את הסטארט אפ הראשון שלה הגתה תות שני, היום מנכ"לית ומייסדת-שותפה בקבוצת שרונה פרטנרס, קרן השקעות והאצת סטארטאפים, כשהייתה בגיל 14. "ילדים זה עם יצירתי", היא אומרת. "מאז שהייתי קטנה היו לי חלומות שאפשר היה לתרגם אותם לשיווק. כשראיתי משהו שיכול להיות טוב יותר לאנשים, מיד חשבתי אם ואיך אפשר למכור אותו. הייתי בת 14 כשהוריי התגרשו. אחד הדברים שחשבתי עליהם אז, זה איך לסייע לילדים שעוברים תהליך כזה שאיננו קל.
"המצאתי רעיון עסקי: 'ביטוח נישואין'. כלומר, כשזוג מתחתן, שישלם פרמיה חודשית לחברת ביטוח - ואז אם מתגרשים - הביטוח ישלם דיור זמני לבן הזוג שעוזב את הבית, גישור לפני הגירושין, ומזונות לילדים, אם אין מי שישלם. הרעיון הזה אמנם לא יצא אל הפועל, אבל הוא דוגמא ראשונה לנטייה ולהגדרה שלי".
סניפים בכל העולם
קצת יותר מ-20 שנה עברו, ושני נמצאת במקום שונה לגמרי. הראיון איתה מתקיים כשהיא בניו יורק, בסניף של קבוצת שרונה פרטנרס בעיר, שחתומה, בין היתר, על כמה מחברות היוניקורן הגדולות בעולם. את הקבוצה ייסד ביחד איתה ושותף בה פיליפ בואזיז, איש העסקים היהודי צרפתי, ומוריס לוי ודוד דבש הם שני שותפים מנהלים נוספים.
"את שרונה פרטנרס, שנחשבת לאקו-סיסטם הכי גדול בארץ להאצה של סטארטאפים וחדשנות, בעיקר ישראלים, ייסדנו, פיליפ ואני, ב-2017. נכון להיום יש בה 35 עובדים, בישראל, בניו יורק, בפריז ובברלין, ועכשיו אנחנו מבססים סניף נוסף בעמק הסיליקון".
ביוני האחרון הצטרפו לקרן שרונה ונצ'רס של שרונה פרטנרס כמה משקיעים חדשים, בהם ג'סטין מאטין, מייסד שותף של טינדר, ולשעבר סמנכ"ל השיווק שלה. "הוא כבר השקיע לצד הקרן בחברת הפורטפוליו שלנו Tuto", אישרה אז שני.
מהם תחומי הפעילות של הקבוצה?
"התחום הראשון הוא האצה של סטארטאפים. "אנחנו מלווים כ-60 חברות בשנה, מתמקדים ביזמים ובהתחלה של טכנולוגיה, במה שנקרא: טרום סיד (Pre-seed), וגם במסלול של סקייל-אפ. המטרה היא להביא להתבגרות של חברה, לסלול עבורה את המשך תהליך הצמיחה שלה אל מול אתגרים שונים, אם אלו מכירות ראשונות, אם זו התרחבות גלובלית, ואם זה גיוס כסף משמעותי. התחום השני הוא חדשנות תאגידית של חברות גדולות וחברות ענק כדוגמת וולמארט וקימברלי קלארק, חברות תעשייתיות, ביטוח ובנקים. אנחנו מסייעים להן להוציא לפועל את אסטרטגיית החדשנות שלהם ולשתף פעולה עם סטארטאפים.
"אחת המטרות פה היא לחבר את החברות האלו עם חברות טכנולוגיה ישראליות, לייצר דלת לחברות הסטארטאפ שאנחנו עובדים איתן. תחום נוסף הוא קרנות הון סיכון. אנחנו מנהלים כסף של משקיעים בחברות הכי טובות שאפשר. עד היום השקענו בכ-80 חברות, כשהתנאי הראשוני הוא שלחברה תהיה התחלה של מכירות או לקוחות ראשונים".
לחברה של תות יש עוד שני מיזמים מעניינים "אנחנו מחזיקים בשרונה ספייס, מתחמי עבודה וחדשנות פיזיים משותפים שמיועדים לחברות סטארטאפ, במטרה לסייע להם להגיע ליעדם ולצאת גם לחו"ל. יש לנו מתחמים בת"א, כפר סבא וחיפה, ובימים אלו אנחנו בונים גם באופקים. כמו כן אנחנו הבעלים של קבוצת התקשורת הטכנולוגית, גיקטיים", מציינת המנכ"לית והמייסדת.
הייתה אמורה להיות בכלל רקדנית
היא נולדה וגדלה בצור הדסה, ישוב קהילתי סמוך לירושלים. "בעל כורחי גדלתי במשפחה לא טיפוסית, יצירתית ואמנותית, ועם נחשים", היא צוחקת. "אמי, הציירת והאמנית נורית שני, היא בתו של הסופר ומספר הסיפורים יוסל בירשטיין. דודתו של אבי היא המשוררת נורית זרחי. אבי, אהוד היה חוקר, הוא למד זואולוגיה וגאולוגיה, וחקר נחשים וזוחלים במדבר. כילדה צברתי שעות רבות של מדבר וטבע וחיות. אחד הזיכרונות הראשונים שלי, שקשור בזה, הוא מכיתה ג'. ביקשו מאיתנו להביא איזה חפץ מהבית ולספר עליו לכיתה. אבי, כאמור, היה תופס נחשים, ולפעמים היה מקפיא אותם. אז הבאתי לכיתה נחש קפוא מהפריזר. וכשסיימנו את יום הלימודים ועליתי להסעה התחלתי לבכות כי שכחתי את הנחש בכיתה. נסעתי בלי הנחש, שאני מניחה שהפשיר, ואני לא יודעת מה קרה איתו מאז".
בכיתה ה' עברה לשנתיים ללמוד בביה"ס הדו-לאומי והדו-לשוני בנווה שלום. אני זוכרת את הביקור של הילרי קלינטון בביה"ס. לקראת הביקור ביקשו מאיתנו לצייר ציור, שאחד מהם יהיה מתנה להילרי. ציירתי שתי ידיים, שלוחצות אחת את השנייה. האחת עם שרוול של ישראל והאחת עם שרוול של פלסטין, ובחרו בו. לחשוב שייתכן והציור שלי תלוי באיזה מקום בבית הלבן או בארה"ב מאוד ריגש אותי כילדה בת 12".
את שנות החטיבה והתיכון העבירה שני באקדמיה למחול בירושלים. "מגיל 4 רקדתי. אמי תמיד מספרת שלא הייתי ילדה שקוראת ספרים, ומה שאהבתי היה לפתור בעיות במתמטיקה ולעשות גלגלונים על הדשא. מלבד זאת, הייתי ילדת חוגים. האג'נדה של אמי הייתה לתת לנו כמה שיותר חוגים בכל התחומים, כך נדע למה אנחנו מתחברים. הייתי גם בחוג תיאטרון".
איפה ואיך כל זה מתחבר לקטע של מה שאת עושה היום?
כאמור, עוד כנערה צעירה, התאהבתי בקונספט של השיווק, מתוך אמונה, שאם אני נותנת למישהו משהו, שהוא רוצה או צריך, הוא יהיה מרוצה ולכן הוא גם ישלם לי על זה כסף. זה הקונספט שתמיד הוביל אותי. מעולם לא הסתכלתי על כסף ממקום ריגשי, אלא ממקום מאד קר, טכני, של 'זה מגיע לי בשביל מה שאני יוצרת לאחר'. מכתה ד' השתתפתי ביריד חוגים שהיה מתקיים ביישוב. הייתי מציבה דוכן, מתמחרת ומוכרת ולא מתפשרת. עוד לפני סיום התיכון פתחתי חשבון בלינקדאין ונפגשתי עם מנכ"לים מבוגרים כדי להתייעץ איתם לגבי הרעיונות השיווקיים שלי".
בתום לימודיה התיכוניים המשיכה בלימודי אלקטרוניקה במסלול טרום צבאי במכללה להנדסאים בת"א, כשהיא עוברת להתגורר בעיר, ואז התגייסה למערך הטכני של חיל האוויר. "זה לא היה טריוויאלי לעבור לתחום הזה. רקדתי 18 שנה מחיי ובחרתי שלא לעשות עם זה שום דבר ולבדוק אפיקים אחרים. רציתי משהו אחר, למרות שתמיד אהבתי להופיע. למעשה, עולם השיווק הוא גם עולם של 'שואו', של במות, עליהן אתה מציג את המוצרים שלך".
לאחר שהשתחררה הפכה לסוכנת של אמה וסייעה לה במכירת ציוריה. תקופה קצרה לאחר מכן חזרה להתגורר בת"א, יזמה ופתחה את תיאטרון שני: חברה לפיתוח תוכן והפקות לילדים, ולאחר ארבע שנים מכרה אותה. "קצת נמאס לי מאימהות ומעיריות", היא מסבירה. "מאוד אהבתי את העסק, היצירה הייתה מופלאה בעיניי. אבל אימהות הן לקוחות לא מרוצות, ועיריות לא משלמות. מכרתי באקזיט את החברה למתחרים שלי".
בזמן הפנוי שנוצר לה היא חיפשה מה לעשות. "פנו אליי מארגון אוסטרי, שהוקם כדי להוציא את אירופה מהמשבר הכלכלי שהיא הייתה נתונה בו באותו הזמן. הם עשו אירועי 'האקתון' בכל העולם, והנציגים עבדו בהתנדבות. כששאלו אם אני מוכנה להיות הנציגה שלהם בת"א, שמחתי. משם זה התגלגל, נסעתי למדינות שונות בעולם לארגן אירועים של יזמים, זאת במקביל לעבודתי בארץ בניהול מכירות של תאגידים גרמניים. השילוב פתח בפניי את העולם, הבנתי שיש הרבה כסף בגופים בינלאומיים כמו הבנק העולמי, ושיש פער עצום בין יזמים ישראלים ליזמים מחו"ל. הבנתי את הצורך וההזדמנות, וב-2012 הקמתי חברה שעשתה פרויקטים ופיתוח כלכלי ליזמים מחו"ל".
חמש שנים לאחר מכן, ב-2017, חזרה שני לישראל. "החלטתי לחזור הביתה ולהפוך את המטבע. במקום לסייע ליזמים מחו"ל, לסייע ליזם הישראלי לבגר את עצמו מאקזיטים לבניית סטארטאפים. פגשתי את פיליפ, איש העסקים והיזם הציוני, שגם עשה עלייה. הקמנו ביחד את שרונה פרטנרס כדי לתמוך בחברות סטארטאפ כחול לבן בתחילת דרכן. וכן, התקדמנו מאז", היא מחייכת.
אגב, למה שרונה?
"גם כי המשרדים הראשונים היו במרכז שרונה, ובאירופה מקובל לקרוא על שם המקום בו עובדים. וגם שרונה זו שכונה שהוקמה ע"י הגרמנים הטמפלרים, שעשו לה רסטורציה (השבת חפץ למצב בו התקיים ברגע מסוים בעבר - י.ו.), ופיליפ חשב שיהיה יפה אם ניקח שם של מקום שהיה גרמני, ולשייך אותו למשהו ישראלי וציוני, שבא לפתח את הכלכלה בישראל".
היא רק בת 35, שני, ונדמה שכבר הספיקה לעבור חיים שלמים. בלי הרף היא מוצאת חורים ברשתות שונות, וממלאת אותם בצרכים ובתכנים. קוראים לזה יזמות. היא מסבירה ומרחיבה על המיזמים בשטף דיבור וידע רב, אבל כשהיא נשאלת על המחיר האישי אליו היא נדרשת בגלל אורח חייה, היא מצמצמת את תשובותיה. "יש לי בן זוג, עדיין אני בלי ילדים, אבל בסוף זו בחירה. בוודאי שאני מקווה ורוצה שיהיו לי בעתיד, כי אני משוגעת על ילדים, אבל אי אפשר לעשות הכל בבת אחת. צריך לבנות משהו אחד יציב, ואז לעבור למשהו אחר".
איזו עצה יש לך לתת לצעירים שקוראים את דברייך וחולמים על הקמת חברות, לעשות אקזיטים ולהצליח?
"ענווה. כשיוצאים החוצה לא לחשוב שיודעים הכל. רואים את אילון מאסק, ומיד רוצים להיות כמוהו, זה לא עובד ככה. היום רואים בעיקר את התוצרים ושוכחים שיש דרך. הדרך היחידה לייצר דרך נכונה אל ההצלחה היא רק עם ענווה".
בדיעבד, היו לך כמה פעמים שנפלת, כמו עם הסטארטאפ של היגיינה נשית או אפליקציה לשותפים לדירה, שלא הצליחו.
"נכון, אבל מי לא חווה את זה? לכולם יש 'נחום תקום', גם אם הם לא מודים בזה. התובנות הכי חזקות והתקומות הכי מדויקות קורות כשאתה נמצא בעומק. כשאתה הכי מתוסכל, היציאה משם היא הכי מדויקת".
מה תעשי כשתהיי גדולה?
"אין לי תשובה לזה. אני יודעת מה התמה שלי. אני אוהבת את התחום של לעזור ליזמים ליצור ולחברות ועסקים לקרות, לצאת לדרך ולהצליח. אני משערת שזה יהיה משהו בעולם של יצירת חברות חדשות. מה בדיוק? אני לא יודעת להגיד, ולמען האמת, אני בעצמי סקרנית לדעת את התשובה לכך".
