התרגשות קלה נרשמה לפני כשבועיים במסדרונות תיאטרון הבימה, כשמנכ"ל התיאטרון נעם סמל פגש שם את ידידו משכבר הימים בועז טפר (66), איש עסקים שמתגורר במיאמי, שניצל את ביקורו בישראל לצפייה באחד המחזות. סמל, כמו עוד רבים מבני דורו, זוכרים את מי שייסד והיה הבעלים של אולם האירועים "הפרדס" בנס ציונה ומאוחר יותר גם של "כחול" בתל ברוך.
בשנת 1994 נסגר הפרדס ועל שרידי הנוסטלגיה נבנתה שכונת מגורים. שנה לאחר מכן פתח טפר על חוף תל ברוך את "כחול", גם הוא הפך מוסד קולינרי ותרבותי. חמש שנים לאחר מכן מסר את המפתחות למנהל המקום, עזב את ישראל ועבר למיאמי. "ב-2001 התחלתי לחפש בארה"ב מקום לעשות בו אירועים, בתחילה בניו יורק. אז הגיעה הצעה מפלורידה לשותפות בפרויקט נדל"ן. בדקתי, חתמתי ועברתי להתגורר שם", מספר טפר.
בבעלותו היום אולם אירועים גדול במיאמי בשם בריזה ובמקביל הוא מצוי בעסקי נדל"ן. בנוסף, הוא פעיל בקהילת אנשי עסקים במקום, בין היתר משמש חבר הנהלה ב"פרלמנט הריביירה", במסגרתו מתכנסים מדי שבוע אנשי עסקים, רובם ישראלים לשעבר, להקשיב לפרשת השבוע ולהרצאה, הקשורה באופן כזה או אחר לישראל. "לישראל אני מגיע כמה פעמים בשנה, לביקור משפחתי. בכל פעם מחדש אני מופתע שעדיין יודעים וזוכרים את הפרדס", הוא מסכם. "זה מרגש אותי, זו הייתה חתיכת תקופה".
7 צפייה בגלריה
בועז טפר בביקור בישראל לפני כשבועיים עם מנכ"ל תיאטרון הבימה, נעם סמל
(צילום: מהאלבום הפרטי)
"22 טעמי תה וטוסטים כמו בצבא"
כדי להתחבר לסיפור של טפר יש לחזור מעל 100 שנה אחורה, אז הגיע חיים טפר, סבו הגדול, לנס ציונה ובנה בה את ביתו ובהמשך היה גם המתכנן, המהנדס והבנאי של בית הכנסת הגדול במושבה הקטנה של אז. בכלל, רובם של בני משפחת טפר הענפה עסקו בחקלאות ובבנייה, בהם הוריו של טפר. באופן טבעי, העביר טפר את לימודיו התיכוניים בבית הספר החקלאי בכפר הירוק, ועם סיומם התגייס ושירת כמדריך צניחה בגדוד 202 של הצנחנים.
את הכניסה שלו לעולם העסקים החל בסוף 1974, כשהיה עדיין חייל בשירות סדיר. "שברתי אצבע והושבתתי מפעילות. כדי להעביר את הימים, החלטתי לפתוח בית תה בקרבת ביתי, משהו שעד אז לא שמעו עליו", הוא מספר. קיבלתי אישור לפתוח את בית התה בבית שלא גרו בו, שהיה חצי חורבה. הגעתי למקום עם חברים, ציירנו על הקירות, הכנתי בנגרייה של חבר של אבי שולחנות מארגזים ישנים, ואמי תפרה לי כיסויים מבד יוטה חום כדי לעטוף בהם מזרונים ישנים, שאספתי ברחובות. בכל בית התה היו שבעה שולחנות, חדר קטן אחד סגרתי בווילון, והעמדתי בו שני קומקומים ושני טוסטרים, שנקנו בשוק הפשפשים בגרוש וחצי. מדי ערב נפתח המקום, כשמהיום הראשון לפתיחתו השתרך תור ענק של מבקרים. היינו שני עובדים: מי שהייתה חברתי באותה תקופה ואני. התפריט הציע 22 טעמי תה, שהכנו מכמה סוגים ותמציות, עוגה, שאמי הייתה אופה מדי יום, וטוסטים, שעשינו כמו בצבא. הייתה הצלחה מטורפת, וחסכתי הרבה כסף".
7 צפייה בגלריה
"בכל פעם מחדש אני מופתע שעדיין יודעים וזוכרים את הפרדס". בועז טפר בביתו שבמיאמי
(צילום: מהאלבום הפרטי)
שנה החזיק טפר את בית התה, עד שהשתחרר מהצבא. באוגוסט 1975, עם השחרור, מסר את המפתחות לחבר ילדות שלו. "אמנם, אבי אמר לי, שעסק כזה לא סוגרים, אבל הייתי שוויצר גדול, והקשבתי רק לעצמי. הודעתי שאני סוגר, ושכשאפתח עסק אחר, הוא יהיה אפילו עוד יותר מצליח".
אמנות באמצע הפרדס
עם הכסף שחסך טפר במהלך שנת התה, הוא טס לארה"ב לטיול של אחרי צבא. כשחזר, ביקש מאביו את בית האריזה הישן, שהיה של סבו, משה טפר, שהיה מוקף פרדסים. "אמרתי לו, שבכוונתי לפתוח שם את העסק החדש שלי".
מה הייתה דעתו?
"הוא לא האמין שזה יצליח. הוא אמר: 'מי יבוא לאמצע הפרדסים'? השבתי, שכך גם אמר, כשרציתי להקים את בית התה, ועובדה שהיה לסיפור הצלחה".
לאחר שהאב שוכנע ונתן לבנו אור ירוק, החל טפר לנקות את המקום. "החלונות היו חלודים והזבל שבתוך המקום הגיע לגובה של 2 מטר. אני זוכר, שעל ערימת הזבל, שלקח לפועלים ולי לפנות במשך כשבועיים, היה שלד של חמור, וסיפרו לי שהשאירו אותו שם במלחמת ששת הימים. הדרך למקום הייתה חולית ומלאה בשיחים ששרטו את המכוניות שהגיעו למקום. בתחילה פשוט למדתי. בין היתר נסעתי לגבעת מיכאל, אתר סמוך לנס ציונה, שבאותה עת בנו אותו. דיברתי עם בעלי המקצוע וכשחזרתי לבית האריזה, עשיתי הכל בעצמי: הנחתי צינורות חשמל, ריצפתי, סידרתי את הקירות. בתחילה שיפצתי את המבנה, שהיה בגודל של כ-200 מ"ר, בהמשך את השטח שבחוץ. החזון היה ברור: להתחיל עם גלריית אמנות ולהמשיך עם אירועים".
מי החליט על שם המקום?
"אחד החברים, ואני מודה שממש התקנאתי שהוא העלה את השם ולא אני. אבי הציע: 'אצל בועז', אבל 'הפרדס' נשמע לי הכי פשוט ואותנטי, הכי נכון. יצאנו לדרך במאי 1979, ביום הולדתי. התחלנו, לפי התוכנית, עם הגלריה לאמנות. ייצגתי אמנים ישראלים. הרהבתי עוז ושכרתי את שירותיו של עדי סמל ז"ל, אחיו של נעם סמל, להיות האוצר של הגלריה. הוא היה איש תרבות מוכר ומוערך במיוחד, ולהביא לידיעת הציבור שהוא האוצר של גלריית הפרדס - היה כבוד עצום עבורי ומשך מבקרים. הוא עזר לי המון".
"טופול הגיע בסנדלים תנ"כיים"
בהמשך, לפי התכנון, החל טפר לערוך מופעים במקום בכל מוצאי שבת. לאט אבל בטוח החל המקום לרכוש את שמו, כמרכז אירועים נחשק במיוחד. "הפרדס" הפך מרכז בילוי חדשני ומקורי. למעשה, היה חלוץ סגנון אירועי הגן, כשטפר מצא את התמהיל הנכון שבין א"י הישנה והטובה לישראל המודרנית, הן מבחינת עיצוב וקולינריה והן מבחינת האמנים שבחר שיופיעו שם.
"התחלתי עם אמני גיטרה", הוא נזכר. "הייתי שוכר כיסאות לקהל שקנה כרטיסים, ובכל שבוע הייתי צריך להכפיל את מספר הכיסאות ולהוסיף מלצרים ועובדים. אגב", הוא מחייך, "יום אחד התחילה למלצר אצלי בחורה בשם זהר, שהפכה לרעייתי הראשונה. את החתונה עשינו, כמובן, בפרדס, ב-1984".
טפר חוזר אחורה 43 שנה והזיכרונות מציפים אותו. "תראי את התמונות, כמה היסטוריה יש להן לספר", הוא מציג, כשעל אחת מהן הוא מתעכב במיוחד. "התמונה הזו של יצחק רבין ושמעון פרס, זכרם לברכה, צולמה בשיא ה'ברוגז' שלהם. הם היו מוזמנים ונוכחים בהרבה אירועים, אבל לא נהגו לדבר אחד עם השני. פה הם נתפסו ברגע כזה, ולמחרת זה קיבל כותרת ב'ידיעות אחרונות'".
את החתונה הראשונה במקום, הוא נזכר, ערך אחד הקבלנים המוכרים מרחובות. "בנו התחתן עם מי שהייתה לפני כן חברה שלי", הוא מחייך. "הוא הביא טרקטורים והרחיב את החנייה. הוא השקיע המון כסף בשינוי הזה, וגם שילם על האירוע".
מי ערך את החתונה הכי רבת משתתפים?
"חיים טופול, לבתו ענת. אני זוכר אותו מגיע לפרדס בסנדלים תנ"כיים, כדי להזמין את החתונה. פגשתי אותו לראשונה שלושה חודשים לפני זה בלונדון, אכלנו יחד צהריים עם ילו ילובסקי (אהרן, "ילו", שביט, תא"ל בדימוס, טייס קרב ומפקד טייסת, י.ו), בן דוד של אבי. טופול באותה תקופה היה 'מרוח' על כל האוטובוסים, בתקופת כנר על הגג. במהלך הארוחה סיפרתי לו על 'הפרדס', ואז הוא הגיע. הוא ביקש לערוך את החתונה ביום שכבר היה סגור ביומן. הסברתי לו, שהתאריך תפוס, ושיבחר תאריך אחר. הלכנו בין העצים, הוא שם יד על כתפי, ואמר: 'בועז, אני גר עכשיו בלונדון. כל קברניטי התרבות והשרים והח"כים יגיעו. אני סומך עליך שזה יסתדר. תודיע לי', והלך".
והסתדרת?
"בדקתי מי רשום באותו תאריך. התקשרנו אליו, הוא הסכים לפיצוי בסך 2,000 דולר על דחיית תאריך האירוע, והודענו לטופול שהתאריך סגור עבורו. החתונה הייתה ענקית, מעל 1,000 מוזמנים, בהם ח"כים ושרים ואמנים. תמיד אמרתי, שהיה 'הפרדס' לפני טופול, ו'הפרדס' אחרי טופול".
7 צפייה בגלריה
מעל 1,000 מוזמנים, בהם ח"כים ושרים ואמנים. חתונת בתו של חיים טופול ב"הפרדס"
(צילום: מהאלבום הפרטי)
באותה תקופה, מספר טפר, כבר הגיע הביקוש לכזה, שלא היה תאריך אחד בשנה, שלא היו רשומים בו לפחות שלושה ברשימת המתנה. "כל מי שהחשיב את עצמו סלב, עשה אירוע אצלנו. בתקופה של אז, בכירי המשק היו 'הופכים את הדרגות' ומגיעים ל'פרדס', אם לא היו מוזמנים לחוות רונית או להילטון. אני זוכר את יום ההולדת הגדול שעשה לעצמו בפרדס שמעון שבס (היום איש עסקים ולשעבר מנכ"ל משרד ראש הממשלה של יצחק רבין, י.ו), עד היום אנחנו בקשר. גם את בר המצווה שערך אצלנו יאיר שמיר, בנו של יצחק שמיר, לבנו, על כל ההוראות הביטחוניות, שהיינו חייבים למלא".
אחד האירועים, שטפר קצת כועס על עצמו בשל התנהגותו בו, היה החתונה שערך רחבעם זאבי, 'גנדי', ז"ל (היה אלוף בצה"ל ושר, שנרצח ע"י מתנקשים פלסטינים ב-2001) לבתו. "לא אהבתי את הדעות שלו, אז לא דיברתי איתו", הוא נזכר. "ביום החתונה ישבתי באוהל הבדואי בכניסה למתחם, מתוך סקרנות, וגם עניתי לטלפונים, הרבה התקשרו לברך אותו. הוא היה איש של אנשים, אנשים אהבו אותו. הבנתי שטעיתי, חבל לי על כך".
כאמור, במהלך השנים התפרסם המקום גם בזכות רשימת האמנים שהופיעו בו בכל מוצאי שבת, למעט בחורף. מי לא הופיע ב"קונצרט ליל קיץ" בתחילת הקריירה שלו? זה מתחיל ביצחק קלפטר, אריק סיני, אריאל זילבר, אושיק לוי, וממשיך לשלמה ארצי ודיוויד ברוזה, בהופעה ראשונה שלו עם "האישה שאיתי". "דייויד הופיע אצלי לאחר שערב לפני כן שודרה עליו כתבה בחדשות. דבר כזה לא היה עוד. אין לי מושג כמה אנשים היו, אני רק זוכר את החנייה פקוקה, ומכוניות תקועות בפקקים לפני הכניסה לנס ציונה. אני גם זוכר את ברוזה מגיע להופעה נעול במגפיים המפורסמות שלו, עם רותי, אשתו הראשונה, ונותן הופעה מדהימה. לא מזמן פגשתי אותו בניו יורק, הוא זכר הכל". עוד נכחו בפרדס וגם בכחול: דודו טופז, אבי טולדנו ודן בן אמוץ.
גם הרכבים חד פעמיים לאותה תקופה יצר טפר במקום, כמו ערב של שלום חנוך ויהודית רביץ, "היה ערב קר של סתיו. הם עלו לבמה עם הגיטרות, ואנשים קפאו מקור, אבל ההופעה לא נגמרה. לא נתנו להם לרדת מהבמה".
אחד האירועים הפחות נעימים בהם הוא נזכר, קשור לשמוליק קראוס ז"ל. "קבענו הופעה שלו במוצאי שבת, כשאני עושה הרבה רעש סביב ההופעה, מגדיר אותה כקאמבק שלו. ביום חמישי, יומיים לפני ההופעה, הוא התקשר וביטל את ההופעה. הייתי בהלם".
מה עושים?
"בתחילה התקשרתי לשלמה ארצי, וסגרתי איתו. התחלנו כבר למכור כרטיסים, ואז, בשישי בבוקר, גם הוא התקשר לבטל את ההופעה, בהסבר, שהוא הבין שהוא מגיע במקום קראוס, ולא היה מוכן לזה. אז נזכרתי באריאל זילבר, שבעבר התגורר בנס ציונה. נסעתי אליו הביתה והתחלתי לשכנע אותו להופיע. בתחילה גם הוא לא הסכים, אמר שאין לו נגנים ואין שירים, ששנתיים לא הופיע. לפתע התיישב ליד הפסנתר והתחיל לנגן את "אני שוכב לי על הגב", שאז עוד טרם יצא. הקשבתי והודעתי לו: "אתה שר את השיר הזה בהופעה אצלי". 'השתגעת? יזרקו עליי עגבניות', השיב. אמרתי לו, שלא רק שלא יזרקו עגבניות, אלא שהוא ישיר את השיר פעמיים וזה יצליח. בסוף, הוא מצא נגנים, ושר את השיר, שהפך אח"כ ללהיט, פעמיים. המקום היה מלא עד אפס מקום".
ערב אחד, נזכר טפר באירוע מיוחד נוסף, מישהו סיפר לו, שראה הופעה של כמה אמנים ביחד. "הוצאתי מפית והוא הכתיב לי שמות, בהם יוני רכטר, גידי גוב, שלמה יידוב ומוני מושונוב. התקשרתי אליהם וגיבשתי את ההופעה. כל אחד מהם קיבל אז 75 דולר על הערב. אני עוד זוכר את השיחה עם מושונוב, שאמר שהוא צריך 'ניקוי במקור'".
75 דולר?
"זו הייתה תקופה אחרת. הסתדרתי איתם, שילמתי להם כמקובל אז, כמה מאות שקלים לערב. לברוזה, אם אני זוכר נכון, שילמתי משהו כמו 1,500 דולר, זה היה הרבה".
אז אתה הרווחת בגדול.
"אני זוכר איך בסוף כל ערב המלצרים היו אוספים את המפיות, שנשארו על השולחנות ומביאים לי. אנשים היו עורכים עליהן את החשבון: 'לי זה עלה לי ככה, נשאר לי ככה, הרווחתי ככה'. לפי החשבונות שלהם הייתי צריך להיות מיליארדר. אני לא, אבל לא התלוננתי. הבאתי בשורה והרווחתי עליה ביושר".
