"בהתחלה חשבתי שכל המשאלות שלי התגשמו. אין פקקים מתישים. אין בזבוז זמן בשיחות מסדרון. אני לא צריכה לראות כל יום את הפנים של המנהל הישיר שלי שאני לא ממש מחבבת, אני מספיקה יותר, אוכלת יותר מסודר, לפעמים מצליחה אפילו לגנוב שנ"צ קצר. גם האמנתי שאני מצליחה לשלוט בשעות העבודה, ובתחילת הקורונה באמת סגרתי את המחשב בשעות יותר סבירות, אבל בחודשים האחרונים אני פתאום עובדת יותר ובעצם אני מבינה שאני כל הזמן עובדת. אז כל החלום על עבודה מהבית מתחיל להפוך לסיוט: מצד אחד יותר מדי עבודה ומצד שני חוסר קשר עם מקום העבודה, עם החברים שאני כבר לא פוגשת ולא מדברת איתם" - כך סיפרה לי גילי, בת 42 שגרה באזור השרון ועובדת בתל אביב, ובתקופת הקורונה, כמו רבים מאיתנו, עברה לעבוד מהבית - וכמו רבים מאיתנו גילתה שהעסקה הזו פחות נוצצת מכפי שחשבה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
היום, עמוק לתוך המגפה, כבר אפשר לומר בבירור: העבודה מהבית מתבררת ככדאית בעיקר עבור המעסיקים. אצל העובדים, לעומת זאת, הסיפור קצת שונה. 40% מהעובדים מהבית מעידים על תחושות בדידות, דכדוך וחסך חברתי, וגם מודים שהערבוב של מה שהיו שעות המנוחה והפנאי עם שעות העבודה מפריע להם.
"וזה אחוז די גבוה בהתחשב בכך שלכאורה, לעבוד מהבית זה משהו שרבים מאיתנו חלמו עליו, או לפחות חלמנו על היכולת לשלב עבודה מהבית עם עבודה מהמשרד", אומרת הגר חג'ג'-ברגר, אנתרופולוגית מהמכללה האקדמית אונו, שחקרה את ההשפעה הנפשית של העבודה מהבית בתקופת הקורונה.
אז מה קרה? איך החלום על החירות הפך לסיוט של בדידות?
"נכון שפינטזנו על זה, ויש אנשים שגם לפני הקורונה עבדו יום או יומיים מהבית, אבל באופן גורף, יותר משנה וחצי לתוך המגפה, יש תחושה של 'שכחו אותי בבית'".
"בעבודה מהבית יש יתרונות אבל גם הרבה חסרונות, והעיקרי שבהם נוגע למצרף של צרכים חברתיים שאינם מסופקים, כמו למשל הצורך בהשתייכות לארגון ובהזדהות איתו והצורך בקשר בינאישי ובתקשורת בינאישית. למרות כל הקדמה הטכנולוגית, אין עדיין תחליף לשיחות ולמפגשים פנים אל פנים, לכך שמישהו במעלית במשרד החמיא לנו או שאל איך אנחנו מרגישים והמשיך סמול טוק שניהלנו אתמול", אומרת פרופ' ליאת קוליק מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן, ולדבריה, זה לא הדבר היחיד שהשתנה עבור מי שעברו לעבוד מהבית.
"כשאנחנו עובדים מהבית, הממשק בין העבודה לבין החיים האישיים משתבש, ולמרות שנדמה לנו שזה מיטיב איתנו כי אנחנו יכולים גם לטפל במטלות הבית תוך כדי העבודה, הרי שזה לא כך, ומתגברים הקונפליקטים שנוצרים משיבוש הקשר עם בני משפחה. כי דווקא בזמן שאנחנו בבית, אנחנו משדרים מסר כפול: מצד אחד אנחנו פה, זמינים, בנעלי בית, ומצד שני אנחנו צריכים לעבוד ואסור להפריע לנו, מה שיוצר מתח וחוסר הבנה וקונפליקט בין הרצון להיות זמין והצורך להמשיך לעבוד".
"יחד עם ירידה בתחושת השייכות והפחד שלא 'יראו' אותנו, כתוצאה מהעבודה מהבית, נוצרת אצלנו 'חרדת הספק', כלומר בגלל החשש ש'לא רואים' את מה שאני עושה, אני עושה יותר", מוסיפה חג'ג'-ברנר.
ומן הסתם זה יוצר גם מתח וגם טשטוש של גבולות בין שעות המשפחה לשעות העבודה.
חג'ג'-ברנר: "אכן. טשטוש הגבולות בין עבודה למשפחה / זוגיות / חברים הולך ומעצים, ויחד עם תחושות הבדידות והניתוק ממקום העבודה נוצר לופ שאנחנו לא יודעים איך לצאת ממנו", היא אומרת, ומתארת מצבים של עובדים מהבית שחווים נדודי שינה, חלומות מטרידים, פחדים, חרדה פן מקום העבודה ישכח מקיומם ומהנחיצות שלהם, "ולכן העובדים מהבית כל הזמן עושים עוד ועוד ועוד, בדיוק מהפחד הזה להישכח, ומהמחשבה שאולי מקום העבודה יתחיל להסתדר בלעדיהם".
ההשפעה העמוקה של כל המצבים החדשים הללו יוצרת תחושה קשה של ניכור כלפי מקום העבודה, שאנחנו אמורים להרגיש כלפיו דווקא שייכות, אבל מסתבר שהריחוק הגיאוגרפי פוגם בתחושת השייכות הזו.
"תחושת הניכור שאנחנו מפתחים כלפי מקום העבודה כתוצאה מהעבודה מהבית גורמת לנו להרגיש שייכים-לא שייכים לשם, ומתוך כך לפתח גם סוג של אדישות כלפי מקום העבודה, וכך אנחנו נכנסים למעגל שבתוכו יש ניכור ומחשבות שליליות, שמתפתחות לחרדות כלכליות ולחרדות קיומיות שמובילות לדיכאון", אומרת חג'ג'-ברגר.
הבעיה, לדבריה, קיימת ביתר שאת אצל מי שלמעשה נשארו לעבוד מהבית בעוד שנדמה כי שאר העולם חזר להתנהלות של טרום הקורונה - עניין שמאפיין דווקא את צורת העבודה של המעמד הבינוני-גבוה, שעובד במקצועות שמאפשרים עבודה מהבית בעזרת מחשב ואינם כוללים לרוב את תחומי השירות. זה מתחבר מעצמו לחרדה כלכלית מפני אובדן של מקום העבודה, שהרי מראש מדובר במשרות ששכר נאה בצידן, אז יש כאן שוב מעגל שקשה לפרוץ אותו, "כי אני בבית ונדמה לי שלא רואים שאני עובד, אז אני עובד יותר כדי לפצות על זה שנדמה לי שלא רואים שאני עובד - ואז העומס עליי גדל וזה גורר עוד חרדה, שמובילה למצבים שאני כל הזמן שומעת עליהם של חוסר יכולת לישון וחוסר תפקוד מיני, דפיקות לב, ועוד שלל סימפטומים גופניים שמקורם בלחץ נפשי. בחור צעיר בהיי-טק אמר לי: 'נכון שאני פתאום בבית ו-וואללה, הכרתי את אשתי, אבל גם הייתי איתה יותר מדי. לכל מקום שזזתי בבית היא הייתה שם, ראיתי אותה".
ומה קורה עם עצמאים? הרי הם מראש עובדים לבד.
פרופ' קוליק: "ברור שגם העצמאים מתאפיינים בצרכים חברתיים מכיוון שאלו צרכים אנושיים בסיסיים, שחלקם מסופקים באמצעות אינטראקציות בעבודה, אבל לרוב עצמאים הם אנשים מאוד מסוימים שזקוקים לעבוד לבד, ושיש להם עוגן קריירה מאוד מסוים. עוגן קריירה זה מערך של אוריינטציות שיש לאדם כלפי העבודה שלו".
והם לא זקוקים להשתייכות?
"הם זקוקים פחות. הם יותר זקוקים לאוטונומיה, לסביבת עבודה שבה אין להם ממונים על הראש. כל אחד והצרכים החברתיים שלו – יש מי שהצרכים החברתיים שלהם מאוד מפותחים, ובלי קשר בינאישי קרוב לא יוכלו להחזיק מעמד, ויש כאלה שהצורך שלהם נמוך יותר. אצל העצמאי מן הסתם הצורך באינטראקציה מתמדת עם כפיפים וממונים ולקוחות נמוך יותר מהצורך של רוב הציבור. רובנו יצורים מאוד חברתיים".
יצורים חברתיים כשמם כן הם: זקוקים לחברה. מה קורה כשהחברה הזו הופכת מתקשורת יומיומית פנים מול פנים למפגש זום של שעה פעם בשבוע?
אסף אלמליח, פסיכולוג תעסוקתי של מחוז דן בשירות התעסוקה ומנהל פיתוח קריירה, מתייחס למה שחלקנו עוברים בעבודה כאל תהליך שיש לו שלבים ברורים: "ממש כמו בתהליך האבל. חלק מאיתנו נמצאים במצוקה אמיתית ומגלים תחושות של כעס, דיכאון והכחשה, עד כדי מצבים של ייאוש שנובעים מכך שאנחנו לא מצליחים להחזיר לחיינו את האיזון שהיינו רגילים לו. היינו רגילים לצאת מהבית, להתלבש, לראות אנשים, לשוחח עם החברים לעבודה. האדם הוא יצור חברתי ופתאום זה איננו, ובאמת רואים בקרב האוכלוסיה עלייה בדימוי עצמי נמוך, יותר תחושות של ייאוש, דיכאון והתערערות היחסים בתוך הבית ובזוגיות. אדם שעובד פתאום מהבית ואין לו את האנשים שהיה רגיל להיפגש איתם, לשבת לצהריים, להחליף חוויות, גם המוטיבציה שלו נפגעת, כי נלקחת ממנו אנרגיה מאוד חשובה. הצורך שלנו להיות בחברת אנשים הוא צורך אנושי פסיכולוגי בסיסי, אנחנו חיים בלהקות משחר ההיסטוריה ולאנשים זה חסר, עד כדי פגיעה ביכולות החברתיות שלנו, ביכולת לחזור לנהל סמול טוק, לנהל משא ומתן. אנחנו רואים פגיעה במיומנויות תקשורת. זה לגמרי שריר שנחלש".
ומעל המיומנויות שנפגעות, הדימוי העצמי שצונח והמוטיבציה שמתאיידת מרחפת מילה אחת שחוזרת על עצמו שוב ושוב: בדידות.
"רוב השכירים לא בחרו לעבוד בבדידות. בלי ששאלו אותם, הם התעוררו למציאות שבה כל התרבות הארגונית של מקום העבודה שלהם משנה את פניה", אומרת חג'ג'-ברנר, "ובהקשר זה יש לזכור שמדובר בתקופה שגם ככה מאופיינת במשבר כלכלי עולמי, בפחדים לגבי העתיד ובכך שאנשים לא ממהרים לשנות מקום עבודה, גם אם התרבות הארגונית החדשה לא מוצאת חן בעיניהם".
כלומר, יש עובדים שרוצים לחזור לעבוד פיזית ממקום העבודה, אבל זה לא מתאפשר כי למעסיק זה פחות מתאים.
"כן, ואז בכזה מצב לעובד יש גם תחושה שניטלה ממנו היכולת להחליט, להביע את דעתו, ושהוא נקלע לסיטואציה שכבר פחות מתאימה לו, וזה שונה מעצמאים שבוחרים בשיטה, אנשי היי-טק שעובדים מהבית או בעלי מקצועות חופשיים שעובדים כך שנים. רוב השכירים במשק לא הורגלו בעבר לעבודה מהבית, ואין להם את הכלים הרגשיים כיום להתמודד עם הדרישות שלה. לכן, כאנתרופולוגית, אני רוצה להאמין שהמגע האנושי יחזור ויעמיק, לצד התחליפים שיתאימו לחלק מהאנשים, ויתקיים מודל היברידי של עבודה מהבית. הרי אנחנו חיים היום במציאות שיכולה לאפשר את זה. אני עמדתי בשבוע שעבר לראשונה אחרי שנה וחצי מול כיתה אמיתית בקריה האקדמית אונו, והעיניים שלי התמלאו בדמעות של התרגשות. הבנתי כמה שזה היה חסר לי. גם מקומות העבודה יבינו בסופו של דבר שאנשים לא יכולים שלא לראות אנשים אחרים, לא יכולים שלא להיות בסביבה שמאפשרת את הסמול טוק, ולא דרך מסך. לצד יתרונותיה, הזום היא פלטפורמה סוגרת".
"הבדידות היא כפולה, כי אנחנו גם עובדים לבד, מהבית, וגם השנה התנסנו במצבים וחשנו תחושות שלא חשנו לפני כן, ולמעשה נכנסנו למצבים שלא הכרנו, וכאן נוצרת הבדידות, שהיא בדידות בינינו לבין עצמנו - כי אנחנו לא מכירים את מה שאנחנו מרגישים, וכי לוקח לנו זמן להגדיר את הדברים מחדש, וכל עוד אנחנו לא מצליחים לעשות את זה, אנחנו לא מחוברים לעצמנו – וזו בדידות אמיתית", אומרת יועצת הקריירה ומומחית ההשמה יעל מרום, שנתקלת בזמן האחרון ביותר ויותר עובדים שמדווחים על תחושות מתגברות של בדידות ודכדוך כתוצאה מהעבודה מהבית. לתחושה הזו מצטרפות גם חרדה ובושה, שנובעות מכך שאנחנו לא משתפים אחרים במה שאנחנו חווים, וזה מעצים את הבדידות. יש פה מערבולת שפגשה כל אחד מאיתנו במקום חדש לנו.
"בהיעדר מפגשים פיזיים, נלקח מאיתנו הזמן של הסמול טוק שבו אנחנו נוהגים להחמיא על בגד חדש, להתחבק, לצחוק, להיות באינטימיות שהיא הבסיס לשיתוף, ושבהיעדרה קשה לחלוק תחושות עמוקות יותר. ודבר נוסף: משהו בממד הדיגיטלי מייצר העמדת פנים. בעוד שבתוכנו אנחנו מרגישים בלבול וחרדה, אנחנו עולים לזום עם רקע של חופשה בקריביים, והפער בין מה שאנחנו מרגישים לבין מה שאנחנו מראים מגביר את תחושת הבדידות, כי אני כל הזמן בתחושה של פייק ולא יכולה להביא את עצמי כמו שאני", אומרת מרום.
"התחושה כאילו אנחנו נמצאים באינטראקציה, בין אם באמצעות הזום או בעזרת קשר אינטרנטי, היא סוג של אשליה שלא מצליחה להתגבר על תחושת הבדידות הכרוכה בעבודה מהבית", מוסיפה חג'ג'-ברגר. "בגלל השימוש בטכנולוגיה אנחנו לכאורה נוכחים האחד עם השני, אבל אנחנו לא באמת נוכחים, ונוצרת אשליה - אני כן עם אנשים - אבל זה וירטואלי, ולמעשה אני לא עם אנשים, והאשליה הזו מייצרת בדידות קשה כי יש כאן פייקיות של קשר", מסבירה חג'ג'-ברגר את המובן מאליו והכואב כל כך.
ואילו מרום מעידה שהתחושה הזו קשה יותר בקרב הגברים המנהלים שהיא מלווה, שמראש לא רגילים לשתף ברגשות שלהם, ופתאום חווים את עצמם בבדידות ובחרדה שהם לא הכירו. "ומכיוון שגברים מונעים מפתרונות, הם באים לייעוץ ואומרים שהפתרון הוא לעזוב את מקום העבודה הנוכחי וללכת למקום הבא, אבל כמובן שזה לא הפתרון".
אז מה כן הפתרון?
"להיות מודעים למה שקורה לנו, ולהעז להשתנות בהתאם למציאות החדשה. יש מי שיצליח ויש מי שלא ישרוד, אבל זה מצריך מכל אחד מאיתנו יכולת להסתגל ולהשתנות".
