החרם שהטילה טורקיה, לפי הדיווחים, על סחר החוץ עם ישראל הוא פחות חשוב כאשר מסתכלים על המספרים היבשים. הבעייתיות שלו - והיא גדולה - היא לגבי המסר שהוא מעביר.
לפי הנתונים המעודכנים ביותר של הלמ"ס, יבוא הסחורות של ישראל מטורקיה היווה ברבעון הראשון של השנה 4.8% מסך היבוא הכללי, לעומת 5.3% ברבעון המקביל אשתקד (כ-1.1 מיליארד דולר באותה תקופה). המספר אינו מפחיד, ולמרות שטורקיה היא הספקית הרביעית של ישראל מבחינת יבוא סחורות (אחרי סין, ארה"ב וגרמניה) המשק המקומי יוכל להתמודד עימו, לבטח במונחי מאקרו-כלכליים. קל וחומר כאשר לוקחים בחשבון כי היבוא של ישראל מטורקיה כבר רשם ירידה חדה ברבעון הראשון של השנה (17.5% לעומת ירידה של 8.8% בסך היבוא הסחורות הכולל) - השתקפות ישירה של המדיניות האנטי-ישראלית של הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן שהוחרפה קשות בעקבות מלחמת חרבות ברזל. הסיפור לגבי יצוא הסחורות הוא עוד פחות מפחיד: רק 2.6% מסך יצוא הסחורות של ישראל מגיע לטורקיה.
הבעיה הגדולה היא כאמור, בראש ובראשונה, המגמה. ההחלטה של ארדואן מגיעה יממה אחרי שנשיא קולומביה גוסטבו פטרו החליט לנתק את היחסים עם ישראל, וזאת לאחר שמדינה דרום אמריקנית אחרת - בוליביה - כבר עשתה זאת. המהלך הזה – ניתוק מישראל והפיכתה למנודה או לפרסונה נון גרטה בקרב מדינות העולם - הוא דבר שכן חייב להטריד ועלול להפוך למגמה ולמעין טרנד שמיטיב עם מנהיגים בעלי פופולריות נמוכה ומאופיינים במדיניות כושלת. שנאת יהודים כדרך להשכיח בעיות פנים אינו סטארט-אפ של ארדואן אלא פרקטיקה עתיקת יומין. התקדים הזה עלול לספק השראה לפוליטיקאים במדינות אחרות ללכת בכיוון של ארדואן.
וישנה בעיה נוספת לא פחות חמורה: החרם הזה מחליש כל חברה ישראלית, ולא רק אלו שמקיימות יחסי סחר עם טורקיה. מתחרים של חברות ישראליות בכל רחבי הגלובוס, ויש לא מעט שכן ישראל מאוד פעילה בסחר החוץ (כרבע מהתמ"ג שלה), עלולות להשתמש באירוע הזה כדי להרחיב את נתח השוק על חשבונן.
אותן מתחרות יכולות להתקשר ללקוח שמקיים קשר עסקי עם חברות ישראליות ולנסות לשכנע שהם לא צריכים את כאב הראש הזה: בשביל מה? זו משימה לא קשה במיוחד בימים טרופים אלו: המזרח התיכון הפך לשכונה מאוד מסוכנת: ישראל מנהלת מלחמה רב-חזיתית שכבר כללה מתקפת טילים ישירה מאיראן; החות'ים בתימן משבשים את דרכי הגישה לישראל באמצעות מתקפות טרור פראיות, והתדמית של ישראל -גם בגלל הממשלה - ממילא בשפל חסר תקדים. החשש הגדול של כל חברה הוא להיתקע בלי סחורה, וכל מי שעוסק בסחר חוץ יודע כמה קשה לגייס מחדש לקוח שעזב.
וזה רק במעגל הראשון, יש מעגל שני: לא מעט גופים פיננסים בינלאומיים (פרטיים וציבוריים) משקיעים במישרין או בעקיפין בחברות ישראליות, ולחרם הזה עלולות להיות גם השלכות בהקשרים האלו. במעגל השלישי אוניברסיטאות, מכוני מחקר, גופי ספורט ותרבות גם עלולים לקבל השראה, כי כאמור יש כבר תקדים.
ובכל זאת אסור לאבד את הראש ויש להפעיל יצירתיות. כפי שהתיירים הישראלים נטשו את חופי טורקיה (למעשה החרימו את שירותי התיירות הטורקיים) גם הצרכנים והחברות הישראליות ידעו לחפש את החלופות הנדרשות. אסור גם לשכוח כי זה כמה שנים ישראל היא מעצמת שירותים ולא מעצמת סחורות, כאשר שירותים הוא דבר שהרבה יותר קשה להחרים, בעיקר ידע.
אסור גם לשכוח כי העולם סוחר מול חברות שנחשבות לספקיות של מוצרים מצוינים, ומול צרכנים ישראלים שנחשבים ללקוחות מצוינים שטוב לעשות עימם עסקים: נגמרו הימים בהם חברות עשו עסקים בגלל ציונות. אסור גם לשכוח כי בינתיים אלו שהכריזו על נתק כלשהו הם פופוליסטים, ואת כללי הפופוליזם אנו מכירים היטב: נשיא ברזיל, "לולה" דה סילבה, ידע "לפתוח" על ישראל אבל בשבוע שעבר ידע גם לרכוש לצבא שלו מערך ארטילרי מודרני מאלביט בכ-300 מיליון דולר. אצל פופוליסטים מילים לחוד ומעשים לחוד. לכן חשוב מאוד שמשרד החוץ והעומד בראשו ישראל כ"ץ יתחילו לבחון ולגבש מדיניות איך עוצרים את המגמה הזו ואלו מדינות עלולות לחקות את ארדואן, שכן בריונית מילולית איננה מדיניות חוץ, לבטח לא מדיניות סחר חוץ. ויפה שעה אחת קודם.
