חמישה מיליארד שקלים הבטיחה התוכנית לפיתוח כלכלי חברתי לאוכלוסייה הבדואית לשנים 2026-2022. התוכנית אושרה בתקופתו של ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט, וכל משרד ממשלתי קיבל עשרות עד מאות מיליונים כדי ליישם אותה. לצורך העניין, משרד הפנים בראשות השר משה ארבל קיבל תקציב חומש של 252 מיליון שקלים והנגב הגליל והחוסן הלאומי בראשות השר יצחק וסרלאוף קיבל 120 מיליון שקלים. בתום שנתיים, שני המשרדים יחד ניצלו פחות מ-20 מיליון שקלים מהתקציב שניתן להם, משרד הפנים העביר רק 2.9 מיליון שקלים לרשויות הבדואיות, הנגב והגליל ניצל רק כ-17 מיליון שקלים.
בשבוע האחרון ערך המשרד לשיווין חברתי, בראשות השר עמיחי שיקלי, אירוע ביישוב הבדואי חורה, בו התקיימה סקירה על תוכנית החומש. כותרת הכנס הייתה "מוביליות חברתית וכלכלית בחברה הבדואית בנגב". במצגת שהוכנה לאירוע, כשהגיעו לשקופית של משרד הנגב והגליל, מיהרו לעבור לשקופית הבאה. "אין מה לראות", הסבירו אנשים שהיו במקום.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו, האזינו לפודקאסט הכלכלי היומי "כסף חדש", וסמנו "כלכלה" בהתראות אפליקציית ynet
משרד המשפטים, שקיבל 12.4 מיליון שקל לתוכנית עם תכנון של כ-1.5 מיליון מהתקציב, החקלאות, שקיבל 101 מיליון וניצל כ-26 מיליון, השיכון והבינוי, שקיבל 100 מיליון וניצל 20 מיליון, ושירות התעסוקה, שקיבל 11 מיליון וניצל 2.1 מיליון, זכו באותות הצטיינות. במשרד החינוך קיבלו תקציב של 732 מיליון שקל לבינוי וניצלו כבר 218 מיליון.
"מנצלים את חוסר הידיעה של הרשויות לגבי הכספים שמגיעים להם"
ללא ספק, הביצועים, או ליתר דיוק החוסר בביצועים של משרד הפנים, והנגב והגליל, קופצים לעין. העובדה שאחרים דווקא מצליחים ליישם את התוכניות שלהם היא עדות לחוסר שיתוף הפעולה של שני המשרדים עם הרשויות הבדואיות. מעבר לכך, זו עדות לחוסר ההנגשה של המשרדים האלה לרשויות. כך לדוגמה בנגב והגליל משתמשים, בין היתר, בקולות קוראים לחלוקת התקציב. אבל כדי לקבל את הכסף רשות מקומית צריכה לדעת כיצד לגשת לקול קורא. אם תרצו, מדובר בכסף על הרצפה. פשוט צריך להתכופף ולהרים אותו.
"במשרדי הממשלה שיושבים על התקציבים מנצלים את חוסר הידיעה של הרשויות המקומיות, שלא תמיד יודעות לעשות את העבודה", מסביר איברהים אבו לקימה, תושב ביר הדאג' ויועץ במכון ריפמן. "זה לא שהם לא צריכים את התקציבים. הם לא יודעים איך לגשת ולקבל אותם. בשורה התחתונה הרשויות במגזר הבדואי לא באמת יודעות לנהל את המערך הזה ולקבל תקציבים. כשיש ראש מועצה לא מקצועי שזוכה לשבת על הכיסא בגלל השבטיות, אז איך רוצים שהמועצות הבדואיות יקבלו תקציבים, ואיך התקציבים האלה יגיעו לשטח? הם עסוקים בכאן ועכשיו, מה הם יאכלו, ולא רואים את העתיד. ההסתכלות קדימה היא קצרת טווח והיא הישרדותית. המדינה יודעת שיש את הבעיה הזו, אבל לא עושה דבר בנושא".
"ישנם משרדי ממשלה אשר בהפגנתיות לא מקדמים את יישום החלטת הממשלה", אומר גורם בכיר המעורה בפרטים. "לצערי אחד מהם זה המשרד שאמון על הרשויות המקומיות - משרד הפנים. מזה שנתיים הוא מעכב את העברת תקציבי הפיתוח לרשויות הערביות בכלל, ולבדואיות בפרט, תחת אמתלות שונות ומשונות. במשך שנתיים המשרד לא מצליח למצוא את המנגנונים הנכונים להעברת התקציבים".
במשרד הנגב והגליל הבינו, אם כי באיחור, את הבעיה. הם יצאו בקול קורא המציע לממן עלות שכר של כ-14 אלף שקלים לעובד רשותי שיתמחה ויעסוק רק בזה. יחד עם זאת, היות והבעיה הייתה מלכתחילה היכולת לגשת לקולות קוראים, ייתכן שהוצאה של קול קורא נוסף של עובד שיעסוק בקולות קוראים לאו דווקא תפתור אותה.
גורם בכיר באחת הרשויות הבדואיות אמר על משרד הנגב והגליל כי "מדובר במשרד שנמצא בנתק מהרשויות הערביות והבדואיות. תוכנית החומש הקודמת תגברה את השירותים לתושב, כמו גינון ותחזוקה שוטפת של תשתיות. אלה דברים שלאט לאט מתחילים להיעצר והרשויות צריכות להתחיל להצטמצם".
החברה הבדואית בנגב מונה היום כ-300 אלף איש, מעל רבע מהם חיים בפזורה שאינה מוכרת ומטופלת על ידי המדינה. שאר האוכלוסייה חיה תחת רשויות מקומיות ואזוריות, כולן בדירוג המדד הסוציו-אקונומי הנמוך ביותר. מדוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת עולה ששיעור הניצול של תחום העצמת רשויות מקומיות היה נמוך יחסית, רק כ-15%.
במשרד הפנים האשימו את הרשויות המקומיות ומשרד האוצר: "התהליך כולל ועדת השקעה אליה מוגשות תוכניות עבודה לפיתוח כלכלי, תשתיות ומשילות, בהתאם לצרכים אותם הרשויות בוחרות לתעדף. מבדיקה עולה כי עד כה נערכו שתי ועדות השעה לכל תשע הרשויות והתקציב שהועבר הוא 2.6 מיליון שקלים עבור יועצים לרשויות להכנת תוכניות העבודה הנ"ל. לאחר קבלת התקצוב ממשרד האוצר ייפתחו התחייבויות תקציביות לרשויות, בהתאם לתוכניות העבודה שאושרו בוועדת ההשקעות הבין-משרדית". אלא שהעובדה שמשרדי ממשלה אחרים מצליחים במקום שבו משרד הפנים כושל מראה שהבעיה לאו דווקא נעוצה באוצר. ומה לגבי הרשויות?
"תפיסת עולם של או שאני אוכל מהעוגה או שאין עוגה"
מנכ"ל מכון ריפמן, חגי רזניק, מסביר כי "בסופו של דבר אין גורם מתכלל של האירוע. היכולת להיות מעורב בתהליכי מטה רב משרדיים היא לא גדולה. אם התוכנית הייתה יושבת תחת משרד ראש הממשלה, הפוטנציאל היה הרבה יותר גדול. ובנוסף, יש את הרשויות עצמן. יש רשויות מקומיות שלא מתפקדות כבר כמה שנים, ולמרות זאת עולם כמנהגו נוהג. האחריות לתפיסתנו היא בסופו של דבר בידי הריבון. בחברת עוני, ובטח בחברה שבטית, הרבה פעמים יש תפיסת עולם של או שאני אוכל מהעוגה או שלא תהיה עוגה. אם יש מכרז - או שאני אוכל ממנו או שאבטל אותו. חינוך זה הדבר הכי משמעותי. ויש את המחשבה של 'אני אמנה את מנהל בית הספר, ואם לא, מי שמונה אבריח אותו ביריות ואז אמנה את המנהל שלי'. ניקיון? או שהאנשים שלי ינקו את בית הספר או שהילדים יילמדו בשירותים מלוכלכים. אבל מעבר לאחריות הרשויות יש את אחריות הריבון. זה הרבה יותר מאשר רק תקציבי החומש".
מהמשרד לשוויון חברתי נמסר בתגובה: "מטבע הדברים ישנם משרדים המצטיינים בניצול מהיר ואפקטיבי, וישנם משרדים המתקשים בחסמים פנימיים וחיצוניים. אנו עושים מאמצים לסיוע והתרת חסמים מול אותם משרדים שנכון להיום רחוקים מלממש את מטרות ההחלטה וניצול התקציב, מתוך אמונה בחשיבות המשימות המוטלות עליהם. אולם במידה שלא יחול שינוי, אנו נפעל להסטת התקציב כך שמלוא התקציבים שיועדו בהחלטת הממשלה לפיתוח בחברה הבדואית יגיעו ליעדם בהנגשת שירותים ופיתוח כלכלי וחברתי של האזרחים הבדואים בנגב".
ממשרד הנגב, הגליל והחוסן הלאומי נמסר: "המשרד פועל מתוך תפיסה אסטרטגית ברורה כי חיזוק כלל הרשויות בנגב ובגליל הוא צעד חיוני להזנקת האזור כולו. ככלל, המשרד פועל לעמוד ביעד. נתח נכבד מהיעד הממשלתי כבר הוקצה. השנה התקציבית עדיין בעיצומה ועשרות מיליונים עדיין פתוחים למימוש על ידי הרשויות הערביות בנגב ובגליל".
