בפברואר 2020, בשיא הקורונה, התמנה ניצב בדימוס שחר איילון (66) לתפקיד מנכ"ל מרכז הספורט של אוניברסיטת ת"א, סוג של סגירת מעגל עבור מי שהיה מגיע כחייל בסדיר למקום, ומשמש מציל להשלמת הכנסה. נכון שהכנסה הוא כבר מזמן לא צריך להשלים, אבל אם מדברים על הצלה, הרי שזו מילה רלוונטית תמיד עבור מי ששימש סמפכ"ל המשטרה, נציב ארגון כבאות והצלה, ומנכ"ל רכבת ישראל.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
את תחום הספורט נשם איילון משחר ילדותו. הוריו, רות ודוד איילון, היו אלופים בתחומם. אמו זכתה במדליית זהב במכביה השלישית בריצת משוכות, אביו היה אלוף הארץ בקפיצה במוט. גם שני אחיו עסקו בספורט, והוא היה חבר נבחרת ישראל לנוער באתלטיקה. ככזה, אגב, שהה עם הנבחרת בכפר האולימפי במינכן, בזמן טבח הספורטאים באולימפיאדה בשנת 1972. "אני בהחלט מבין מהי פוסט טראומה", הוא אומר ולא מרחיב. בצבא שירת כמדריך כושר קרבי, וגם היום הוא מקפיד על ספורט קבוע. "רואה?", הוא מצביע על האופניים במשרדו. "רכב המנכ"ל שקיבלתי עומד בחוץ, ואני מגיע בכל יום לעבודה על האופניים, כמו סטודנט".
מרכז הספורט, הוא מסביר, הוא חברת בת עצמאית של האוניברסיטה, ועליו לנהל את תזרים המזומנים שלה. "החברה אינה נתמכת ע"י האוניברסיטה, וצריכה לעמוד על הרגליים שלה. צריך לנהל פה 60 דונם של פסיליטיס של ספורט, מעל 9,000 מנויים, ולדאוג להכנסות, שמגיעות מדמי תשלום של המנויים, וממקורות הכנסה נוספים, כמו השכרת מגרשים, פעילויות ואירועים, ושכירויות משנה בהיקף של כ-1.5 מיליון שקל בשנה. בסופו של יום, על המערכת להיות מאוזנת, וכדי שהמקום ישרוד הוא צריך הכנסות של 30 מיליון שקל בשנה לפחות. במקביל, זה גם המקום של עמותת אסא ת"א, וגם על התנהלות העמותה הזו אני חייב דין וחשבון. כדי שהיא תתפקד, אני צריך להגיע להכנסות של כ-40 מיליון שקל בשנה. ביחד זה בהחלט אתגר גדול".
נכנסת לתפקיד בשיא הקורונה. העניקו לך לפחות 100 ימים של סבלנות?
"אנשים יכולים להיות סבלניים, כסף לא סבלני. אני ממנכ"ל מערכת, שאמורה להמשיך לעבוד ולהחזיק את עצמה גם בעת משבר. זו מציאות שלא הכרתי במשטרה או בארגון הכבאות, שקיבלו תקציבים מהמדינה. יש פה עסק עם מגבלות של כסף וצורך בתרומות. לצערי, הקורונה פגעה בפעילות המרכז, אבל שרדנו, ולשמחתי, לאחרונה הודיע הפילנטרופ סילבן אדמס, שיתרום למרכז 11 מיליון דולר, מה שנותן לנו 'בוסט' ענק. בכספי התרומה נקים עוד בריכה אולימפית ועוד מערכות ספורט חדשות. אדמס הוא נדבן מדהים, שלא מתערב בניהול הכספים, למעט בקשה, שהם לא ישמשו לתחזוקה שוטפת או למשכורות, אלא לפיתוח וקידום המקום והספורט".
מלבד האופניים, מוצבות בחדרו תמונות ותעודות מתקופות שונות בחייו. ללא ספק, איילון יכול להיכנס למשבצת כחולי המדים, ששוברים מוסכמות והולכים בדרך שלהם ללא חת, במקרה שלו זה כך גם בחיים המקצועיים וגם באישיים. הוא אחד שמביט בלבן של העיניים של סערות שונות, שמתרחשות בחייו, ויוצא מהן בזמנו ובדרכו. "מזל דגים", הוא אומר, ספק בצחוק ספק ברצינות, לכאורה סוג של הסבר להחלטות שלו ללכת עם האינטואיציות ועם החלומות שלו עד הסוף, למרות המחירים שישלם.
4 צפייה בגלריה
שחר איילון מחזיק בבקבוק שמן הזית שהוא מייצר. "עובד כאחרון הפועלים"
(צילום: שמעון אלקיים)
800 עצי זית
בנוסף לשינוי המקצועי, הוא חווה לפני כמה חודשים שינוי נוסף בחייו, כשהתגרש מרעייתו, אם ילדיו, לאחר עשרות שנות נישואין, שידעו עליות ומורדות, פרידות וחזרות. היום הוא מחלק את ימיו בין דירה בצפון ת"א לשדה דוד הסמוך לשדרות, שם הוא מחזיק בנחלה של כ-24 דונמים. "לעיתים, החיים מובילים למקומות חדשים ולא צפויים", הוא מצהיר. "כשהייתי חובב אופני שטח, נהגתי לגרור אותם בסופי שבוע על עגלה למקומות מרוחקים מהעיר. לפני כ-18 שנה החלטתי למצוא מקום בפריפריה לשים בו את העגלה. המחירים אז היו מצחיקים. חלק מהמקומות היו בפשיטת רגל, חלק בהסדרים. ידיד סיפר לי על השטח. באתי, ראיתי, וקניתי אותו, כשהיה סגור ומוזנח. לאט לאט שיפצתי וסידרתי את המקום, ובהמשך החלטתי לטעת את העץ שהכי פחות מקטר על מזג האוויר, והכי קל לטיפול. נכון להיום יש לי 800 עצי זית".
מי מטפל בכל הטוב הזה?
"אני. אני מגיע לשדה דוד לפחות פעם בשבוע ובכל סוף שבוע, ועובד כאחרון הפועלים. לא מחזיק עובדים תאילנדים או מהשטחים. אני חושב שכל מנכ"ל, ואולי בעצם כל אדם, צריך תחביב. תראי", הוא מציג בגאווה בקבוק שמן זית. "סיימתי קורס שיווק עץ זית. זה 'שמן איילון', המותג שלי".
מאחוריך מעל 40 שנות קריירה די סוערות. נרגע לך קצת?
"אכן, חלק גדול מהתפקידים שלי נעשה בזמני משבר מטורפים. כשהייתי במשטרה, הייתה תקופה של אינתיפאדה ופיגועים. השתתפתי בפיזור המהומות בהר הבית (על תפקודו זה קיבל ב-1990 את עיטור המופת ממשטרת ישראל, י.ו.), פיקדתי ב-2002 על פינוי חוות גלעד, וחוויתי אירועים לא פשוטים, שהיו קשורים בנוער הגבעות. לארגון הכבאות, כרב טפסר, נכנסתי ב-2011, חמישה חודשים לאחר אסון הכרמל, כשהכל עוד בער שם. גם את תפקיד מנכ"ל הרכבת התחלתי כשהחברה הייתה 'על גלגלים', והאנשים היו שם במאבקים פנימיים והתנהלו בעצבים. העבודה שלי במרכז הספורט יותר רגועה, אבל זו חברה פרטית, ואני חייב לסגור את החודש. גם זה לא כ"כ פשוט".
כשאתה מסתכל על המשטרה של היום, מה אתה חושב ומרגיש?
"היא צריכה לעשות פעולות מסוימות באזור המנהיגות ובתפיסה הניהולית הכוללת שלה. יש למשטרה כסף ומשאבים וכוח אדם משמעותי, רק אני לא מרגיש שהם מנוהלים בצורה היעילה ביותר. הם לא ממוקדים. ניהול נכון ומנהיגות, אלו הדברים החשובים ביותר בכל תחום בחיים. אי אפשר רק לנעוץ שיניים ולנבוח, ולחשוב שזה יחזיק מעמד לעד".
מתרחשים בה אירועים שלא מעניקים לה כבוד. די להיזכר בניצבים שפרשו בגין קיום קשרים אינטימיים עם פקודות או בשל חשד לקבלת טובות הנאה, או לחשוב על אסון מירון.
"מערכת המשפט דואגת לטפל בנאשמים מכל סוג. באשר לאסון מירון, שותפה לו הנהלת המקום".
עכשיו אתה מצטרף לצוות ההנחות? המשטרה העניקה אישורים לאירוע, המפכ"ל עצמו חתם על התוכניות המשטרתיות.
"נכון שהמשטרה אישרה את האירוע ואפשרה כנראה לעלות בצורה לא מבוקרת להר, אלו טעויות שיילמדו. אבל בסוף, אותו מעבר בין חלקה אחת לשנייה, בו התרחשה ההידרדרות האנושית, הוא נקודה פיזיקלית, את זה היה קשה לחזות".
עזבת את המשטרה כי לא קיבלת את המפכ"לות בהתמודדות מול יוחנן דנינו. אם אתה היום המפכ"ל, אתה עושה דברים אחרת?
"ברור. הייתי דורש מכל המערכות הקשורות להתחבר למציאות ולהתחיל לעשות סדר. ראשית, צריך להחזיר למשטרה כמה שיותר מהר את כוח ההרתעה שלה, וזה אפשרי. יש היום טכנולוגיה משוכללת ומערכות הרתעה מצוינות, יש מסוקים ורחפנים, ועוד כלים. צריך גם להיות בשטח, כי כשאתה בשטח, אתה נתפס גיבור, אתה לכאורה מתנהל בבריונות מרתיעה. המשטרה יכולה להעתיק כוחות ממקום למקום, כדי שאנשים באותו שטח יחשבו שהמשטרה ענקית ובלתי סופית. צריך גם שיתוף פעולה עם גורמים שלטוניים נוספים, ושיתר הרשויות יתנהלו נכון. גם כשיש משטרה טובה, ומגיעים לבית משפט, שלעיתים אינו מאורגן והראיות לא מוכנות, מה המשטרה יכולה לעשות? מדובר פה במארג ניהולי שלם, שחייב לדעת לתפקד".
יש גורמים במשטרה שמתייעצים איתך?
"לא. הם חושבים שהם יודעים הכל", הוא מהרהר בקול קצת עצוב. "אני אזרח עכשיו, לשוטר אסור לספר לי דברים מבפנים. יש לנו פרלמנטים של ותיקים שפרשו מהמשטרה, בהם בלשים ורכזי מודיעין וקצינים לשעבר. אף אחד לא יאמר מילה רעה בפומבי, כי לא אומרים מילים רעות על באר ששתית ממנה כ"כ הרבה שנים, וכי בסוף, רובנו אוהבים את הארגון. אני כן ער לתסכול, לכך שכאילו אומרים: 'טוב, נחזור לעבוד. נעשה סדר ונצא שוב לפנסיה'. ועם זאת ולמרות הכל, אני עדיין אופטימי, ומאמין שבתוך ארגון של כמעט 30 אלף איש, יש כאלו שיראו מנהיגות ויבצעו את הסדר הנדרש".
4 צפייה בגלריה
שחר איילון בימיו במשטרה. "יש למשטרה כסף ומשאבים וכוח אדם משמעותי, רק אני לא מרגיש שהם מנוהלים בצורה היעילה ביותר"
(צילום: שאול גולן)
לא מתחרט
ומהמשטרה לרכבת. בהתייחס לשנתיים בהן שימש מנכ"ל הרכבת אמר איילון כי "הייתה לי עבודה מעניינת, ועובדים נפלאים, שהיה לי קשר מצוין איתם".
התחמקות מצוינת מהאקורדים הצורמים שליוו את העזיבה שלך את התפקיד. למעשה עזבת לאחר סיכום בנושא עם מי שהיה יו"ר הרכבת, האלוף (במיל') דן הראל, בעקבות רכש קרונות, שעשית על דעת עצמך. כעסת על שאילצו אותך ללכת? כעסת על דן הראל?
"לא כעסתי על אף אחד. חשבתי ואני עדיין חושב, שהוא עשה טעות. הוא מיהר להסיק מסקנות, היה פזיז, ויש מצב שהוא גם הצטער על כך בהמשך והבין בסוף, שיכולנו לשתף פעולה טוב יותר. אולי היו לו שיקולים אחרים, למשל פוליטיים, שהיו קשורים לשר התחבורה דאז, ישראל כץ. כשהיחסים בינינו הפכו מתוחים, שנינו הבנו, שכשאלוף וניצב דוהרים אחד מול השני על אותה מסילה, טוב לא יצא מזה לאף אחד. אז סיכמנו ופרשתי. כמה חודשים לאחר מכן, גם הוא עזב. אני יודע שעשיתי שם עבודה טובה, עובדה שקיבלתי בונוסים והכרת תודה".
עם זאת, אפשר גם להבין אותו. הטענה נגדך הייתה, שרכשת קרונות מחברת בומברדייה, ונתת לחברה מקדמה, בלי ליידע את משרדי הממשלה. בסופו של דבר התנצלת, והמדינה הסכימה לכסות חלק מהתשלום, אבל רכבת ישראל היא לא חברה פרטית שלך.
"מי שמכיר את הפרשה, יכול לזהות אותה אוטומטית עם האישיות שלי. באותה תקופה גדלה כמות הנוסעים, והיה צורך דחוף בקרונות נוספים. עלתה בידי הזדמנות לקנות עשרות קרונות וקטרים, בהנחה משמעותית במיוחד, ולקצר את לוח הזמנים של הגעתם לישראל בכמעט שנה מהמתוכנן. כדי לקנות בהיקף המדובר של כמיליארד שקל, היה מתנהל תהליך מייגע של בדיקות נאותות וירידה לרזולוציות מגוחכות לעיתים, ומשרד האוצר יכול היה לבלבל את המוח במשך חודשים ואולי שנים, עד שהיה מתקבל האישור. כשזיהיתי את ההזדמנות באירופה, שאלתי את סמנכ"לית הכספים של הרכבת אם יש כסף בקופה, והיא אמרה שיש. העברנו כסף וביקשנו את הקרונות תוך שלושה חודשים בתמורה למקדמה של כ-400 אלף שקל. ואגב, כן שאלתי את הגורמים המעורבים בהחלטות כאלו, וסובבו אותי ימינה ושמאלה, הם אמנים בבלבול מוח ובלא לעשות כלום".
במבט לאחור אתה מתחרט על הדרך?
"ממש לא, אני לגמרי שלם עם ההתנהלות שלי. בתחילה פתחו לי כותרות, טענו שהוצאתי כסף במחשכים. עובדה שלא פגעו בי ולא קראו לי לחקירה, פשוט תיסכל אותם שלא שאלתי אף אחד. בסוף הקרונות הגיעו, הנוסעים הרוויחו, רק שאני מצאתי את עצמי בחוץ. חבל, אבל זה טיבו של עולם. לכן לא כעסתי ואפילו יצאתי עם חיוך, ועם חיבה לעובדי הרכבת".
כך גם לגבי דן הראל? אתם מדברים?
"לא. אין לי על מה לדבר איתו. במהלך הקריירה שלי לא פיתחתי אויבים ושנאות, כי אני קודם כל איש של אנשים. הוא זה סיפור אחר. אין לי דבר נגדו ברמה האישית, אבל ברמה המערכתית הוא היה צריך להיות יותר איתי והוא לא. מה שכן, היה משהו טוב בכותרות ובתמונות של ה'מלחמה' הזו שהתרחשה בתקופתי, שהעלתה נקודות לדיון בתקשורת. הציבור ידע אז הכל. עכשיו, כמעט שלוש שנים שלא שומעים מהרכבת, אף אחד לא באמת יודע מה מצב החשבון, התשתיות והנוסעים".
שילמת לא אחת מחירים במהלך הקריירה על ה"פה הגדול" שלך, על ההתנהלות הסוליסטית.
"אז מה? כשאתה שלם עם עצמך, המחיר נסבל. מה כבר עשו לי? במקרה אחד העירו לי, במקרה אחר הרכבת אמרו לי ללכת. מה קרה? יש לי פנסיה מהמשטרה, לא התרסקתי כלכלית ולא תדמיתית, להפך. הציעו לי תפקידים בכירים, כי יש כאלו שאוהבים מנהל שמוכן לתת את עצמו עד הסוף".
אחרי עשרות שנים של קריירה מגוונת, מי "הבן המועדף"?
"אני מסכם את הקריירה שלי בשש מילים: 'השוטר אזולאי', 'סמי הכבאי' ו'תומס הקטר'. את כל התפקידים שלי אהבתי".
אתה אוטוטו בן 67. בישראל, זה גיל הפרישה לגמלאות.
"נראה לך?", הוא צוחק. "אני לא חושב על הגיל, לא מתחשב בו, והמילה פנסיה לא מאיימת עליי. יש לי עבודה שאני אוהב, משפחה מדהימה, ואני מאושר בכל פעם שאני גוזם את עצי הזית במטע שלי. שרק יימשך כך".
