חלפו 127 שנים מאז הפשע החמור שהפר את שלוות יום המנוחה הנוצרי של תושבי העיר טרוי במדינת ניו יורק. העבריין היה בעל מספרה ממוצא ארמני. כישוריו החברתיים של הספר הארמני התחילו ונגמרו פחות או יותר ביכולתו לאחוז בתער ולגלח את זקנם ואת פאות לחייהם של גברי השכונה. מפאת זרותו השפה האנגלית לא התגלגלה בקלות על לשונו, וגם רצף האותיות הכתובות היה לא פשוט עבורו. כשהגיע לבית המשפט הוא התנצל בפני השופט, הודה בבורותו והסביר לו באנגלית רצוצה כי כלל לא הכיר את החוק - אך מכיוון שאי הכרת החוק אינה פוטרת מהעונש, התירוץ הקלוש הזה לא סייע בעדו, והוא ספג מהשופט קנס בסך שלושה דולרים. מאז ועד יום מותו הקפיד הארמני בעל התער לשמור על החוק - וסגר את מספרתו מדי יום ראשון.
כתבות נוספות במדור לחיפוש:
חוק סגירת עסקים בימי ראשון נכלל ברשימת "החוקים הכחולים", או בשמם המוכר יותר "חוקי יום ראשון". למרבה ההפתעה, רק לפני חצי שנה בוטל החוק האנכרוניסטי הזה על ידי מושל מדינת ניו יורק אנדרו קואומו. אומנם אף אחד לא ממש התייחס לחוק הזה או אכף אותו בעשורים האחרונים, אבל היה בהחלטה הזו משהו סימבולי: המסר של המושל לעצמאים ולעסקים הקטנים היה "כולנו איתכם". אלא שהעובדה שהמספרות אינן פתוחות בימי ראשון לא עונה על השאלה האמיתית שבגללה התכנסנו כאן: למה מספרות סגורות גם בימי שני.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
דברים טובים מגיעים בצמדים. תעמיס לי שישה, שבעה (קרטונים). תארגן אותי בשלוש מאות, ארבע מאות גרם (גרעינים). דבר איתי בשלוש, ארבע כזה (אחר הצהריים). בואי נקבע לרביעי, חמישי (בשבוע הבא). סופשבוע מושלם הוא כזה שיש בו צמד ימים. אצלנו זה שישי, שבת. בעולם המערבי, הנוצרי, סוף השבוע מגיע כמובן בשבת וראשון. ומכיוון שיום המנוחה העיקרי של העולם הנוצרי הוא ראשון, ושבת מערבית היא כמו שישי ישראלי, הספרים לא באמת נחו בשבת אלא רק בראשון.
איגוד הספרים, שהיה ככל הנראה חזק במיוחד לפני מאה, מאתיים שנה (אבל מי סופר?), החליט לפצות את הספרים ביום חופש חוץ מראשון - ומי שצוות אליו הוא מן הסתם היום העוקב, יום שני. מי שלא הסכים לסגור את המספרה בימי שני קיבל הוראה חד-משמעית מהאיגוד לסגור בכל זאת, כדי שאף ספר לא יהיה פתוח ויצבור יתרון על פני חבריו, ומי שפתח נקנס. יום שני הוא אומנם בסך הכול יום עוקב, אבל בסגירת המספרה ביום הזה יש גם היגיון כלכלי. אם שבת, היום שלפני יום המנוחה העיקרי, הוא היום בעל התנועה הכי ערה במספרות - מן הסתם היום הכי חלש לעסקים יהיה היום שאחרי יום המנוחה העיקרי, כלומר יום שני. ברמה העסקית, יום שני היה היום הטוב ביותר לסגור בו את העסק כדי לנוח ולצבור כוחות לשבוע שאחרי ולהפסיד כמה שפחות כסף.
סיבה נוספת לכך שיום שני הפך ליום מנוחה נוסף היא יום הכביסה. במאה ה-19, הרבה לפני עידן מכונת הכביסה ומייבשי הכביסה, נהגו לכבס את הבגדים בעיקר בימי שני. מצד אחד זה היה היום שבו הצטברה מרב הכביסה - הן של בגדי ימי החול והן של הבגדים היפים יותר של ימי הקודש. מצד שני, כביסה ביום שני הותירה מספיק זמן לייבוש עד לסוף השבוע. מלאכת הכביסה, שהייתה אינטנסיבית וארוכה, נפלה ברוב המקרים על הנשים. מכיוון שהנשים היו עסוקות בניקוי הבגדים, לא התאפשר להן לערוך קניות או סידורים - מה שהפך את יום שני ליום עסקים חלש יחסית, ואפשר למי שהיה זקוק ליום החופש השני באותו השבוע - בפרט הספרים - לנצל את יום שני כיום חופשי נוסף.
לפני כחצי שנה, חודש בלבד לפני שעזב את תפקידו כמושל ניו יורק אחרי עשור, החליט אנדרו קואומו לבטל חוק ניו יורקי קדום מאוד, בן 125 שנה, אחד מאותם חוקים כחולים. לפי אותו חוק, כל מי שמעורב בענייני תספורת או גילוח ביומיים הראשונים של השבוע ייקנס בסכום שנע בין חמישה ל-25 דולרים, ואף עשוי למצוא את עצמו בכלא לפרק זמן שנע בין עשרה ל-25 ימים. הספרים הניחו לרגע בצד את מכונות התספורת וסכיני הגילוח, הקשיבו לדבריו, גלגלו עיניים והחליטו בכל זאת להמשיך לשמור על יום שני כאחד מימי החופש. למה? כי זו הייתה אמירה ריקה. החוק הארכאי איבד את תוקפו כבר ב-1976, לפני 35 שנה.
למען ההגינות, גם לפני ההחלטה לא לאכוף את החוק, אף גורם ביטחוני או עירוני לא ניצל את סמכותו כדי לקנוס ספרים בימי ראשון ושני. לקואומו היה חשוב להוציא אותו רשמית וסופית מספר החוקים אך ורק מטעמי תדמית. המושל היוצא ביקש להיזכר לטובה בליבם של בעלי העסקים הקטנים שנפגעו בשיא תקופת הקורונה: "אין מקום במאה ה-21 לחוק מיושן וחסר משמעות", אמר. הצעד הפופוליסטי של קואומו נשמע מגוחך במיוחד כששומעים את המשך ההסבר שהגיע מלשכתו: "מהלכים כמו הסרת מגבלות וחוקים לא נחוצים הם אלה שיאפשרו בסופו של דבר לבעלי העסקים להתאושש מהמגפה, להביט קדימה ולהקים את העסק שלהם מחדש". אם להשתמש בשפת הספרים, קואומו יצא קירח מכאן ומכאן. כל השאר יצאו קארה.
השאלה היא למה זה קורה גם בישראל. הרי כאמור, צמד ימי המנוחה המרכזיים שלנו שונה מצמד ימי המנוחה בעולם. ובכל זאת - רבות מהמספרות סגורות בימי שני גם בישראל. הרמזים לכך נעוצים בחוקי העזר העירוניים שהשתנו והתעדכנו לאורך השנים, אבל טומנים בחובם לא מעט סודות. את מה שמותר ואת מה שאסור לעשות בשבתות, במועדים ובימי זיכרון אנחנו כבר יודעים בעל פה. הסעיף המעניין יותר הוא זה שעוסק ב"סגירת בתי עסק בימים שאינם ימי מנוחה".
ההגבלות קשורות בדרך כלל ברעש בין שעות הלילה המאוחרות לשעות הבוקר המוקדמות (יש הבדל בין בית קפה שמשמיע מוזיקה לבין בית קפה שלא) או בהבדלים בין שעון חורף ושעון קיץ, אבל בחלק מהמקרים - וזה משתנה בין ערים ובין תקופות - אפשר לזהות איסור של פתיחת עסקים ספציפיים בימים ספציפיים: בלוד, למשל, נאסר בשנות ה-60 על פתיחת חנות לממכר מזון בימי שלישי בשעות 20:00-14:00. בשרון, לעומת זאת, אסרו על פתיחת מספרות בימי שני החל ב-13:00 ועד למחרת בבוקר. בשנות ה-70 תוקן החוק ברוב הערים וקבע כי בימים שאינם ימי מנוחה, כל העסקים - למעט משרדים, קיוסק, בית חרושת ובית מלאכה - לא יעבדו ביולי-אוגוסט בימי שלישי החל מ-14:00. הקנס למי שפתח עמד על 900 שקלים, עם תוספת של 36 שקלים לכל יום נוסף שבו נרשמה הפרת החוק.
יש מי שטוען כי חלק מהסיבות לימי החופש האמצע-שבועי נותרו איתנו עוד מימי המנדט הבריטי. אחרים מתעקשים כי אנשי המקצוע שמרו על חוקי האיגודים שפעלו במדינות שמהם הגיעו. ספר ותיק מדרום הארץ, עם קצת יותר מ-50 שנה במקצוע, אמר לנו: "חוקי עזר עירוניים נהגו להגביל בעבר ימי עבודה עבור מגזרים שונים. בנקים, למשל, לא עבדו בימי חמישי. מוסכים לא עבדו בימי שלישי. לנו, הספרים, הוקצה יום שני בשבוע כיום חופש. בהתאם לחוק הזה החל מנהג שלפיו ימי השתלמות לספרים ומעצבי שיער התקיימו רק בימי שני, והנוהג הזה המשיך גם שנים אחרי שהחוק עצמו התפורר. לכן גם היום, במקומות שונים בארץ, יש הרבה מספרות שבוחרות לסגור את הדלת בימי שני". כך או אחרת, קחו בחשבון שאם אתם צריכים לקצץ את השיער או לעצב את הזקן בימי שני - עדיף שתבדקו קודם אם המספרה פתוחה.
