערוריות זו את זו בענף הגלידות במדינה הצעירה, עד שמשרד המסחר והתעשייה, כמסופר בכתבה, הודיע על הקמת "ועדת חקירה ציבורית" לבחינת המתרחש בענף. "בינתיים חולפים ימי שרב והאוכלוסייה משלמת תוספות ניכרות על המחירים המוסכמים. יש לשער שבעיצומו של חורף ייזכר משרד המסחר והתעשייה בוועדה ואולי תזדרז הוועדה עצמה ותפרסם את מסקנותיה לקראת החורף?".
ומה הרקע להקמת הוועדה? הוסכם, ארבעה חודשים קודם לכן, בין כל הגורמים, שמחיר בלוק קרח לצרכן יהיה 380 פרוטה. מחצית הבלוק - 190 פרוטה. שליש 130 פרטה. רבע - 100 פרוטה. "והנה 'מצפצפים' מחלקי הקרח על כל ההסדר וגובים תוספת המתבטאת ב-40 עד 70 פרוטה לבלוק". ומדוע התערב בכלל משרד המסחר והתעשייה? מתברר שהייתה קיימת בציבור דרישה להכניס את ענף הקרח לתוך רשימת 16 המצרכים החיוניים, "כיוון שקרח בתקופת הקיץ הוא לא פחות חיוני ממרגרינה". משרד התעשייה ביקש שהתחרות החופשית תימשך, אך בסופו של דבר החליט על הקמת הוועדה. בהמשך הוכנסו הגלידות לרשימת המוצרים המפוקחים.
25 צפייה בגלריה
מודעה שהופיעה בעיתון "ידיעות אחרונות". באותה התקופה היתה הגלידה מוצר מפוקח
(ארכיון "ידיעות אחרונות")
ואיך קשור מפעל "ארטיק" לשערוריית הקרח? מתברר שמפעל "ארטיק" בבת ים קיבל רישיון לייצור השלגונים בתנאי מפורש: להפעיל בראש ובראשונה מחלקה לייצור קרח לאוכלוסייה חסרת המקררים (שהייתה הרוב בארץ). ואכן "ארטיק" הקים בית חרושת מיוחד לקרח, לצד מפעל הגלידות, אולם עד מהרה השבית "ארטיק" את מפעל הקרח, על ציודו, ועקב הקשיים הכספיים גם מפעל הגלידות הושבת. וכך נוצר בארץ לפתע מחסור בקרח ובארטיקים גם יחד.
ארטיק וקרטיב: האיחוד
סמוך לחג הפסח ב-1954 החליטו בעלי "ארטיק" לפתוח את המפעל מחדש וכעבור שלושה חודשים הומצא הפתרון הגואל למפעלי הגלידה המובילים של ישראל, למניעת עוד משברים כספיים בעתיד. "ארטיק" ו"קרטיב", היריבים עד כה, התאחדו לחברה אחת. מיד הועלו מחירי שלגוני החלב והקרח, אך דווקא משרד התעשייה, שהיטיב תחילה עם מפעל הגלידות, הוא שהורה להחזיר לאלתר את מחירי הארטיקים לקדמותם.
חברת "ארטיק" מיהרה להודיע על חלוקת פרסים בתחרות גדולה ומיוחדת של מפעל הגלידות: "פרס ראשון - מסע באירופה, כולל הארחה של 8 ימים בבריסל. פרס שני - מקרר חשמלי 'פילקי'. פרס שלישי - אופנוע חדש מסוג bsa ועוד פרסים רבים יקרי ערך". ובכלל, ההגרלות ליוו את תעשיית השלגונים שנים רבות, עד שהממשלה טענה שאלה פוגעות בהגרלות הממשלתיות, כמו כרטיסי הפיס, ואפילו בהנפקת אגרות חוב של המדינה.
בפברואר 1956, למשל, מתפרסמת מודעה על חלוקת פרסים לכל מי שאסף את הסדרה המלאה של 144 תמונות 'ארטיק-קרטיב' - 72 תמונות בצבע שחור, 36 תמונות בצבע ירקרק ו-36 תמונות באדום.
יותר מחמש שנים מאוחר יותר, ב-6 באוקטובר 1961, מדווחת מודעה על מפעל פרסים חדש: שלחו 5 אריזות 'סנקור' ל'ידיעות אחרונות' ותוכלו לזכות ב-1,001 פרסים. הפרס הראשון היה "קטנוע 'וספה' מודל 1962 עם 4 מהלכים משוכללים". שני הפרסים הבאים היו זוגות אופניים מותאמים לבן או לבת "לפי הזוכה".
ארטיק ביוקר
בחזרה למחירי השלגונים. ב-26 באוגוסט 1954 מתפרסמת ידיעה תחת הכותרת "הממשלה תלחץ לביטול התייקרות השלגונים". ואכן, מודעה משותפת של מפעלי "ארטיק" ו"קרטיב", ב-3 בספטמבר 1954, בישרה לציבור על ביטול העלאת המחירים: "הננו מתכבדים להודיע לציבור לקוחותינו כי בטלנו היום את העלאת מחירי מוצרינו, ולכן יהיה שוב המחיר: שלגון ארטיק שוקו - 85 פרוטות, מלבן קרטיב לימון - 50 פרוטות. בזה נענינו לבקשת הממשלה לא ליצור גורם לרעה על יוקר מחיה".
אולם, גם במחירים הישנים, כאשר החברות לא התחרו זו בזו, שגשג מפעל "ארטיק", שהשתלט במהרה על קרוב ל-90% משוק "הגלידות על מקל" בישראל. בראשית שנות ה-60 העסיק "ארטיק" לא פחות מ-600 עובדים והיה לאחד המפעלים המצליחים בארץ. לכך תרמה הברקה של בעליו, שהפנימו שבחודשי החורף הישראלים ממעטים לאכול גלידות. להמצאה החורפית החדשה שיוצרה במפעלי "ארטיק" ניתן השם "קרמבו", הקיים אף הוא עד היום הזה.
ובינתיים, ב-17 ביוני 1956, מתפרסמת ידיעה: "שלגוני ארטיק-קרטיב התייקרו ומחירם עלה ל-100 פרוטות. מחירו של ארטיק לוקס לא השתנה. מחירה של מנת גלידה רגילה עלה ל-60 פרוטה". מעניין - גלידה בגביע קטן עלה פחות משלגון על מקל.
מפקיעי המחירים לא פסו מן הארץ. ב-23 באוקטובר 1959 מתפרסמת ידיעה: "המפעל קבע מחיר - הקיוסקאי מעלה אותו". הידיעה מספרת על בעל קיוסק בגבעת-עמל "שהפקיע מחירים ודרש לירה אחת עבור חבילת גלידה. זאת, במקום 750 פרוטות בלבד.
ב-25 באפריל 1961 כבר לא חורף בארץ ומפעל "ארטיק-קרטיב" מפרסם את המוצר הפופולרי ביותר שלו, "סנקור": "תשכח את הקיץ - תהנה מן הקור עם גלידת החורף 'ארטיק-סנקור'!"
ב-17 במאי 1961 מתברר עד כמה התפתח מפעל "ארטיק". מגוון טעמים וסוגי גלידות חדשים מדווחים בידיעה בעיתון: קסטה נפוליטן, שוקו, וניל, קקאו, מוקה, וניל פירות, וניל תות, שוקו אגוזים, וניל אגוזים".
חשד להעלמות מס
חודשים ספורים לאחר מכן מתפוצצת בארץ פרשת החשדות להעלמות המס הגדולה ביותר עד כה ודווקא במפעל 'ארטיק'. בין העצורים גם מנהלי החברה.
ב-11 באוקטובר 1961 הכותרת מבשרת: "שני מנהלי חברת 'ארטיק' ושני הנהגים שנעצרו לשישה ימים בפרשת העלמת הכנסות המפעל יובאו לבית המשפט להארכת מעצרם". ב-16 באוקטובר הכותרת היא: "'אשוב לארץ בימים הקרובים' – הבריק מלונדון אחד ממנהלי 'ארטיק'". הידיעה מספרת כי עד כה נחקרו בפרשה 20 איש, בהם עובדי המפעל ולקוחות. תשעה עובדים, בהם שלושה חברי הנהלה, מצויים במעצר.
ארבעה ימים קודם לכן מדווח שבתאי פורטנוי, הכתב לענייני פלילים, על פרטים מהחקירה: "פנקסי משלוח כפולים נתגלו בחקירת 'ארטיק'". התברר שפנקסי תעודות משלוח נתגלו עם מספרים סידוריים זהים.
ב-23 באוקטובר 1961 מדווחת כותרת בעיתון כי "מנהלי 'ארטיק' ששוחררו ממעצרם יצאו לאילת ולצפת. בסך הכל נעצרו תשעה חשודים, בהם שני מנהלי החברה ומנהל חשבונות במפעל. המנהלים נדרשו לשהות מחוץ לתל אביב – החלטה לא נדירה בימים בהם הוגלו חשודים ועבריינים שנעצרו הרחק ממרכז הארץ ובעיקר עד לאילת - ולכן האחד יצא לצפת והשני לאילת. הם שוחררו בערבות של 25 אלף לירות.
ב-6 בנובמבר 1961 מתפרסמת ידיעה תחת הכותרת: "העלמות ב'ארטיק' נתגלו לאחר החדרת חוקרים למפעל". הידיעה מספרת כי "פרשת העלמת ההכנסות של מפעלי 'ארטיק-קרטיב' נתגלתה לאחר ששלטונות מס הכנסה החדירו למפעל שניים מעובדיהם במסווה של פועלים". על פי הידיעה, "עוד לפני כשנה, כשנתעוררו החשדות בדבר העלמת הכנסותיו של המפעל, נלקחו ספרי החשבונות לבדיקה במשרד מס הכנסה. אך בדיקה זו לא העלתה דבר. החקירה המקיפה בפרשה זו מתקרבת עתה לסיומה והתיק יועבר לפרקליטות תוך שבועיים לערך".
רק ב-25 ביולי 1962 הוגש כתב האישום נגד מנהלי החברה על העלמת ההכנסות הגדולה משלטונות המס. הכותרת בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות" בישרה: "הוגש אישום 'ארטיק-קרטיב' על העלמת המס הגדולה במדינה".
ארבעה חודשים קודם לכן, ב-29 במרץ, מתחכם העורך בעיתון, ומכתיר את הכותרת הזאת: "קבלת פנים 'קרירה' למנהל 'ארטיק' בלוד". הידיעה מספרת כי יהודה ורהפס, ממנהלי "ארטיק-קרטיב", שנעדר מן הארץ בעת החקירה שניהלה המשטרה לפני כחצי שנה נגד החברה על העלמת הכנסות, נעצר בנמל התעופה, בשובו מחו"ל. בתום חקירתו שוחרר בערבות של 25 אלף לירות". המשטרה ייחסה לו, יחד עם יתר חבר הנהלת החברה, העלמות הכנסות גדולות בשנים 1960-61.
קנס ומאסר
שנה קשה מאוד עברה על מפעל "ארטיק", כאשר השקט והנחלה לא היו מנת חלקו של מפעל הגלידות המשגשג כל כך עד לאותו הזמן. בראשית שנת 1963 הורשעו מנהלי מפעל "ארטיק" בהעלמת המס הגדולה ביותר שנחשפה בישראל על ידי חוקרי מס הכנסה עד לאותם הימים. ראשי החברה נידונו לתקופות מאסר שונות וחובות החברה למס הכנסה הסתכמו ב-3 מיליון לירות, סכום לא מבוטל לימים ההם.
ב-31 בינואר 1963 הכותרת היא: "משפט 'ארטיק' מסתיים בהסכם על הודאה חלקית". הידיעה מספרת כי "משפט מס הכנסה הגדול ביותר במדינה, נגד חברת 'ארטיק-קרטיב' ונגד בעליה ומנהליה, שהואשמו בהעלמת הכנסה חייבת במס, בסכום של שניים וחצי מיליון לירות בקירוב - עומד להסתיים, כאשר בהתאם להסכם בין התביעה לסניגוריה יודו החברה, בעליה ומנהליה, בהעלמת הכנסה חייבת מס בסכום של 750 אלף לירות בלבד, ובכך יגיע המשפט לסיומו".
ב-5 בפברואר 1963 מפרסם העיתונאי יוחנן להב את גזר הדין שהתקבל בבית המשפט המחוזי בת"א: קנס 400 אלף לירות ל"ארטיק" ומאסר 3-6 חודשים הוטל על ארבעה מבעליה ומנהליה.
ושוב, מפעל "ארטיק" נסגר בשנית. החלו הניסיונות למצוא משקיעים חדשים למפעל הגלידות המפורסם בישראל, כאשר שלטונות מס הכנסה העמידו דרישה לפיה על המשקיע יהיה לשלם את החובות למס הכנסה בתוך שנה אחת בלבד. משא ומתן ממושך עם איל השטיחים, אברהם יוסף שפירא, לימים יו"ר ועדת הכספים של הכנסת, כשל, ובלית ברירה מונה מפרק לחברה.
בינתיים המגעים למכירת המפעל נמשכו וב-29 בספטמבר 1964 מתפרסם כי משקיעים מקומיים רוצים לרכוש את "ארטיק" וכי בשלב הזה חוגים באוצר אומרים כי "אין מניעה מצידנו לפתיחת המפעל".
ב-27 בדצמבר 1964 מבשרת כותרת קטנה בעיתון כי "הוגשה על ידי פרקליטות המדינה לבית המשפט המחוזי בת"א בקשה לפירוק חברת 'אר-קר' ('ארטיק'-'קרטיב'), בטענה כי החברה חייבת 2.8 מיליון לירות למס הכנסה.
שיקום המפעל
בחודש ינואר 1965 בא גואל למפעל "ארטיק". משפחת הלר מאנגליה, מיליונרים יהודים בעלי בנק ועסקים רבים, החליטה לרכוש את מפעל הגלידות הישראלי ולשקמו.
ב-12 בינואר 1965 מתפרסם כי "כל מפעלי 'ארטיק' לייצור שלגונים בארץ נמכרו אתמול לחברת משקיעים זרה בשם 'פרוסרפינה' תמורת 9.4 מיליון לירות. הסכם המכירה נחתם בבית המשפט המחוזי בתל אביב. לפי ההסכם מתחייבים הרוכשים לשלם את חובות המפעל בסך 7.4 מיליון לירות, כולל חוב של 2.8 מיליון לירות למס הכנסה. ההסכם נחתם בין החברות "ארקא", מפעלי "ארטיק", "מותקר" ו"אלפינה", שלהן שייכים בתי החרושת בבת ים ובפתח תקוה, לבין חברת "פרוסרפינה" הרשומה בנסיכות ליכטנשטיין ושותפים בה משקיעים מדרום אמריקה וכן חברת "אמלגביטר פוד פרודוקטס" שהוקמה על ידי החברה הזרה כחברה ישראלית לצורך הרכישה.
ב-13 ביוני 1966 מדווחת כותרת כי "התייקרות השלגונים הורידה את מכירתם עד 50 אחוז". מנהל מפעל "ארטיק" סיפר בצער כי לעומת הפסד של מיליון לירות ב-1965 "כבר בחמישה החודשים הראשונים של השנה הנוכחית הפסדנו עוד 700 אלף לירות. לא הייתה לנו ברירה אלא להעלות את מחיר השלגונים".
וכך, כעבור יום אחד בלבד, ב-14 ביוני 1966, מבשרת כותרת כי 50.5% מ"אד ניר" בידי מפעל "ארטיק", שכן הם מצויים בידי בעל ההון היהודי הלר מלונדון, שהוא למעשה גם בעליו של מפעל 'ארטיק'. "מכאן אפשר להבין כיצד הועלו מחירי הגלידות בעת ובעונה אחת בשני המפעלים גם יחד", מסבירה הידיעה בעיתון.
כבר למחרת, ב-15 ביוני, העיתון מבשר כי "מטה המחירים במשרד המסחר והתעשייה החליט להכריז על 'ארטיק-אד-ניר' כעל מונופול". המשמעות: הוצאת צו פיקוח על מחירי הגלידה.
"מבצע נערות ארטיק"
ב-19 ביוני 1966 מתבררת שערוריה חדשה ב"ארטיק": "הממשלה 'הקפיאה' 50 אלף חבילות גלידה 'ארטיק', בבתי הקירור של החברה ובמספר חנויות, לאחר שהוברר כי משקלן היה נמוך מזה שסומן על גבי העטיפה". ב-26 בספטמבר מגיעה תוצאת ההטעיה: "'ארטיק' ו'אדניר' הטעו הציבור – הואשמו על ידי פרקליטות מחוז ת"א בכך שמכרו חבילות גלידה שמשקלן 340 גרם באריזה שבה מכרו אשתקד חבילות בנות 500 גרם".
בו בזמן שב-20 ביולי נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, השופט צלטנר, הציע להעלות את מחירי הגלידה ב-37%, ב-22 ביולי מדווח העיתון דווקא כי "ילדים תאבי שלגונים יוכלו - החל מן השבוע הבא – ללקק את המעדן האהוב עליהם במחיר מופחת. על פי הסכם בין מטה המחירים לבין מפעלי 'ארטיק' ו'אדניר', יוזלו השלגונים, שמחיריהם הועלו באחרונה. שלגון 'לימון' יימכר ב-10 אגורות, במקום ב-15 אגורות. מחיר 'קליפסו' יהיה 25 אגורות במקום 30 ומחיר 'קסאטה' עגולה יהיה 30 אגורות במקום 35 אגורות".
ב-25 באוגוסט 1966 ידיעה לא מעודדת: "פיטורי שיגרה ב'ארטיק'": החברה מפטרת 60 עובדים החל מ-1 בספטמבר, "לקראת סיום עונת הקיץ". במפעלי "ארטיק" מועסקים באותה תקופה כ-300 עובדים.
ב-22 בספטמבר אותה שנה נמשך מבצע השיווק האגרסיבי של "ארטיק" בשיטה מקורית: "מבצע 'נערות ארטיק'. מבצע לקידום מכירות, הגדול ביותר בארץ מבחינת היקפו, נערך עתה על ידי חברת 'ארטיק': עשרה צוותות של נערות 'ארטיק' פוקדות עתה את בתי המדינה. בכל דירה שבו מוצאת נערת 'ארטיק' שתי חבילות של גלידה ביתית, היא מעניקה חינם לעקרת הבית (כך במקור, ברוח הימים ההם) חבילת גלידה מאחד מ-3 המינים החדשים: 'רונדו', 'שרבט' ובבתים דתיים – 'פרווה'".
חובות שמאיימים על יציבות הבנקים
אולם, הקשיים בחברת "ארטיק" חזרו לסורם בראשית שנות השבעים. בתחילת שנת 1971 הגיש בנק ברקליס בקשה למנות לחברת "ארטיק" כונס נכסים, הסיבה: חובות גדולים של חברת הגלידות לבנקים אחדים. בחודש מרץ מונה ל"ארטיק" כונס נכסים. חובות החברה היו כה רבים עד שחובותיה נמנו על הסיבות לקריסת בנק בארץ – בנק אגודת ישראל.
ב-25 בפברואר 1971 מדווח כי שמעון גינת, המנהל החדש של חברת 'ארטיק', שנתמנה רק לפני מספר חודשים, התפטר. ב-28 בפברואר מספרת ידיעה כי "מסתמן הסדר בין 'ארטיק' לחלק מנושיה, בנקים שלהם חבה החברה כספים. בין אלה: בנק אגודת ישראל, בנק מזרחי, הבנק לסחר חוץ ובנק ישראלי לתעשייה. לבנקים אלה חבה "ארטיק" כ-10 מיליון לירות.
ב-7 במרץ מגלה העיתון: "צו עיכוב יציאה מן הארץ הוצא נגד מנהל חברת 'אמלגמיטד פוד פרודקטס' בעלת מפעלי 'ארטיק', איזידור הלר. שומרים הוצבו בשערי המפעל". ב-8 במרץ: "מונה כונס נכסים, עו"ד משה לויסון, לבעלת 'ארטיק'' ו'אד ניר', חברת 'אמלגמיטד פוד פרודוקטס' ו'אד-ניר'. המינוי נעשה לבקשת ברקליס בנק, לו חייבים המפעלים כ-6.5 מיליון לירות".
יומיים לאחר מכן הכותרת היא: "'מפעלי 'ארטיק' – למכירה. כך הציע כונס הנכסים של המפעל, עו"ד משה לויסון". ואכן בית המשפט המחוזי בת"א התיר לפרסם מודעות בעיתונות שהמפעל עומד למכירה.
ב-3 בנובמבר 1971 מדווח כי "לאחר שצבר הפסדים של 10 מיליון לירות – 'ארטיק' החל לשאת רווחים עם הפעלתו על ידי כונס נכסים". רווחי החברה הגיעו ל-350 אלף לירות והמחזור ל-5 מיליון לירות. זאת לאחר הפעלת המפעל על ידי כונס נכסים מזה 6 חודשים.
והבשורות הקשות לא מניחות ל"ארטיק". ביומה האחרון של שנת 1971, ב-31 בדצמבר, הכותרת בעיתון מדווחת על "חשד להברחת מטבע על ידי בעלי 'ארטיק'". שוב המשטרה חוקרת, שוב אי שקט במפעל הגלידות, אולם הישראלים ממשיכים לקנות ארטיקים וקרטיבים והמצב הכספי של החברה דווקא לא מורע בימים האלה. ידיעה נוספת מספרת באותו היום, כי גם משטרת הסקוטלנד יארד מעורבת בחקירה, שכן "סבך עיסקות מפוקפקות אופף את פרשת הערבות ל'ארטיק' ו'אד-ניר'".
משקיע חדש
ב-14 ביוני 1972 התפתחות מעניינת: "משקיע יהודי בלגי רכש את מפעלי 'ארטיק'. המשקיע, כפי שקבע בית המשפט המחוזי בת"א, ישלם 42 מיליון לירות ויוכל לרכוש את המחסן בבת ים ב-1.15 מיליון לירות נוספות". המשקיע, מספרת כתבה ב-4 בספטמבר, הוא היהלומן הבלגי שמעון ערבליך. שבראשית ספטמבר הפך לבעלים היחיד של "ארטיק", כאשר קנה גם את חלקם של שותפיו הישראלים שהחזיקו ב-70% מהמניות.
"רכישת 'ארטיק' הייתה כאילו להכניס ראש בריא למיטה חולה ומתוקה", העיד ערבליך, שהודיע כי "אזרים דם חדש ל'ארטיק' כדי לנסות להחזיר את מפעל הגלידות לגדולתו". ב-5 בינואר 1973 מצהיר ערבליך, איש העסקים מאנטוורפן, בלגיה :"אני אהיה מלך הגלידה הישראלי".
עם זאת ב-12 בדצמבר 1972 חלה "התפתחות מפתיעה בתעשיית השלגונים - 'ויטמן' קיבל את ניהול הייצור והשיווק של מוצרי 'ארטיק'. היהלומן הבלגי שרכש את 'ארטיק' נאלץ להיעזר ב'ויטמן' בגלל חוסר ידע".
וכמה לא מפתיעה הכותרת, מיד לאחר מכן, ב-20 בדצמבר: "מפעלי הגלידה יעלו בחודש הבא את מחירי תוצרתם. ההעלאה תסתכם ב-20-30 אחוז. 'שטראוס', 'ויטמן' ו'ארטיק' יתאמו ביניהם היקף ההתייקרות באמצעות התאחדות התעשיינים". לא כל כך ברור להיכן נעלם לפתע הממונה על ההגבלים העסקיים.
הזיכוי המפתיע
בינתיים חלפו יותר משנתיים וחצי נוספות של עינוי דין ובעלי מפעלי "ארטיק" הקודמים מזוכים במפתיע לחלוטין מהונאה בבית המשפט בלונדון. ב-5 באוגוסט 1975 זוכו האחים האנגלים איזידור ועזריאל הלר, שנחשדו בקשירת קשר להונות תשעה בנקים ישראליים, שלהם היו חייבים כסף גדול, בערבות של בנק בריטי שהיה בבעלותם, 'הלר ושות', בסכום של כ-7 מיליון לירות. האחים אמרו לאורי פורת, שליח "ידיעות אחרונות" בלונדון: "במשך שנים שפכו את דמנו בישראל. אולי עכשיו, בעזרת הצדק הבריטי, יתוקן הנזק הנורא לשמנו הטוב".
המזל לא היה מנת חלקו של "ארטיק" לאורך שנות קיומו. בשנת 1979 פרצה שריפת ענק במפעל החברה בנס ציונה, שנהרס כמעט כליל.
ומה המצב בימים אלה? חברת "גלידות קולורדו בע"מ" מפיצה בארץ את מוצריה ובהם שלגונים וגם גלידות חלב עם השם "ארטיק" ושמות של גלידות שמפעל הגלידות הגדול הראשון בישראל ייצר לאורך שנותיו, כמו "סנקור" ו"לוקס". מי שאכל "סנקור" בשנות ה-60 יכול לאכול את אותו הארטיק גם 60 שנה מאוחר יותר. מתברר שהטעמים הישנים שאהבו סבתא וסבא, נותרו מבוקשים גם אצל הנכדים והנינים.
