מיכל (שם בדוי) עשתה לאחרונה מעבר דרמטי. היא החליטה לעזוב את הדירה השכורה בשכונה היוקרתית שבה גרה יחד עם בן זוגה ושני ילדיהם, בצפון תל אביב, ולעקור לשכונה מרוחקת יותר במרכז הארץ, שם זכתה המשפחה בהגרלה במסגרת פרויקט מחיר למשתכן. הצעד הזה היה משמעותי עבורה במיוחד, משום שמיכל גדלה באותה שכונה שאותה עזבה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"בתור ילדה היו לא מעט מקרים שממחישים את הפער בין המעמדות", היא נזכרת. "אני זוכרת בגיל 17 רכבים עטופים בסרט אדום לרגל קבלת רישיון. לחברות שלי היה ג'ינס דיזל, ואני הלכתי לקנות בשוק. כאדם בוגר, זה לא שאני מרגישה מחוץ למסיבה. זה שלחברים של הילדים שלי יש בתים של חמישה חדרים, ולכל אחד מהם יש פלייסטיישן בחדר, והחופשות המשפחתיות זה שלוש פעמים בשנה בקלאב מד מטורף".
ואצלכם?
"אני ובעלי עובדים בעבודה טובה, שכירים, מרוויחים מעל הממוצע, ועדיין, יש פה סטנדרט שאני לעולם לא אוכל לעמוד בו. כמו העובדה שיש לי רק רכב אחד, והוא רכב חמוד ולא יותר, ואני לא מחליפה כל שנתיים לג'יפ חדש. זה לא שאני מרגישה פחותה מהם, אבל ברור שאני רוצה לתת לילדים שלי כל מה שאפשר, וכשזה in your face כל הזמן – זה קצת קשה".
את מרגישה את זה מהצד של הילדים?
"זה לא שהם שואלים אותי 'אמא, למה לנו אין?', אבל לבן העשר שלי יש חברים שנכנסו אלינו הביתה ואמרו 'מה, זה הכול?'. כשילד אומר דבר כזה זה לא מרוע, זה כי הוא באמת לא רגיל לזה. חברה של בתי בת השש הסתכלה עליי פעם בעיניים פעורות כשקיפלתי כביסה ושאלה אותי מה אני עושה. אמרתי 'אמא שלך אף פעם לא קיפלה כביסה?', והיא ענתה בפשטות 'לא'. הילדים שלי לא מרגישים עוני, אבל אני לא קונה את הדגם האחרון של נעלי אדידס ב-500 שקל. אני לא קונה את הפלייסטיישן הכי חדש. לנו יש אחד ישן יותר, כי חברים העבירו לנו את שלהם. אני באמת לא חושבת שילדים צריכים שיהיה להם הכול. זה פשוט לא נכון בעיניי".
זה לא צובט לך?
"עובדה שעזבנו. ברור שהייתי מתה לנסוע לסקי פעם בחורף ובקיץ לטוס לחו"ל פעמיים. את רואה את הרכבים שמגיעים לבית הספר, את כיסאות הגיימינג, את החדרים. את רואה את ההבדלים".
וזאת אחת הסיבות לכך שעברתם?
"כן. בגלל שגדלתי במקום כזה, אני לא רוצה שהילדים שלי יחיו בתחושה שזה לא בר השגה אצלנו. אין לי שום דרך לקנות דירה ברמת אביב. אין איך לכופף את זה. אז לחיות מעבר להישג ידי? אני לא מעוניינת".
יש אנשים שעשו את ההיפך - עברו לשכונה יקרה מדי בשבילם כי חשוב להם להשתדרג.
"גם אנחנו לא עשינו את הצעד הזה בקלות. צפון תל אביב זה באמת אזור מצוין, ואני אומרת את זה גם כמי שגדלה שם. את חיה לצד האנשים הנכונים, עם מערכת חינוך קפדנית מאוד, בזכות סטנדרטים גבוהים, ותמיד כדאי להתערבב עם אנשים בשכונה כי זה מספק אפשרויות והזדמנויות. אבל זה בעיקר על פני השטח. מי שלא יכול לחיות שם באמת, אז בשביל מה? לשדר משהו שלא קיים? לגור בדירת שלושה חדרים פצפונת ולשנוא הכול? אני לא רוצה להרגיש כל הזמן שאני בתחרות, ועוד כזאת שלא אנצח בה אף פעם".
יוקר המחיה הולך והופך את חיינו כאן בישראל למורכבים יותר. מחירי הדירות שממשיכים להאמיר, הריביות, המדד והדלק מאלצים יותר ויותר ישראלים לקבל החלטה קשה, לעיתים כמעט בלתי אפשרית, בשאלה היכן יגורו. זה לא סוד שרבים מהישראלים יעשו הכול כדי לגור במרכז הארץ. רבים מהם יחליטו לגור בשכונות שבהן המעמד הסוציו-אקונומי גבוה משלהם.
חלקם יעשו זאת כדי לזכות בסביבת מגורים יוקרתית יותר. חלקם לטובת הביטחון והשקט שמציעות שכונות חזקות יותר, וכמובן למען גישה למערכות חינוך, בריאות ושירות לאזרח איכותיות יותר. חלקם פשוט רוצים לגעת במה שאינו מושג. הם ייטלו על עצמם משכנתאות כבדות, הלוואות, התחייבויות, יוותרו על חופשות משפחתיות וינחמו את הילד שרואה את חבריו לובשים מותגים שידם אינם משגת. הבחירה איפה לגור מורכבת ממנעד של שיקולים, אבל מתברר שהשיקול הכלכלי הוא רק אחד מהם, ולא תמיד זה שיכריע את הכף.
"אין ספק שלבחירה לגור בסביבת מגורים סוציו-אקונומית גבוהה יותר יש השפעה על כלכלת המשפחה", אומרת שרון לוין, מנהלת ההסברה בארגון פעמונים, המדריך ומעניק ייעוץ פיננסי למשפחות וליחידים. "ההשפעה יכולה להיות על כל ההוצאות, בעיקר סביב הילדים. במקום כזה יש פחות סבסוד והמחירים בדרך כלל יותר גבוהים, למשל מחירי החוגים. יש גם כל מיני אקסטרות. טיולים או פעילויות, יציאות לבתי קפה ומסעדות, כי בשכונות האלה בדרך כלל לא עושים פק"ל קפה בגינה".
מה עוד?
"רמת החינוך בשכונות האלה גבוהה יותר לעומת שכונות חלשות, שבהן יש יותר צורך בשיעורים פרטיים ובהכנות לבגרויות. כמובן שההוצאה על שכר דירה או משכנתה גדולה יותר, וכך גם הארנונה. יש גם את הנושא של קנייה של מותגים, כדי להרגיש חלק. יש המון לחץ חברתי, גם על הילדים וגם על ההורים. רואים את הג'יפ הנוצץ בחניה של השכן ורוצים גם. אם כולם נוסעים לחו"ל לפחות פעם בשנה, אם לא יותר, אז גם אנחנו צריכים. יכולות להיות לכך השלכות כלכליות כבדות, וזה גם יוצר הרבה מתחים בין בני זוג, בין הורים לילדים".
מגיעות אליכם הרבה משפחות כאלה?
"כל הזמן. אנחנו מלווים בערך 5,000 משפחות בשנה. כולן מגיעות אלינו כי נקלעו לקושי כלכלי. הרבה מהן בגלל חובות, אחרי שלקחו הלוואות כדי לכסות את המינוס, לקנות מוצרי חשמל יקרים, לשדרג את הרכב או לנסוע לחו"ל. אצל חלקן זה כתוצאה מכך שעברו לשכונה שהיא ברמה גבוהה יותר ממה שהם מסוגלים. צריך לזכור שזה שאני רואה את הג'יפ של השכן, זה לאו דווקא אומר שיש לו את היכולת הכלכלית לזה".
מה הם אומרים? למה עשו את זה?
"בעיקר בשביל הילדים. כדי לתת להם הזדמנות או נקודת פתיחה טובה יותר. לפעמים זה מסיבות של תעסוקה. באזור המרכז יש הרבה יותר הזדמנויות לתעסוקה, אבל המחיה יקרה יותר. הרבה פעמים זה גם וגם".
אז מניסיונך, זה לא מומלץ?
"למי שעדיין שוקל את האפשרויות אני מציעה לעשות סיבוב בשכונה, לבדוק מה עלות החוגים במתנ"ס המקומי ומה הקילומטרז' לעבודה כדי לחשב עלויות נסיעה. כדאי לבדוק מה באמת רמת החיים שם, ואם הם מסוגלים לעמוד בה. צריך לבדוק גם את העניין הרגשי: האם הם מוכנים לחיות במתח ולחץ שכרוכים בעמידה בסטנדרטים החברתיים והכלכליים של המקום. ההמלצה שלי היא לחיות לפי מה שיש לנו וגם לדבר על זה. לתאם עמדות בין ההורים וציפיות עם הילדים. לא להגיד להם 'אנחנו לא כמו כולם, אנחנו עניים', אלא להגיד מה כן אפשר. להסביר שיש לנו ערכים ואנחנו לא רוצים להיכנס לחובות. לתת לילדים דמי כיס, כדי לאפשר להם להתנסות בקביעת סדרי עדיפויות. חשוב לדבר על כסף גם בין בני הזוג כדי שלא יהיה מתח. וכמובן, ללמוד צרכנות נכונה".
"אי אפשר להשיג משהו טוב בחיים בלי שיהיה לזה מחיר", זאת הגישה שמציעה נירית אשכר-טולקובסקי, פסיכולוגית חינוכית ובעלת קליניקה לנשים. "אני מניחה שהורים שעושים כזה צעד יש להם שני מניעים: אחד זה סביבה יותר בטוחה, פחות אלימות ופשע. בטיחות; הדבר השני זה הרצון שלילדים תהיה אפשרות ללמוד בבתי ספר יותר טובים. אני חושבת שקו הזינוק בחיים משפיע על כמה רחוק אנחנו מגיעים. גם ככה קשה מאוד להתקדם ולהשיג מטרות, ומי שיש לו 'פור', בדיוק כמו במרוץ, ישיג יותר".
ומה לגבי המחיר הנפשי שזה גובה מבני המשפחה?
"יכול להיות שהם ייסעו פחות לחו"ל ויקנאו לפעמים, אבל החיים זה ויתורים. תסכול זה דבר טוב. הילדים ילמדו להתמודד עם קשיים. החיים של כולנו מלאים קשיים. אם הילד יגדל במחשבה שהכול חמאה ודבש, איך הוא יתמודד עם החיים האמיתיים? הוא יֵצא כועס, כי זה לא מה שהוא ציפה - ואין לו כלים".
איך מתמודדים עם תחושות של חוסר שייכות?
"צריך להתמודד. לא לזלזל בזה. אפשר לראות איך אפשר לחבר את הילד לסביבה באמצעות חוגים, ספורט או מוזיקה, תנועת נוער. אפשר לפנות ליועצי בית הספר לגבי האפשרות לתת לילד עזרה בשילוב. כל זה נקרא להתמודד עם קשיים".
ילדים יכולים להיות מאוד בוטים ושיפוטיים. זאת התמודדות בריאה?
"זה קורה לילדים גם בשכונה שההורים באו ממנה. זה לא קורה רק בשכונות חזקות. הרבה פעמים מציקים לילדים דווקא כי מקנאים בהם. כמובן שצריך לטפל בקושי, אבל בגלל זה למנוע מהילדים רמת חינוך יותר גבוהה? ממש לא".
יש לך דוגמה לסיפור כזה?
"הגיעה אליי מישהי ממשפחה ממעמד סוציו-אקונומי נמוך ביותר, שההורים התעקשו שתלמד בבית ספר בשכונת יוקרה בצד השני של העיר. אלה בתי ספר שלא נותנים להיכשל. עושים הכול. הגישה של הצוות החינוכי היא 'בטוח שתצליחי, ילדה חכמה שכמותך'. לעומת גישה של 'לא נורא אם לא תצליחי, תלמדי משהו מקצועי', זה הבדל של יום ולילה. הצעירה הזאת למדה והתקדמה עד לתואר שני".
אילו קשיים היא חוותה?
"היה לה לא קל דווקא מול ההורים שלה. זה לא פשוט להיות ילדה מאוד מוצלחת אקדמית להורים חסרי השכלה. זה יוצר פער. אבל אז מה? בשביל זה נשאיר את הילדים שלנו חסרי השכלה? להיפך. הורים יסתובבו כמו טווסים ויהיו גאים בילדים שלהם. אנחנו לא יכולים למנוע מהילדים שלנו השכלה טובה רק בגלל שיכול להיות שיהיו קשיים. זה להוריד אותם למטה".
כלומר, המעבר לסביבת מגורים ברמה גבוהה יותר הוא צעד חכם, שיכול לקדם את המשפחה?
"לא חייבים ללכת לשכונה הכי יקרה, רובנו גם לא נעשה את זה, אבל אני חושבת שאם לא מעיזים - לא מצליחים בחיים".
"חלק גדול מהאוכלוסייה בישראל נמצא גם ככה במצב הזה, של קפיצה מעל הפופיק ומגורים באזור יקר מדי", אומר ד"ר גיא שני, מרצה בבית הספר למדעי ההתנהגות במכללה למינהל, בתחום הסוציולוגיה של מעמד הביניים. "זה אולי הדפוס המרכזי של מגורים בדור הנוכחי, בטח ובטח במעמד הבינוני. לוקחים משכנתאות גדולות יותר מדורות קודמים".
זה קשור לעלייה במחירי הדיור?
"גם, אבל לא רק. זה קשור מאוד לשאלה איפה אנשים בוחרים לגור. במחיר שקניתי דירת שלושה חדרים ביפו, יכולתי לרכוש דירת חמישה חדרים וחצי בבאר שבע, בשכונה חדשה, אבל עשיתי את הבחירה לגור ביפו. ואני לא היחיד. דפוסי ההגירה העכשוויים בישראל, וכאן אני לא מחדש הרבה, הם לאזור המרכז. בעיקר מהפריפריה הדרומית, אבל לא רק. אנשים עושים איזשהו שקלול. יש לא מעט שבוחרים להישאר בלב המרכז – תל אביב, רמת גן, גבעתיים – ושם משלמים את המחירים הכי גבוהים. ויש מי שבוחרים להישאר במרכז, גוש דן ומעבר, וגם שם משלמים מחירים הרבה יותר גבוהים מאשר בפריפריה.
"בסוגיה הכלכלית, מגורים באזור המרכז מאפשרים בדרך כלל להקטין הוצאות במקומות אחרים, כמו להחזיק רכב אחד או לא להחזיק רכב בכלל, כי התחבורה הציבורית יותר מפותחת וכי העבודה קרובה לבית. בנוסף, השירותים שאתה מקבל מעירייה חזקה כמו עיריית תל אביב טובים יותר. יש פחות הוצאות בהקשרים האלה, אם זה חינוך, פנאי וכיוצא בזה. אז עלות המשכנתה לא מתקזזת אומנם, אבל יש לזה השפעה".
זה שווה את המחיר?
"חשוב לזכור שמה שמביא אנשים למרכז זה לא רק עניין כלכלי. במחקר בישראל מדברים על 'אפקט תל אביב'. הצורך להיות קרובים לעיר. בארץ יש התמקדות גדולה מדי בסוגיה של תעסוקה. המחשבה היא שאנשים עוברים למרכז רק בשביל עבודה, ואז יש כל מיני פנטזיות שאם נעשה את באר שבע בירת הסייבר אז כולם יעברו - וזה לא קורה. צריך להבין איך נראה מסלול החיים הנוכחי של צעירים מהמעמד הבינוני. יש להם תקופה מאוד ארוכה כיום של בין לבין. הם לא חיילים או סטודנטים, והם עדיין לא התמסדו. אין להם משפחה, אין להם עבודה משמעותית. הריכוז של הצעירים האלה בתל אביב הוא פנומנלי. בדיקה שעשיתי הראתה ש-25% מהם גרים בה, ואם מסתכלים על צעירים משכילים, בעלי תואר אקדמי, זה כבר 37%.
"ואז, בשלב קניית הבית או אחרי שנולדים ילדים, הם כבר מקורקעים במרכז. הם רוצים להישאר שם. הפריפריה לא מציעה את אותה איכות חיים שהמרכז מציע, לא רק במדדים שאנחנו רגילים לחשוב עליהם – חינוך, בריאות, משכורת. מה שהפריפריה לא מצליחה להציע כיום בישראל זה חיים עירוניים. חיים שמתנהלים ברגל, באופניים. עם קניות מתחת לבית. אין עוד עיר בישראל כמו תל אביב, שמצליחה לתת את ההיצע הזה. יש לא מעט אנשים מהמעמד הבינוני שמחפשים את החיים העירוניים האלה. שתי הערים שקולטות הכי הרבה מהגרים מתל אביב הן רמת גן וגבעתיים, כי שם מתחיל להיווצר דבר כזה. ומה בונים בפריפריה? שכונות כמו אם המושבות בפתח תקווה. במקום לבנות עוד שכונות מגדלים חסרות אופי וחן, ועם הרבה בעיות חברתיות ותכנוניות אחרות, צריך להחיות את מרכזי הערים".
אז אנשים קפצים מעל לפופיק כי אין להם אלטרנטיבה?
"נכון. גם במדדים של חינוך, תעסוקה ובריאות, וגם במדדים היותר רכים אבל לפעמים חשובים לא פחות, של סגנון חיים. הבעיה היא שבישראל פותרים את עניין הדירות, לא המגורים".
זה לא ככה בכל העולם?
"נכון שמדובר בתופעה גלובלית, שהתחילה בשנות ה-70 וצוברת תאוצה משנות ה-2000, שבהן המעמד הבינוני חוזר למרכזי הערים אחרי שבמשך שנים הוא ברח לפרברים. אבל בכל העולם יש אלטרנטיבה, בכמה רמות. יש דיור ציבורי, שכר דירה מפוקח ועוד. פעם עבור ניו-יורקרים, ניו ג'רזי הייתה מעבר להרי החושך. כיום זה מקום ממש מגניב. אבל השכונות החדשות שבונים כיום בישראל לא יכולות להיות ניו ג'רזי. הן בנויות כל כך גרוע, שלא יכולים להתפתח בהן חיים עירוניים. אין להן מקומות מסחר, הן מנותקות מתחבורה ציבורית, בנויות בצורת ספגטי במקום שתי וערב - כך שלא יכולה להיווצר בהן עירוניות".
מה אפשר לעשות לגבי זה?
"כשחושבים על יוקר המחיה צריך לחשוב בצורה כוללת, לא רק על החזרי משכנתה. בנוסף, הייתי מציע לאנשים לחזור ולהסתכל על המרכזים הישנים של העיר, אלה שלא עברו תהליך הידרדרות ואפשר לרכוש בהם עדיין דירות יחסית זולות. בכל עיר יש שכונות ותיקות שמצליחות לשמור על רמה. הן יכולות להיות שכונות נהדרות למשפחות".
כמה חשוב להתאים את המעמד הסוציו-אקונומי שלנו לסביבה?
"זאת באמת דילמה. להרבה אנשים יש חשש שהילד שלהם יחיה במקום שבו כולם סביבו עניים או עשירים, ואני יכול להבין אותם. כשאתה גדל בסביבה שונה ממך, זה יכול לייצר חוסר נעימות. אחד הדברים שחוסר השוויון בישראל מייצר זה פגיעה ביכולת שלנו לחיות ביחד. אנחנו חיים בעידן שמבחינה כלכלית, מצב האנושות במדינות מערביות מעולם לא היה טוב יותר. מצד שני, אי השוויון מעולם לא היה גדול יותר, וזאת הסיבה לכך שאנשים חיים בתחושה של חוסר, ותמיד רוצים יותר".
