"לא מזמן הגיע אלינו לקוח שהקים חברה מצליחה ומנהל אותה לבד. יש לו שתי בנות, אחת אמנית והשנייה מגיעה מהתחום, אבל לא רצתה לנהל את החברה כי פחדה מכישלון. אז שידכנו בין האב והבת לפסיכולוג עם ניסיון בדילמות מהסוג הזה. הבת עברה טיפול, ולימים היא נכנסה לנעליים בעסק. צריך להבין - ללקוח לא אכפת רק אם הוא עשה תשואה של רבע אחוז יותר או פחות, אכפת לו גם מי ימשיך אותו ומה יהיה עם החברה שלו, כי זה מה שהוא בנה כל חייו".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
התרחיש הזה נשמע כמו סיום אפשרי, אולי מפויס מדי, לדרמה הטלוויזיונית "יורשים", שסחפה מיליוני צופים אחרי הצרות המטורללות של העשירים מאוד. אבל הוא היה אמיתי לגמרי עבור דפנה גונן, מנכ"לית חברת "פיוניר", פמילי אופיס - עוד נידרש למושג כמו שצריך - שמנהלת עבור משפחות עשירות ויחידים אמידים את הונם - והרבה מעבר לזה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
את הדרמות המשפחתיות של המולטי-מיליונרים מכיר היטב גם שמואל בן אריה, מנהל השקעות ראשי בפיוניר: "היה מקרה של בן שלמד במכללה יוקרתית במרכז הארץ וחשב שהוא גאון השקעות. כל היום הוא יצא למסיבות ולמועדונים ואנשים שם סובבו לו את הראש, 'בוא תשקיע במיזם הזה', 'בוא תפתח איתי בר' והוא, כדי לשמור על מעמדו החברתי, הרגיש שהוא צריך לזרום. אבא שלו היה בהיסטריה מזה, 'הוא כל היום משגע אותי עם ההשקעות'. הוא היה צריך אותנו כ'שוטרים', שנעבור עם הבן על ההשקעות שהציעו לו ואם צריך שנוריד אותו מהן, כדי שזה לא יפריע ליחסים ביניהם".
איך עשיתם את זה?
"לקחנו אותו לראות נדל"ן והשקעות, בחַנּו יחד פרויקטים, הראינו לו איפה הסיכונים. ככה הילד גם משתפשף וגם האבא שקט שיש 'באפר', חוצץ. היינו פה בתפקיד השוטר הרע וכולם הרוויחו".
במה עוד אתם מתעסקים, חוץ מלדאוג לתשואות?
"יש לי לקוח שאמר לי, 'מה קורה אם הילד שלי מתמכר להימורים? איך אני יודע שבדור הבא יעשו עם הכסף דברים נכונים?' אז אתה בונה מנגנונים ככה שלילד לא יהיה חסר כלום, אבל אם הוא חלילה יעשה טעות או יסתבך, אי אפשר לאבד את הכול כי הוא לא האדם שעל שמו רשומים הנכסים. במקרים מסוימים פותחים נאמנויות, ובנאמנויות האלו מאוד ברור מה יקרה כשההורים ילכו לעולמם. באילו תנאים אפשר לקבל את הכסף, מה לעשות איתו, כמה מופרש כל חודש, מה קורה אם הוא צריך כסף לנדל"ן או ללימודים. לפעמים האישה מתקשרת כי היא רוצה לדעת שבעלה זהיר ומפזר סיכונים כמו שצריך, ויש גם את ההורה שיבוא ויגיד, 'אני לא סומך על החתן שלי, הוא עם הבת שלי רק בשביל הכסף'. יש גם מקרים שלא מסכימים לחתום על הסכם ממון. בגלל זה פמילי אופיס לעולם לא ייגמר בלהגיד לו 'תשקיע עשרה אחוזים בנדל"ן מניב, 40 אחוז בקרנות חוב'".
ונעבור למונחים המקצועיים: סינגל פמילי אופיס הוא גוף המנהל את ההון, הנכסים והצרכים של משפחה עשירה יחידה. מולטי-פמילי אופיס יטפל בהון ובעניינים של מספר משפחות במקביל. "בעשור הראשון של חברות הפמילי אופיס בארצות-הברית הבינו שהסיכון הוא דווקא לא בניהול הכסף עצמו, אלא במשפחה. המריבות, חוסר הבנה של דור ההמשך, פיצול של המשפחה לחלקים קטנים כי הם לא מסתדרים. חלק גדול מחברות הפמילי אופיס התחילו להתעסק במשפחה עצמה, כשהיועצים מסתכלים גם על מערכות היחסים בתוכה, ולא רק על ההשקעות", מתארת ד"ר נאוה מיכאל-צברי, חוקרת עסקים משפחתיים והעברה בין-דורית באוניברסיטת תל אביב, במכון על שם אמה, רעיה שטראוס. מיכאל-צברי, על אף קשר הדם, כבר לא חלק מחברת שטראוס, אבל כן מעבירה הלאה את התובנות מהתקופה שבה כן הייתה. "מכרתי את המניות שלי לפני 20 שנה. כשאני הייתי ילדה, שטראוס הייתה מחלבה קטנה בנהריה. לא אהבתי שכולם מסתכלים עליי ויודעים מי אני, אבל המון אנשים עבדו אז בשטראוס. לא גדלתי לתוך כסף".
עד שהמושג פמילי אופיס עשה עלייה באופן רשמי מאצולות הממון של ארה"ב ואירופה, לא הייתה פונקציה מסודרת שאחראית לכסף של המשפחה ומחַבֶּרת יועצים לענייני השקעות, נישואים, גירושים, טסלות, יאכטות, שיקום הסמכות ההורית או הרגעת החרדות שתוקפות מאוחר בלילה. עכשיו ענף הפמילי אופיס מתהדר במיתוג יוקרתי כמו של בנק שווייצרי, שעון שווייצרי, שוקולד שווייצרי, כל דבר שמגיע משווייץ, בעצם, שם יושב מרבית ההון שאותו חברות הפמילי אופיס מנהלות.
בישראל מצא את עצמו המושג פמילי אופיס תחת איום כפול של אינפלציה וזילות, הודות לסוכני ביטוח שקפצו על המציאה ואימצו אותו אל כרטיס הביקור שלהם, גם בלי ידע כיצד לנהל מיליונים רבים ולקוחות תואמי פרופיל. "בארצות-הברית, אם יש לך עד 20 מיליון דולר נזילים אתה הולך לבנקאות פלטינום, מ-20 מיליון דולר אתה הולך למולטי-פמילי אופיס ומ-100 מיליון דולר אתה הולך לסינגל פמילי אופיס", מסביר דני חרד, שמנהל את DC Finance, חברה לוועידות של פמילי אופיס. "סינגל פמילי אופיס יש לשטראוס, לבייב, אריסון, סילבן אדמס; כל המשפחות הגדולות. מולטי-פמילי מתחיל בערך מ-25 מיליון שקל בארץ. בסינגל פמילי אופיס מטפלים עבור המשפחה בכל - בצי המטוסים, בהשקעות מכל סוג, לרשום את הילדים לגן ואת הבוגרים לאוניברסיטה, שירותי קונסיירז'. הכול".
בן אריה מחדד: "הדבר הכי חשוב שאנחנו נותנים כמולטי-פמילי אופיס זו משרת אמון אמיתית בכל מה שקשור לפיננסים. כי זו לא רק בניית התיק. במקרה של אותם אנשים אמידים, כולם יודעים כמה הם שווים ולכן כל היום יציעו להם השקעות, 'בוא תיכנס לפרויקט הזה בנדל"ן', 'בוא תשקיע בחברה של הדוד שלי'. וכל משווק קרנות שיראה שמישהו שווה סכום מסוים או בדיוק עשה אקזיט יבוא למכור לו איזושהי קרן.
"בפמילי אופיס הוא מגיע אלינו עם כל ההצעות האלה ואנחנו בודקים לו אותן, האם זה מוצר ראוי, האם זה מתאים לפרופיל של המשפחה שלו ולצרכים שלה. הכול מתחיל בלהבין מה הלקוח רוצה - איזה תזרים מזומנים, כמה כסף לביטחון שישב בחו"ל, כמה רוצים להוריש לדור הבא ואיך רוצים לעשות את זה, כמה כסף משמש למחיה. רק אחרי שמבינים את כל זה אפשר לבנות את הבית הפיננסי, כמה בנדל"ן, כמה בשוק ההון וכמה בהשקעות אלטרנטיביות. אנחנו גם נייצג את הלקוח בעסקאות מסוימות, למשל אם הוא רוצה לקנות משרדים בתל אביב נלך להיפגש עם המוכרים, נלך לשטח לראות הכול וננהל את המשא ומתן איתו או במקומו".
צלילה אל נבכי הצרכים של הלקוחות המעושרים מגלה שאין תחום שאין לו יועץ. "יש גם לפעמים שאלות של לייף סטייל, אנשים רוצים ליהנות מהכסף שלהם", אומר ת', מנהל פמילי אופיס שברקע שלו מעל 25 שנה בשוק ההון. "אם אתה רוצה לקנות פרארי בשני מיליון שקל, אתה יכול להיכנס לסוכנות, אבל גם יכול לחסוך עשרה אחוזים אם תקנה ביבוא אישי. לא תמיד הלקוח יודע איזה אוטו הוא רוצה, אם בלינג-בלינג, אוטו שירד לשטח, או כזה שייקח בבטחה שלושה ילדים קטנים. יצא לי להביא ללקוח יועץ רכבים במקצועו, הוא גובה כסף על השירות ושואל מה הצרכים, יודע להביא לנסיעות מבחן כל מיני מכוניות, ואז גם לעשות משא ומתן עבורו מול החברה. זה כמו שיש תכשיטנים אישיים, ומישהו שיודע להשיג כרטיסים להופעה של ביונסה ויודעים שהוא אמין ולא קונה מאיזה אתר כרטיסים מפוקפק. זאת פינה של הפינה, אבל אני נדרש לפעמים לנקודות האלה".
ר' הוא איש עסקים שמכר את החברה שלו ופגש כמה עשרות מיליוני דולרים קצת לפני גיל 50. "זאת הייתה הפעם הראשונה שהייתי יכול לומר שיש לי כסף אישי גדול, מעבר למה שצריך ליומיום. הכסף אף פעם לא היה הדרייב המרכזי, לא היו לי תוכניות מיוחדות מה לעשות בו, ובשנייה שמכרתי את החברה ופתאום היה לי כסף שהוא לא של החברה, אלא שלי, איבדתי את המעטפת התומכת שהייתה סביבי. כשניהלתי את החברה היו הרבה רואי חשבון ועורכי דין ומזכירות ואנשי מקצוע, ואם הייתי צריך להתייעץ או לחשוב על משהו הייתה מעטפת שהקיפה אותי. הרגשתי מיד שאני צריך מישהו להישען עליו, להתייעץ איתו.
"בשנה הראשונה לא נגעתי בכסף, הכסף ישב בחשבון הבנק ולא הסתכלתי עליו. לקח שנה בערך עד שהתחלתי לברר אפשרויות, ומההתחלה ידעתי שאני רוצה מישהו שיסתכל על הכסף באופן רחב יותר ושיש לו יותר מעצות השקעה. שיסתכל על הכסף בראייה משפחתית לטווח ארוך, כי יש לי חמישה ילדים".
ר' לא מצפה שיארגנו לו בפמילי אופיס כרטיסים באף גולדן רינג. "עבורי זה גוף השקעות וניהול פיננסי, הסתכלות על ניהול של ההון של המשפחה. בשביל לסגור דברים קטנים יש לי עוזרת, ואני משתדל להיכנס מדי פעם ליומן שלי ולקבוע פגישה לבד, להזמין כרטיסים להופעה לבד ולהזמין לעצמי מלון בחו"ל לבד. תתפלאי, אני עדיין מצליח לעשות את זה".
וישנה גם משוכת הדיסקרטיות. "קודם כל, לא צריך לשתף בכל", מבהירה גונן, "אבל זה כמו שמישהו ילך לרופא ויגיד לו, 'זה בסדר שתמדוד לי לחץ דם אבל עזוב אותי מהסטורציה'. עם כל הכבוד, הכול רלוונטי. אמון זה תהליך, זה לא שבאים אלינו ומיד נותנים אמון. זה מבוסס על המלצה ולוקח תקופה".
בן אריה: "זה תמיד מתחיל בחשדנות. אף אחד לא אומר לך, 'קח את כל הכסף ונהל אותו'. זה תמיד כי מישהו המליץ עלינו, מישהו שעובד איתנו 15 שנה ומרוצה. כשאתה מתחיל את מערכת היחסים לא בהכרח נותנים לך את הכול מיד, לא תמיד אומרים לך מה המצב עם הבן, מה המצב עם האישה".
במקרה של ר', למשל, הוא נפתח ושיתף בהדרגה. "בנכסים שיתפתי מיד בכל; בפסיכולוגי לוקח זמן. כשיש לך יועץ קרוב אליך, שאתה מכיר כבר שנים, אז אתה משתף אותו לא רק במספרים, אלא גם בתחושות ובקשיים. היה לי חשוב שהוא יראה את התמונה המלאה, יכיר את המשפחה שלי. יש שיגידו שהצורה לחיות את החיים היא למות עם אפס בבנק, אבל אני לא אימצתי את זה אף פעם ולא חושב שזה נכון. בשנים האחרונות הילדים הגדולים שלי נפגשים עם הפמילי אופיס גם בלעדיי לפעמים, וזה הוסיף ערך אדיר בעיניי. היה לי חשוב מהרגע הראשון שהם יהיו מסוגלים לדבר על כסף ולהבין אותו".
היה מעצור רגשי שהיית צריך לשחרר כדי לתת לכסף להיות מנוהל על ידי אחרים?
"להפך. כשאתה מנהל חברה ציבורית אתה נדרש למעטפת של יועצים, והרגשתי עירום בלעדיהם. אני חושב שאנשים סומכים יותר מדי על עצמם. לפני הפמילי אופיס שאני עובד איתו היום עברתי כל מיני גלגולים. בשנה הראשונה הייתי אצל פמילי אופיס אחר וממנו עברתי לבנק. הצלחתי למצוא מישהו בבנק שהיו לי איתו יחסי אמון, וכשהוא פתח פמילי אופיס היה לי ברור שאני אעבור איתו. בדרך כלל כשאתה יושב מול יועץ השקעות הוא שואל אותך מה רמת הסיכון הרצויה של התיק, עבורי זה דבר דינמי ומשתנה. עם פמילי אופיס אתה לא רק בוחן השקעה, אם היא טובה או לא טובה, אתה עוסק דינמית כל הזמן בשאלה מה רמת הסיכון הראויה לי, באילו תחומים אני רוצה להיות, איך אני עובר את השנה הקרובה ואת עשר השנים הבאות. זה מעבר להגדרת פרופיל הסיכון שלך פעם אחת בשנה".
עד כמה אתה מעודכן היום במה שקורה עם הכסף? עשית "שגר ושכח", או שאי אפשר באמת להפקיד ולשכוח מסכום כזה?
"בינינו, אני מעודכן יותר ממה שהייתי רוצה. הייתי שמח, תיאורטית, אם הייתי יכול להיות פחות על זה. אבל אני מעריך את זה. הפמילי אופיס שאני מולו לא נותן לי להיות לגמרי 'שגר ושכח', אלא שומר על איזון נכון שנותן לי להיות מודע לדברים כמעט ברמה היום-יומית".
איך מצליח הפמילי אופיס להשיג את הלקוחות, שנחשבים לאנשים הכי מחוזרים וגם הכי חשדנים? "אנחנו לא פונים באופן אקטיבי", אומר בן אריה, "אבל הרבה פעמים, אם נשמע שמישהו עשה אקזיט גדול ושיש לנו לקוח שאנחנו יודעים שהוא קשור אליו, אנחנו ישר אומרים לו, 'יש סיכוי שתרים טלפון לחבר שלך ותמליץ עלינו?' גם אם קשר עם לקוח מתחיל ברמת קרבה שלוש, הוא יגיע תוך כמה שנים ל-19. אנחנו נכנסים למשקיעים שלנו הביתה והם בחלקם היו בבתים שלנו. הנשים שלהם מכירות אותנו, הילדים שלהם מכירים אותנו, אנחנו נמצאים באירועים המשפחתיים שלהם. אני תמיד אומר שהפחד הכי גדול שלי הוא שמשקיע אצלנו יאבד את כל נכסיו או ייכנס לאיזה סחרור כלכלי בזמן שהוא היה אצלנו. אנחנו רוצים לשמור עליהם ולספק להם שקט פיננסי ברמה הכי גבוהה שיש".
הוועידות שמארגן דני חרד הן המקום של המשפחות להיפגש, לאוורר דילמות בלי שיפוטיות וגם להיחשף להשקעות ולשירותים. "אנחנו היום הגוף הכי גדול בעולם לוועידות של פמילי אופיס", מספר חרד, "יש לנו ועידות ב-14 יעדים שונים, במקומות כמו מנהטן, טורונטו, לונדון, לוס אנג'לס, אבו דאבי ועוד. בוועידות, מישהו ממשפחות כמו אריסון, ספילברג, סילברסטין, רוקפלר, ברונפמן או פריצקר נותן הרצאה או ריאיון, ואחרי זה המוזמנים מסתובבים ומדברים ביניהם. אף אחד לא יודע שאנחנו מישראל, אבל מי שמסתכל באג'נדה של הכנסים כמו שצריך רואה את אורי לוין, את דב מורן, את שטראוס בדוברים. יש הטיה ישראלית".
איך עלה הצורך בוועידות האלו?
"זה התחיל כשישבתי עם נאוה מיכאל-צברי וישראל אליהו, שבאים משתי משפחות מאוד רציניות, משפחת שטראוס ומשפחת אליהו, והבנו שאין ועידה בארץ שעונה על הצרכים שלהם. כי מה משאיר אנשים כמוהם ערים בלילה? הבריאות הנפשית של בני המשפחה, להתחתן עם עושר, להתגרש מעושר. לא רק השקעות. בזמנו יכולת ללכת לוועידה של UBS בשווייץ, זה הכול. היו הדרכות לעסקים משפחתיים, אבל מה אם אתם משפחה שכבר מכרה את הביזנס ונשארה עם הכסף, ויש לכם אישיוז שאתם רוצים להתייעץ עליהם? רציתי לייצר קהילה עם ידע, הרי יש שאלות שגם היועץ שתשכור לא יידע לענות עליהן. את רוצה להתייעץ עם משפחה אחרת כמו שלך".
תן דוגמה.
"הבאתי לאחד הכנסים את ג'ייני שולץ, שהיא ממשפחה מאוד גדולה ועשירה בדאלאס. היא ישבה עם בעלה, שלא היה בעל ממון כשהם נפגשו, והם דיברו על איך זה להינשא לכסף. השיחה התרחקה מאזורי הסכמי הממון, כי זה הרבה מעבר. אפילו התרבות הארגונית הפתיעה אותו, כי פתאום הוא מול משפחה שיש בה סדר, חוקים וכללים, והוא רק בחור פשוט. הוא סיפר איך בהתחלה הייתה לו קשה התרבות הזאת, ואיך הוא היה צריך להתגבר על זה שעם כל האהבה אומרים לו 'תחתום פה'. עלו לדבר אנשים על בעיות של בריאות נפשית. כי כשאבא שלך בנה אימפריה של מיליארדים, מה את תעשי שישאיר חותם? אם תבואי לעבוד בחברה, כולם יגידו, 'את פה כי את הבת של הבעלים', ואז תצאי עם מישהו לדייט ותחששי אם הוא איתך כי את מדהימה - או כי יש לך כסף. יש סיפורים מאוד רגישים שעולים במפגשים האלה ובשבילם אנשים באים, להרגיש שאתה לא לבד. אגב, יש לי דודים שלא מדברים האחד עם השני בגלל דירה מעפנה בחדרה, אז אתה מבין שזה על יחסים בין בני אדם ולא על כסף".
בין לקוחות שצברו הון בתעשיות מסורתיות במשך עשרות שנים לבין יזמי ומשקיעי היי-טק שהתעשרו יחסית במהירות, יש כמה הבדלים. "אולד מאני וניו מאני זה משהו אחר", מאפיין חרד, "כסף ישן, כמו שטראוס, יודע מה זאת העברה בין-דורית, אבל כסף חדש של אקזיטים לא יודע, הם גדלו באופן רגיל למעמד הביניים ופתאום יש להם כסף. הרעיון בוועידות הוא להפגיש אותם יחד, כדי שילמדו אחד מהשני איפה להשקיע, לאן לשלוח את הילדים ואילו גישות יש בשאלות של חלוקה וירושה".
מודל התשלום למשרדים הוא לרוב חודשי ומשתנה ביחס להון המנוהל. "בפיוניר זה יכול להיות או אחוז מהכסף שאנחנו לוקחים עליו אחריות, או ריטיינר קבוע של 20 אלף שקל בחודש", מדווח בן אריה. "בגלל המודל המסחרי שלנו, אנחנו לא מתפרנסים מאף גוף חיצוני. כל הגופים שמשווקים פרויקטים וקרנות משלמים עמלות גם לנו, אבל כל הכנסה שאנחנו מקבלים - אנחנו מחזירים ישר ללקוח. מקור ההכנסה היחיד שלנו זה התשלום שהלקוח משלם עבור שירותי הפמילי אופיס. זה הדבר היחיד שמאפשר לנו באמת לבחור את הדבר שנכון למשפחה הזאת ספציפית".
גופי פמילי אופיס ינהלו, בחלק מהמקרים, גם את הפעילות הפילנתרופית של המשפחות, או השקעה בפרויקטים ללא ציפיית רווח. "גופי פמילי אופיס הרבה יותר פתוחים מקרנות של גופים מוסדיים (גופים המנהלים כספים של הציבור, כמו כספי פנסיה - ט"ג)", מציין חרד. "משפחה אומרת, יש לי את הכסף הזה כדי לעשות טוב בעולם, גם אם הוא לא יושקע באופן שיניב תשואה. למשל, יזם צעיר שבא לגייס כסף, אם הוא לא עונה על כמה פרמטרים - קרנות של גופים מוסדיים לא ידברו איתו בכלל. אבל משפחה יכולה לראות מעבר - ישאלו האם יש בבחור הזה מסר שמזדהים איתו, אם נוצר חיבור, אם הם רוצים להמר עליו. לכלכלה פמילי אופיס הוא שחקן חשוב, כי זה הרבה כסף נזיל שיכול לקבל החלטה מעכשיו לעכשיו, זה לא מוסדי שצריך ועדות השקעה, ומעניינים אותם עוד שיקולים מלבד התשואות".
יש לא מעט מקרים שבהם מה שמאחד - או דווקא מפריד - בין בני משפחה הוא לא רק הון, אלא גם עסק או חברה שהוקמה על ידי הדור הראשון, וכעת צריך להחליט מה יהיה עתידה. אם תמשיך להיות מנוהלת על ידי המשפחה או רק בבעלותה, מי ייכנס לעסק ומי רק ישב בדריקטוריון, ומה יקרה בדור השלישי. בתחום הזה בדיוק נאוה מיכאל-צברי, אחת שיודעת, מציעה ייעוץ למשפחות מתחבטות ומובילה מחקר אקדמי בנושא. "באמצע שנות ה-90 השתתפתי בסדנה בקנדה יחד עם עפרה, בת דודה שלי, ועם מישהי שהייתה יועצת ארגונית של המשפחה שלנו באותה תקופה. היינו במשך שבוע לחופו של איזה אגם בקנדה, בסדנה על ניהול של עסקים משפחתיים, והיו שם משפחות מצפון אמריקה וממדינות אחרות, כמונו. היום אני מעבירה את המשפחות שמקשיבות לי את אותה חוויה שאני עברתי בקנדה, שהיא להבין שיש דברים שמאפיינים משפחות כמו שלכם וזה לא רק אבא או דוד שלך. יש דברים שחוזרים על עצמם והם צפויים, ואתגרים שהם מבניים".
למשל?
"הדור הראשון הוא תמיד ריכוזי. יזם מהדור הראשון בדרך כלל קצת דיקטטור, הוא לא צריך לשאול אף אחד, המניות בידיים שלו ואולי גם של אשתו או של אחיו, והוא מקבל החלטות יחסית לבד. תמיד כשאני מתארת את הדור הראשון יש שקט מתוח בחדר, כי מבלי שאני מכירה את האנשים שיושבים בחדר אני מתארת את היזם, את אבא שלהם או סבא שלהם, וכמעט תמיד יש לו אותו פרופיל. הוא תמיד יחשוב שהוא יודע מה הכי טוב למשפחה, והם תמיד לא יגידו לו את כל מה שהם חושבים. כשאני מדברת על דמות היזם, היזם בחדר קצת כועס עליי, וכשאני מדברת על הדור השני הוא נרגע, כי גם לדור השני לא חסר".
מה מאפיין את הדור השני?
"אנשים מבחוץ יאמרו, 'הם נולדו עם כפית של כסף בפה'. תמיד יגידו עליהם שהם קיבלו הכול במתנה ולא התאמצו, והם לא תמיד יודעים אם להיכנס לעסק או לא. בדור השני והשלישי יכולים להיות חמישה אנשים, 15, או אפילו 50, ובמשפחות מסוימות שההון עובר כבר 200 שנה, כמו בארצות-הברית ובאירופה, יכולים להיות גם 600 בני משפחה, כשהקול של כל אחד שווה כאחוז המניות שהוא מחזיק. זאת צריכה להיות דמוקרטיה עם מנגנונים מאוד מפותחים. בגלל זה צריך לשבת ולדבר כמשפחה. זה לא פשוט להתנהל כקולקטיב, והכללים שמחליטים צריכים לחייב את כולם. אנשים מבחוץ רק רואים את הנוצץ, ולא מבינים את האתגר בלהתנהל כקבוצה לאורך שנים. זה ממש כמו בקיבוץ".
הסדנאות האלו נראות כמו בסדרה "יורשים", שכדי לקבל החלטות על ניהול החברה הם נוסעים לווילה במדבר, מסתגרים בה עם יועצים ובסוף רק מטיחים האשמות?
"יכולים לנסוע רחוק, כמו בריטריט, כדי להתרחק מהיום-יום ולמצוא את המשותף. 'יורשים' זאת סדרה מרושעת לטעמי. היא כאילו מבוססת על המשפחה של רופרט מרדוק, שהוא המייסד של הניוז-קורפ, והיום אדם מבוגר עם ילדים מכמה נשים. הכול שם סנסציוני ומוגזם, כשבחיים האמיתיים משפחות כן מצליחות להתנהל יחד. אפילו שהדיפולט הוא לריב".
לירושות, למשל, יש נטייה להיות סלע המחלוקת.
"הייתה לי פגישה השבוע עם עורך דין מאוד מוכר, שאמר לי, 'אני שנים עושה צוואות למשפחות מובילות בארץ, וכששואלים אותי אם להתייעץ עם הילדים ולספר להם מה יש בצוואה אני תמיד אומר שלא'. אמרתי לו שאני שונה ממנו בזה. אני תמיד מסתכלת על מה שטוב למשפחה, וזה לא תמיד זהה למה שטוב למוריש. מהניסיון שלי, כמה שיש פחות הפתעות בטקס הזה, שפותחים את הצוואה - יותר טוב למשפחה. זה לא אומר שעל כל פרט קטן יתחילו להתווכח, אבל ההפתעות האלה הן לא טובות. אני נגד סודות בכלל".
וכשיש סודות?
"אני אתן דוגמה מאנשים שאני לא מכירה: על מוזי ורטהיים היה כתוב בעיתון שהוא חילק את הצוואה שלו באופן לא שווה בין הבן לבת. הוא השאיר את קוקה-קולה, ועוד כל מיני עסקים, לבן שלו, ולבת שלו השאיר חלק יותר קטן. זה היה כתוב בעיתון כמה שנים לפני שהוא נפטר, ויכול להיות שהם לא היו מאושרים מאיך שזה חולק, אבל לא שמעתי שהיה שם ריב כמו במשפחת עופר. כי היו שם פחות הפתעות. במשפחת עופר הייתה מלחמת עולם. גם במשפחת אייזנברג היה קרב ירושה בגלל חלוקה לא שוויונית. בסוף צריך לזכור שהאנשים האלה לא רבים על כסף, כי כסף לחיות ולאכול יש להם מספיק. הם רבים על את מי אבא אהב יותר ומי ישמור את המורשת של המשפחה יותר טוב. בגלל זה אני אומרת למשפחות שבאות אליי שככל שהחלוקה תהיה יותר שוויונית והוגנת, יש יותר סיכוי שהמשפחה תצליח להישאר יחד ולא להתפרק".
שיקולים דומים של אידיאולוגיה, סולידריות וסנטימנט לאומי מנהלים עכשיו גם משפחות ויחידים בעלי ממון שצופים בהליכי החקיקה של הרפורמה המשפטית בישראל. הדיון בתקשורת בהשפעותיה על הכלכלה הישראלית התרכז בעיקר סביב חברות ההיי-טק, ההשקעות בהן והפיקדונות שנוידו לחו"ל, ומהצד השני - בישראלים ממעמד הביניים שמיהרו לפתוח חשבון בבנק זר. אבל משפחות עשירות ויחידים עם הון ניכר גם הם קול דומיננטי, כמרכיב באליטה כלכלית וחברתית, שלעזיבתה את הארץ יהיה מסר ברור.
"משפחות אמידות לרוב כבר מנהלות את מרבית הכסף שלהן בבנקים זרים מעבר לים", אומר ת', מנהל פמילי אופיס. "מטבע הניהול של משפחות כאלה והדרך שבה הכסף הזה נעשה, הוא נמצא באחוזים ניכרים שלו כבר במטבע זר. היה לקוח שאמר לי עכשיו, ׳אני רוצה להעביר עוד כסף מהמערכת הבנקאית בארץ, לא כי אני חושש, אלא כי ככה אני מביע הזדהות עם המחאה. אני רוצה שהבנק ידע שהעברתי כסף, כדי שזה ישפיע על גורמים מתוכו שמדברים עם קובעי המדיניות'".
מנהל פמילי אופיס ותיק אחר מוסיף: "ללקוחות עשירים שמתאימים לפמילי אופיס, אין יותר מדי מה לעשות כרגע, הכסף שלהם שצריך להיות בחו"ל גם ככה כבר בחו"ל. הם יכולים להגיד, 'אני פחות מאמין במדינה כרגע', אבל המחשבה של 'בוא נבריח כסף לחו"ל' היא לא ריאלית. אבל שלא תתבלבלי, זה לא אומר שהם לא בלחץ".
מה הסבירות לתרחיש שבו האנשים האלה יעזבו את הארץ?
"עלולה להיות נקודת שבירה שבה ייקחו את כל הכסף ופשוט יעזבו. יש להם בתים בחו"ל, יש להם כסף בחו"ל ויש להם דרכונים זרים. הם יכולים לעזוב בשניות. וזאת בעיה - כי הם אנשים עם תפקוד כלכלי והשפעות כלכליות. הדרמה קיימת בכל הכוח, פשוט עוד לא מרגישים אותה כרגע. בסביבה שאני נמצא בה אף אחד לא חושב על להשאיר את הכסף כאן, מטעמים של לא לערער את המדינה עוד יותר. הם כועסים, הם מאוכזבים".
ינקי מרגלית, יזם היי-טק ובעברו מייסד "אלדין מערכות מידע" שעשה אקזיט במכירתה, הצטרף למחאות נגד הרפורמה, ויותר משהוא מודאג כבעל הון, הוא מוטרד מהדור הצעיר: "לי אישית לא קל להתקפל מפה, אני אוהב את הנגב, את השפה, את האוכל, את האנשים. אוהב את המדינה. אבל אם לא יהיה טוב פה לאנשים ליברלים וחילונים - הדור הצעיר עלול לעזוב.
"לאורך כל עשרות השנים האחרונות, בכל פעם שבאתי והייתי שותף להקמת חברה חדשה התלבטתי איפה להקים אותה, אם בארצות-הברית או בארץ. עד היום, בכל פעם שעמדתי בפני הדילמה בחרתי להקים את החברה בישראל. נכון להיום, זאת הפעם הראשונה שנראה לי יותר אחראי ונכון להקים את החברה בארצות-הברית. אני רוצה שיבינו שבלי שתהיה פה מדינה דמוקרטית אמיתית - לא יישאר פה כלום".
פורסם לראשונה: 07:39, 24.03.23
