הישג למדינה בערעור נגד הפחתת קנס שהוטל על קוקה קולה ישראל (החברה המרכזית למשקאות קלים), יפאורה, טמפו, מי עדן שופרסל וחברות נוספות. הן ישלמו קנס של 48 מיליון שקל והוצאות משפט בסך 30 אלף שקל, על אי עמידה בייעדי איסוף ומיחזור של בקבוקי משקה גדולים (1.5 ליטר ומעלה), אחרי שביהמ"ש המחוזי בירושלים הפך את פסק הדין של ביהמ"ש השלום לפיו הקנס ייחתך בחצי.
השופט ארנון דראל קבע כי החברות רכשו בדיעבד באופן מלאכותי פעילות של חברת איסוף כדי להראות שעמדו ביעדי האיסוף שלהן ב-2016. "אין להכיר ברכישה מלאכותית של פעילות איסוף הנעשית בדיעבד, שכל מהותה לעקוף את דרישות החוק ולנכס יש מאין פעילות איסוף ומחזור שנעשתה על ידי גורם אחר למערערות, בחלוף שנה ואף יותר", ציין השופט. כן הוא כינה את העסקה הזאת, "עסקה מלאכותית" ו"שיטת מצליח". הוא אף קבע שהמשרד ביקש בצדק היקף גדול של נתונים כי חשד שהנתונים שקיבל מהחברות לא מדויקים.
לפי חוק הפיקדון, על היצרנים והיבואנים של המשקאות לאסוף ולמחזר מכלים גדולים, תוך קביעה של יעדים לאיסוף מכלי משקה ריקים ולמחזורם, שבהם חייבים היצרנים והיבואנים לעמוד: עליהם לאסוף 55% מסך מכלי המשקה הגדולים ששיווקו באותה שנה ולמחזר במפעל מיחזור 90% מכלל מכלי המשקה הגדולים הריקים שאספו בכל שנה עד 1 ביוני של השנה שלאחריה.
בחוק נקבע כי, יצרן או יבואן שלא עמד ביעד האיסוף, ישלם לקרן עד ה-1 במרץ של השנה שלאחר מכן, בשל כל מכל משקה גדול שלא אסף בהתאם לאותו יעד, 60 אגורות.
גם על אי עמידה ביעדי המיחזור ניתן להטיל קנס. על החברות לדווח בדו"ח רבעוני ושנתי על מספר המכלים שאספו ומיחזרו וסוג החומר ממנו הם עשויים. לא מסרו: ייקנסו.
החברות החלו לפעול בהתאם להסדר שנקבע בחוק החל מ-2016 (שהיא השנה הראשונה שבה נכנס ההסדר לתוקף). פעילות האיסוף שלהן נעשתה בידי תאגיד משותף - אל"ה (להלן: אל"ה), שמסר דיווחים על האיסוף, שנעשה באמצעות קבלני משנה שונים.
אחרי שהוצא דו"ח רו"ח על הנתונים, המשרד להגנת הסביבה הגיע למסקנה כי החברות לא עמדו ביעדי האיסוף של מכלי המשקה הגדולים, ואף לא ביעד המחזור. משכך הוציא להן במאי 2018 דרישות לתשלום וכן הטיל עליהן עיצום כספי ב-2019.
החברות הציגו נתונים של חברה שהן קנו פעילותה בדיעבד
בערעור שהגישו על הקנס, החברות טענו בין היתר כי המשרד לא הכיר באיסוף שערכו עבורן חברות קבלן שונות, בין היתר החברות "רז הסביבה הירוקה" (שנטען כי מחזיקה בנתוני שקילת בקבוקים) ודניאלי בסביבה (שהאיסוף שלה נזקף לזכותן בדיעבד ועל כן היה שנוי במחלוקת) וכן שהסתמך על נתוני שקילה חסרים.
המשרד קיבל חלק מהטענות, בין היתר הסכים להכיר בחלק מהכמות שדווחה ולקבוע כי החברות עמדו בשיעור גבוה יותר מזה שנקבע מלכתחילה, וזאת לאחר שקיבל את טענותיהן לעניין שיעור הפחת ונסמך על רשימוני היצוא.
המשרד הסביר כי לא הוצגה התקשרות מוקדמת או הסדר עם חברת דניאלי, שנועד לקיים את מטרת האיסוף, האיסוף בפועל לא נעשה עבורן אלא במסגרת הפעילות של דניאלי כתחנת מעבר, ומכאן שהצגת הנתונים באיחור, לאחר שהאיסוף בוצע בפועל, וללא קשר לחובות היצרניות והיבואניות לעמוד ביעד האיסוף, אינה יכולה לקיים את חובתן.
על יסוד כל זאת, הגיע המשרד למסקנה כי החברות לא עמדו ביעדי האיסוף והמיחזור ומצא כי הוא אינו יכול להימנע מהטלת עיצום. עם זאת, קיבל את עמדת החברות וביטל את הטלתו של "כפל-עיצום", והפחית את העיצום ב-20% וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לו. בסיכום ההחלטה הורה המשרד על הכנת דרישות תשלום מתוקנות.
החברות ערערו לבית משפט השלום ופסק הדין קבע שהיצרנים והיבואנים אכן לא עמדו ביעדים, אבל יחד עם זאת, על המשרד היה להכיר באופן רטרואקטיבי באיסוף מכלי משקה שבוצע על ידי חברה קבלנית בשנת 2016, למרות שתאגיד המיחזור אל"ה, שמייצג את חברות המשקאות, התקשר ושילם עבור איסוף המכלים רק בשלהי שנת 2017.
על פסה"ד הוגש ערעור מטעם היצרנים והיבואנים, שטענו כי עמדו ביעדי האיסוף והמיחזור ויש לבטל כליל את העיצומים הכספיים ודרישות התשלום של המשרד להגנת הסביבה. כמו כן, הגיש המשרד ערעור שמנגד, בגין ההחלטה להכיר בדיעבד בהתקשרות שבוצעה.
"מותר למשרד לבקש מידע כשהוא חושד שהדיווח לא מדויק"
השופט דראל תמך כאמור במשרד להגנת הסביבה. הוא קבע כי החברות לא עשו כל שביכולתן לקבל את המידע מחברות האיסוף. כמו כן אמר כי "אינו מקבל את גישתן של החברות כי הזכות לדרישת 'כל מידע' מוגבלת למצבים שבהם נוכח המשרד לדעת שקיים פגם בדיווח שקיבל או שיש לפניו ראיות מהימנות המביאות אותו למסקנה שהדיווח אינו מדויק. לדידי, המשרד רשאי ואף חייב לבצע כל פעולת בדיקה כדי להבטיח קבלת דיווח אמין ומדויק, והוא אינו מוגבל במצבים שבהם יפעיל את סמכותו וידרוש מסמכים נוספים ובהם תעודות שקילה".
לגבי רכישה בדיעבד של פעילות האיסוף של חברת "דניאלי בסביבה", קבע ביהמ"ש כי בניגוד לעמדת בית משפט השלום, עמדתו היא "שאין להכיר ברכישה מלאכותית של פעילות איסוף הנעשית בדיעבד, שכל מהותה לעקוף את דרישות החוק ולנכס יש מאין פעילות איסוף ומחזור שנעשתה על ידי גורם אחר למערערות, בחלוף שנה ואף יותר".
עוד קבע, כי "אין חולק כי הדיווח שמסרו החברות על אודות נתוני העמידה ביעדים בשנת 2016 לא כלל את פעילות האיסוף שבוצעה על ידי דניאלי. ההתקשרות בין החברות לבין דניאלי נעשתה בשנת 2017, וההסכם התייחס לשנת 2017, ואפשר רכישה בדיעבד של איסוף ומחזור שבוצעו בשנת 2016, בכפוף להודעה בכתב שהתעורר ספק אם ניתנה.
"אך לא זה מוקד הדברים, קבלת גישתן של החברות מביאה ליצירת מתווה לעריכת עסקאות מלאכותיות, אף לאחר סיום אותה שנה, ומאפשרת לגורם אחד לרכוש לעצמו עמידה, שעמד גורם אחר, בדרישות החוק בדיעבד. גישה כזו אינה יכולה להתקבל. יש בה כדי ליצור מסלול עוקף של עמידה ביעדים שנקבעו, והיא מביאה למעשה לפיתוח "תעשייה" של רכישת איסוף ומחזור על ידי גופים אחרים בדיעבד, על ידי מי שלא הצליח לעמוד ביעדים".
עוד הוסיף: "נראה כי תחושתו של המשרד לפיהן נקטו החברות בשיטת 'מצליח', אינה קלוטה מן האוויר. ההבדל בהתקשרות החוזית לשנת 2016 לעומת 2017, כך שרכישת פעילות האיסוף והמחזור לשנה הקודמת הייתה בגדר 'אופציה' מעורר את השאלה האם החברות רצו לשמור לעצמן את אפשרות הבחירה בין שתי החלופות (תשלום הדרישה והעיצום או תשלום לדניאלי לפי הנמוך מבין השתיים), בהתאם לכדאיות".
לגבי העיצום בשל אי העמידה ביעדי המחזור קבע כי "בהיעדר הנתונים, שאמורים להיות ברשות החברות אך הן לא המציאו אותם לממונה - הרי שהחלטתו נמצאת במתחם הסבירות - הן לאור העובדות שלפניו, כשבמחדלן מונעות החברות מהמשרד לראות את המסכת העובדתית המלאה; והן מבחינת התכלית שאותה מבקש לקדם חוק הפיקדון, שהיא מחזור מכלים שיוצרו או יובאו על ידי החברות, תוך מעקב ואימות של הכמויות המדווחות על ידן.
"בהיעדר ביסוס עובדתי לטענה שהכמות שדווח אכן נמסרה למפעלי המיחזור בפועל ואכן בוצע בה מיחזור - דרך המצאת נתוני השקילה בכניסה למפעל, הרי שהחלטתו של המשרד להטיל עיצום כספי מצויה במסגרת מתחם שיקול דעתו".
