"החלטנו לעזוב את ההייטק והכסף הגדול ולבנות בית מקנאביס בערבה"
בני הזוג אסף והילה בוקיש היו בעברם הייטקיסטים ואף הכירו בממר"ם. הם גרו בתל אביב ונהגו לצאת לחופשת סקי בחורף ולטוס לחו"ל פעם בחודשיים. אבל אז הבינו שכל הטוב הזה לא בשבילם. הם עברו ליישוב צוקים עם ילדיהם, הקימו חנות למזון אורגני והחלו לבנות את ביתם מקנאביס תעשייתי.
הם סיפרו על השינוי החד: "זה נראה כאילו אנחנו משוגעים, אבל עשינו את הדברים בהדרגה", אמר אסף. והילה הוסיפה: "עברנו בהתחלה למושב טל שחר, עזבתי את העבודה והתחלתי להתעניין במזון אורגני ולמה זה כל כך יקר. אז התחלתי להביא שקים גדולים ולמכור לאנשים לא למטרות רווח. אסף היה בהייטק עדיין. ואז כשעברנו לערבה הקמנו את חנות 'טבע בוקיש' בכפר האמנים בצוקים כדי להנגיש את המזון הזה ונוצרה קהילה סביב החנות". אסף: "אני עבדתי בחצבה במחקר ופיתוח, אבל היום אני בונה את הבית במשרה מלאה, ומקבל ריטיינר על תוכנה שפיתחתי".
וכמה כל זה עלה להם? "אנחנו בונים את הבית מהמפ (קנבוס), שזה קנאביס תעשייתי שמערבבים עם תערובת סיד. זה חומר יקר, והבנייה הזאת לא זולה. עד עכשיו עלה לנו כ-1.5 מיליון שקל". הילה: "היינו תמימים ולא ידענו לאן אנחנו נכנסים". אסף: "אנחנו אוהבים לנפץ את החלומות שלנו על סלעי המציאות. אז אמנם זה לא זול, אבל זה בסוף יהיה בית שבנינו בידיים".
מגדלים 8 ילדים ועדר עיזים: "יש מינוס, אז אני תמיד עובד. צריך לפרנס"
עיד וסלמה גרים באזור מצפה רמון, מגדלים 8 ילדים ועדר עיזים, ומתפרנסים מתיירות ומעבודה בעירייה. "יש מינוס, אז אני תמיד עובד. צריך לפרנס", סיפר עיד. "אני אוהב שאנשים באים. אני מחכה שיגיעו, אני צמא לזה כמו למים, כמו לקפה. אני מבסוט ובא לי לתת מה שאני יכול. מי שרוצה להכיר את החיים שלנו, אהלן וסהלן".
הם מתגעגעים לימים בהם התגוררו כולם באוהלי צמר ועזרו זה לזה. "היית חורש את השדה, וכולם ביחד מחליפים - אחד עושה זיתים, אחד עושה קמח", סיפר עיד. "היום החיים קשים. לא כמו שהיה פעם. הכל יקר. פעם החיים היו פשוטים, לא היינו הולכים לבאר שבע ועושים קניות גדולות כמו היום. היום צריך הרבה כסף כדי לחיות. ההוצאות של בן אדם בחודש זה 13-12 אלף שקל. צריך ספרים ובגדים לבית ספר וצריך קש לעדר כי אתה לא יכול לזוז עם העדר. אתה לא יכול לצאת מהמקום שלך. אבל מתמודדים עם החיים.
"גם אין הרבה תיירות כי אנשים מפחדים ולא מרשים לעצמם לעשות כל מיני דברים. אי אפשר לדעת מה יקרה. אני מרגיש שאנשים מפחדים ושומרים על עצמם, אין את החופשיות הקודמת. הכל משתנה. היום יש יותר לחץ. אצלנו הקפה שחור חזק ואנחנו אומרים: 'התה לרגעים הטובים, הקפה לרגעים הקשים'".
"קנינו דירה בת"א ב-90 אלף דולר, וכשזכינו בלוטו הרחבנו אותה"
שלומי פנסיונר של חברת החשמל. מיכל מעצבת תכשיטים וצורפת. הם מתגוררים בדירת ארבעה חדרים שבבעלותם בשכונת רמת הטייסים בתל אביב. "שלומי קנה אותה ב-1988 ב-90 אלף דולר. זו הייתה דירה הרבה יותר קטנה, של 45 מטר. לפני 12 שנה זכינו בפרס השני בלוטו בכ-750 אלף שקל והרחבנו אותה", סיפרה מיכל.
בין טיפולים בבתם שעל הרצף האוטיסטי לבין בילויים בלונדון - הם מנסים לשמור על המשקל אחרי שהורידו 60 קילו כל אחד. "זה היה ברמה של סכנת חיים. לפני חמש שנים הגעתי לרופא בגלל הסוכרת, והוא אמר לי, תתחילי להיפרד מהמשפחה שלך", שיתפה מיכל.
"היינו עשירים אבל זה לא היה פייר, העדפתי לוותר על כל זה ולחיות כמו כולם"
ויויאן ואורי עלו לישראל מסאו פאולו שבברזיל בעקבות בתם והשתקעו בכפר סבא. הם גרים בדירה שכורה, ומשלמים כ-6,000 שקל בחודש. "בסאו פאולו יש לנו דירה שאנחנו משכירים ושוכרים פה. שם הרבה יותר זול לשכור דירה, אבל הדירה שם הרבה יותר גדולה, והשכירות היא פחות או יותר אותו הדבר", סיפר אורי.
בברזיל חיו בני המשפחה ברמה גבוהה. "היה לנו עסק גדול ודירה גדולה מאוד עם שומר, בריכה וחדר כושר בבניין, והיה לנו בית נוסף בחוף", סיפר אורי. "הייתה לנו עוזרת בית קבועה. שם מי שיש לו - יכול לחיות ממש טוב. פה אין לנו עוזרת בית ואנחנו עושים הכל".
אבל בסופו של דבר החליטו בני המשפחה לוותר על החיים הנוחים בברזיל. "הפריע שהיו לנו חיים כאלה טובים, ועל ידנו היו פאבלות של אנשים שחיו ברחוב. זה היה כמו לחיות בבועה, וכאן מרגיש לי טוב שכולם פחות או יותר אותו הדבר. היינו עשירים אבל זה לא היה פייר, והעדפתי לוותר על כל זה ולחיות כמו כולם", הם מספרים. "בברזיל יש פשע כי העוני כל כך גדול. למרות כל העושר שם, אני אוהבת את הבית הזה בכפר סבא הרבה יותר".
מעיין ורוואן חולקות דירה וכלב בת"א: "דו קיום - האופציה היחידה"
מעיין מעצבת פנים, רוואן עוסקת בתחום הטיפול המשלים. המפגש ביניהן הפך במהירה לזוגיות שבעקבותיה החליטו לגור יחד בתל אביב. "הבנו שזה המקום שבו נקבל הכי הרבה תמיכה ויקבלו אותנו", הן מספרות.
למרות שהאחת ערבייה והשנייה יהודייה הן לא נותנות לעניין הלאומי להפריע לקשר ביניהן. "רוואן באה מבית ערבי ואני באה מבית מרוקאי, בתכל'ס יש בינינו הרבה משותף", סיפרה מעיין. "הלאום הוא לא רלוונטי ומה שחשוב הוא החיבור, ובבית אנחנו בתא האינטימי שלנו וזו אהבה אמיתית. אין אופציה אחרת אלא דו-קיום".
