צפו: סיפורי הנמל שלא הגשים את כל החלומות
(צילום: נויל האריס)
יש אתר אחד בישראל שיכול להתחרות על מקום מכובד בספרי גינס – נמל אילת. הוא לא הנמל הגדול בעולם, גם לא הקטן ביותר, לא היפה מכולם ולא העשיר ביותר בתנועת אוניות. אולם, בתוכניות שנרקמו סביבו, בחלומות שחלמו בחזונם מנהיגים אודותיו, בתכנונים שעלו שוב ושוב על שולחנות הדיונים ובאי הגשמת רוב החלומות במשך עשרות שנים - כנראה אין שני לו בעולם.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
שער הכניסה הדרומי של ישראל הוא גם הדרומי ביותר על המפה של מדינה הנספחת לאירופה ברוב התחומים, מכלכלה ועד כדורגל. נמל אילת שזור בתוכניות דמיוניות למכביר, שתמיד נראה היה שאו-טו-טו ייצאו לדרך, ואז נגנזו שוב ושוב באחת ממגירות שולחנות המתכננים.
כך תוכננה "תעלת סואץ" ישראלית, שתחבר בין ים סוף לים התיכון, ושתתחרה בתעלה המצרית הוותיקה; תוכנן נמל ימי שיקשר בתעלה מפוארת נמל חדשני שייבנה קילומטרים צפונית לאילת; תוכנן גם בקול ששון ובקול שמחה בעת קרנבל השלום בין ראש הממשלה רבין למלך חוסיין וכבר סוכם כמעט סופית שיוקם נמל משותף אחד לאילת הישראלית ולעקבה הירדנית; תוכנן אפילו קו ספינות-מעבורת שיקשר פעמים רבות ביום בין נמל אילת לנמל עקבה; ותוכנן שוב ושוב בית קזינו מפואר באילת, שיביא לנמל הדרומי עשרות אלפי תיירים בשנה בקרוזים בינלאומיים.
ודומה שאת כל השיאים שברו עשרות התוכניות - המתעדכנות גם עתה חדשות לבקרים - לקישור הנמל הדרומי והעיר אילת ברכבות מטענים וכמובן גם נוסעים עמוסות למרכז הארץ. אל התוכנית היחידה שבוצעה אחרי שנים רבות, מכל אלה הגרנדיוזיות, עוד נגיע בהמשך.
"בפעם הראשונה מזה שלושת אלפים שנה עומדת אוניה בחוף אילת העברי"
נמל אילת הוא כבר יותר מ-65 שנים שער כניסה חשוב למדינת ישראל. מדובר בנמל היחיד שאינו לחופי הים התיכון, אלא בצפונו של ים סוף. הנמל מהווה את הגשר העיקרי של ישראל למדינות אפריקה והמזרח הרחוק באסיה וגם אוניות מאוסטרליה ומדרום אמריקה פקדו אותו לעתים. רוב המכוניות שהגיעו לישראל במשך עשרות שנים מיפן, דרום קוריאה וסין עשו את דרכן לאילת ותמונות מגרשי החניה העמוסים במכוניות החדשות היו לאחד מסמלי עיר הנמל הדרומית.
18 צפייה בגלריה
מגרשי החניה העמוסים במכוניות החדשות היו לאחד מסמלי עיר הנמל הדרומית. מכוניות בנמל אילת
(צילום: רויטרס)
תחילת סיפורו של נמל אילת גם הוא יוצא דופן. מאחר שלא היה באילת, העיר הקטנה שהוקמה על חורבות אום רשרש, עדיין נמל - במשך שנות המדינה הראשונות מעט האוניות שעשו דרכן למדינת ישראל הצעירה דרך ים סוף עגנו בלב ים ופרקו שם את סחורותיהן לספינות וסירות קטנות.
ב-25 ביוני 1950 מתפרסמת ידיעה היסטורית ב"ידיעות אחרונות": "בפעם הראשונה מזה שלושת אלפים שנה עומדת אוניה בחוף אילת העברי. ארבעים יום וארבעים לילה עשתה דרכה מן הקצה הדרומי של ים-סוף עד הקצה הצפוני, עד כי הגיעה עם מטענה היקר אל מימי ישראל".
הידיעה מספרת כי "לא זהב ולא אבני-חן הביאה הספינה האיטלקית הקטנה 'לוציה' אשר זכתה לכבוד ההיסטורי של חנוכת נמל אילת, כאשר ביום שישי הטילה את עגנה במימיו הרוגעים של המפרץ. ספרי-קודש וחפצי עולים של גלות תימן המתחסלת נשאה האוניה בבטנה ופרקה במקום בו הועלו לחוף אורות שבא ואופיר מאוניות שלמה וחירם".
הידיעה מספרת עוד, כי "מתחילת השבוע שעבר השתררה דריכות לקראת בוא האוניה. היה זה מבחן ראשון למעמדנו בים סוף – והוא הצליח. העגינה יצאה לפועל ללא טקס חגיגי. מיד החלו שבעת המלחים בני-אריתריאה השחורים ובחורי ישראל בפריקת המטען בארגזים המסומנים בכתובת 'זהירות, כתבי קודש'. 3,000 גווילי-תורה, 2,000 סידורי-תפילה, ספרי תנ"ך וכתבי קודש אחרים, שנאספו מכל בתי הכנסיות בתימן".
18 צפייה בגלריה
גבי (גבריאל) אורן, קצין המכס הראשון באילת, חותם על מסמכי האוניה הראשונה שהגיעה לאילת
(צילום: לע"מ)
ב-22 באוקטובר 1950 פורסמה ידיעה ראשונה בעיתון על הכוונה להקים נמל במקום שהיה עדיין שומם, הישוב הקטנטן אילת. "בקרוב יוחל בהקמת נמל בחוף אילת" בישרה הכותרת, כאשר כותרת המשנה חזתה: "תוקם עיר בת 15,000 תושבים". וכל זה "נודע ממקורות מהימנים".
18 צפייה בגלריה
הידיעה מה-22 באוקטובר 1950 המבשרת על הכוונה להקים נמל במקום שהיה עדיין שומם
(צילום: מתוך ארכיון "ידיעות אחרונות")
המצרים לא אוהבים את העובדה שאולי תקום מתחרה לתעלת סואץ, מצידו השני של חצי האי סיני, "וקהיר מאיימת להרחיב את הבלוקדה הימית". כן כבר אז ניסו המצרים לחסום את הגישה לאילת, מחשש שנמל שיוקם במקום יתחרה במקור ההכנסה הגבוה של המצרים.
המזח הראשון באילת נבנה רק בשנת 1955, שבע שנים לאחר הקמת המדינה, ועבדו בו רק פועלים בודדים ולזמן קצר, שכן לאחר מבצע קדש, הוא מלחמת סיני, הפסיק הנמל, שאך בקושי מלאו לו שנה, את פעילותו כמעט למשך חצי שנה והעבודה בו חודשה רק ב-22 במרץ 1957.
ממשלת ישראל ראתה במשך שנים את התפתחותו של הנמל הדרומי כמשימה ציונית ראשונה במעלה וכחיונית במיוחד לפיתוחה של העיירה אילת, שגדלה בהדרגה מכמה אלפי תושבים לעיר ואם בישראל, בת עשרות אלפי תושבים. זאת, לא מעט בשל קיומו של הנמל, שסיפק עבודה לרבים מתושבי העיר, לא רק בנמל עצמו.
למעשה הנמל הראשון של אילת, שבהקמתו הוחל בשנת 1955, והמכונה גם "הנמל הישן", היה רק שנים מעטות הנמל הראשי של אילת.
במבצע קדש ב-1956 השתלטה ישראל לראשונה על מיצרי טיראן, ופתחה אותם לתנועת אוניות ישראליות, עד שנסגרו שוב במצור שהוטל במאי 1967. מעת פתיחת המיצרים אחרי מלחמת סיני גדל היקף הפעילות בנמל הקטן באופן משמעותי, כאשר ממול, ממש במרחק קילומטרים ספורים, פעל בהצלחה לא מבוטלת נמל עקבה הירדני, כשער כניסה למוצרים מגוונים - וגם נשק - למדינות ערביות נוספות.
האוניה הראשונה שעשתה היסטוריה ועברה את מיצרי טיראן, לאחר נטישת צה"ל את המיצרים, לאחר פתיחתם ב-26 במרץ 1957, הייתה "בריגיטה טופט" הדנית. אביעזר גולן היה השליח המיוחד של העיתון על האוניה ודיווח על המתח הרב בעת מעברה במיצרי טיראן. "ישבנו בחדר האוכל של הקצינים, שתינו בירה דנית מפחיות ושמענו את דבריו של הקברניט הצעיר (39), קפיטן הנרי לולק, שסיפר בקצרה מאד פרוזאית על המסע 'שעשה היסטוריה'".
הקפיטן סיפר כי "צפונית למדגסקר עברה על פנינו אוניה, עם שם ערבי, אבל לא הניפה דגל. בג'יבוטי, לשם נכנסנו לקבל דלק, איש לא התעניין בנו. האי טיראן היה שומם לחלוטין. ים סוף היה ריק, כנראה בגלל התעלה הסגורה. אבל, כאשר התקרבנו לנמל אילת, נשמעו משם צעקות. ואז הסתערו העיתונאים המטורפים של ישראל, שלא חיכו עד שנחתת חיל הים, שיצאה לקראת האוניה, תתקשר אליה כהלכה, אלא זינקו ב'סולם יעקב', מנפנפים במצלמות קולנוע וטלוויזיה. כפסע היה ביניהם ובין טבילה בים. הם טיפסו אל הסיפון, תקעו מיקרופון של מכונת הקלטה והחלו ממטירים שאלות נרגשות".
18 צפייה בגלריה
"כאשר התקרבנו לנמל אילת, נשמעו משם צעקות". הידיעה מה-26 במרץ 1957
(צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")
תירס ושמן לישראל, תרופות לאריתריאה
בשנים הראשונות לפעילות נמל אילת, כל אוניה שבאה ויצאה ממנו הייתה סיפור עיתונאי. כך סופר בעמודו הראשון של העיתון ב-20 ביוני 1957, כי "האניה 'הלקיס' עומדת להפליג הערב מנמל אילת למסואה, עם 100 טון מלט ו-75 טון מטען כללי". ב-13 באוגוסט 1957, ושוב בעמודו הראשון של העיתון, מדווח כי "אנית המשא הישראלית 'עתלית', בת נפח של 1,550 טון, נכנסה הבוקר השכם לנמל אילת. האניה הביאה תירס, גרעיני שמן וחומרי גלם לתעשייה".
ב-5 במרץ אותה שנה סופר בעיתון על יצוא ישראלי ראשון דרך נמל אילת – תרופות לאריתריאה ולאפריקה המזרחית, באמצעות האניה "קתרינה מצדה".
ב-5 בפברואר 1959 מדווח העיתון כי "מספנה גדולה תוקם באילת" על ידי חברת בת של "סולל בונה", ואכן ב-13 בספטמבר 1959 מתפרסמת ידיעה כי מנכ"ל משרד הפיתוח, מנחם באדר, הודיע על תוכנית להרחבת נמל אילת "עד כדי כושר תפעול של 700 אלף טונות מטען לשנה ולתוכנית זו דרושים 4 מיליונים לירות".
נמל חדש, סכסוכים חדשים
בתחילת שנות ה-60 הבינו בממשלה כי הנמל הקטן והלא מודרני לא יוכל לקלוט את האוניות הרבות שהחלו לפקוד את אילת, לאחר חתימת הסכמי סחר עם מדינות המזרח הרחוק, והוחלט על הקמת נמל חדש, על החוף מדרום לנמל הישן.
ב-21 באוקטובר 1960 מתפרסם, כי שר התחבורה יצחק בן-אהרון חתם על הסכם בדבר הקמת חברה לתפעול נמל אילת "ואם עד כה התנהל הנמל על ידי הנהלה עצמית, שלא על מנת להכניס רווחים, בא עכשיו ההסכם והכניס להנהלת הנמל חברה קבלנית שהשאיפה לרווחים היא חלק בלתי נפרד ממהותה".
בניית הנמל, שהיה חדיש וגדול בהרבה מזה הישן, החלה בשנת 1962, אך חנוכתו נערכה רק בספטמבר 1965.
ומי שציפה שעבודה בנמל בעיר החמה הדרומית לא תניב יום אחד גם סכסוכי עבודה, טעה בגדול. במשך השנים אירעו בנמל אילת שורה של למעלה ממניין שביתות וסכסוכי עבודה, שעל הראשון שבהם דיווח העיתון ב-25 בפברואר 1963:
"נמל אילת מושבת בגלל סכסוך עבודה", דיווחה הכותרת, ובידיעה סופר כי 160 מפעילי ציוד מכאני כבד, סבלים ועובדים אחרים של חברת שירותי נמל אילת הושבתו. העילה: מנהל עבודה הורה לאחד הפועלים לעבוד במקום אחר בשטח הנמל. הפועל סירב ולאחר דין ודברים החליטו העובדים על שביתה פתאומית. יום לאחר מכן מדווחת ידיעה כי בשל השביתה "יצוא ההדרים למזרח הרחוק מתעכב באילת".
18 צפייה בגלריה
"נמל אילת מושבת בגלל סכסוך עבודה". הידיעה מה-25 בפברואר 1963
(צילום: מתוך ארכיון "ידיעות אחרונות")
ידיעה שעוסקת, שימו נא לב, בחיסונים התפרסמה גם היא באותם הימים. ב-22 ביוני 1964 מספר העיתון, כי "טוב ליבם של מנהלי חברת 'לוזינגר', המקימים את נמל אילת החדש, מנע ברגע האחרון את חיסולם של כ-100 כלבים עזובים בנמל אילת". הכלבים חוסנו והרוויחו את חייהם.
ב-29 ביוני 1964 מתברר שגם באילת יודעים להעלות תביעות כמו במרכז הארץ: "פועלי נמל אילת רוצים 'משכורת 13' ושובתים", מבשרת הכותרת שמעל לידיעה, המדווחת כי השביתה הכללית פרצה בנמל "לאחר שתביעת העובדים וההסתדרות לתשלום 'משכורת חודש 13' לא נענתה על ידי הנהלת החברה". שבעה חברי ועד העובדים אף פתחו בשביתת רעב, משהו חדש יחסית באותם הימים.
ב-23 בפברואר 1965 מדווח על תאונה ראשונה בנמל אילת. "נמשתה ספינת הגרר של נמל אילת, שהתהפכה וטבעה בשבת, כתוצאה מפגיעת חרטומה של אניה יוונית. את האניה משתה ספינת חיל הים. התברר כי הנזקים בה אינם גדולים".
ב-24 ביוני 1965 מדווח העיתון כי "הנמל הישן באילת 'נסתם' על ידי סחורות יבוא רבות מחוסר משאיות להעברתן לצפון. המצב בנמל הישן החמיר עד כדי כך שנתגלה צורך להעביר את האניה 'יוהניס', שפריקתה טרם הושלמה, לנמל החדש, אשר אינו ראוי עדיין לפריקת מטען כללי".
וגם זה קרה בפעם הראשונה, אך לא היחידה: ב-29 ביוני 1965 מתפרסם, כי "אניית המשא האיטלקית 'אנדיאה אמא', שהובילה מטען שיש לעקבה, נכנסה אתמול בערב בטעות לנמל אילת והטילה עוגן מול הרציף. סירת ניווט של נמל אילת יצאה לקראת האוניה והעמידה את רב החובל על טעותו, והאוניה הרימה עוגן והפליגה לנמל שממול".
ב-22 בספטמבר 1965 יום חג באילת: "אילת, שנטלה מתוך עשרה קבין של חגיגות המוניות בישראל תשעה, תעשה זאת שוב מחר. ההזדמנות לפסטיבל נוסף היא פתיחתו של הנמל החדש". ומה צפוי? נאום ראש הממשלה ושר הביטחון, לוי אשכול, מופע של "חזיון הים" מעל גבי דוברה צפה, שיהיה מורכב מהלהקה הישראלית למחול, מהזמר דויד כהן ומאריק לביא ושושיק שני, וגם עשרה צוללנים שיפגינו אקרובטיקה תת-מימית, כאשר גופם משוח בזרחן מאיר. במאי התוכנית ומבצעה הוא עמוס אטינגר.
ואז באה סגירת מיצרי טיראן בפעם נוספת, בחודש מאי 1967, מה שהוביל למלחמת ששת הימים, ולסגירתה של תעלת סואץ, לאחר הניצחון המוחץ של ישראל במלחמה הקצרה. מיד לאחר המלחמה החל נמל אילת לשגשג מחדש, בעוד שהמצרים מלקקים את פצעי המלחמה גם בזירת ההובלות הימיות.
גשר על פני מים סוערים
בינתיים, מתחיל החשש, שנמשך שנים לקנן במדינות הערביות, כי אילת תתחרה בתעלת סואץ, באמצעות חפירת תעלה משלה. העיתון הביירותי "אל-חיאת" מצוטט מכותרתו הראשית ב"ידיעות אחרונות", כמדווח על כך כי "ישראל החלה כבר בביצוע תכניתה לחפירת תעלה, שתשמש כתחליף לתעלת סואץ, ותגיע עד לנמל אשדוד".
במשך השנים יתפרסמו עוד ידיעות רבות אודות הפרנויה המצרית, שאו-טו-טו ישראל תחפור "תעלת סואץ" משלה. אגב לחשש היה בסיס, כי בישראל תכננו תעלה כזאת שנים רבות ועד היום אין שוללים את הרעיון לחלוטין.
אך גם לגשר היבשתי היו תומכים רבים: ב-21 ביוני 1967 פרסם "הטיימס" הלונדוני בעמודו הראשון כי "ישראל מציעה 'תעלה יבשתית' מאשדוד לאילת כתחליף לתעלת סואץ הסגורה עקב מלחמת ששת הימים, שתשמש את מדינות אירופה, אסיה ואפריקה המזרחית".
ב-2 באוקטובר 1967 כתב אייזק שרשט, יו"ר חברת "אינטרקונטיננטל טריילסי קורפוריישן", בספר השנה של לשכת המסחר והתעשייה אמריקה-ישראל, כי "ישראל עשויה להיות הגשר היבשתי בין המזרח הרחוק ואפריקה, באמצעות נמל אילת, ובין אירופה, באמצעות נמל אשדוד".
עוד ב-25 באוקטובר 1966 נחנך בנמל מזח חדש לפריקת מכליות נפט לצורך העברת הנוזל השחור היקר בצינור הנפט החדש צפונה לכיוון אשקלון (קצא"א של היום).
אולם, כאמור כבר ב-1967 הושבת הנמל בשנית, עם סגירת מיצרי טיראן,על פי הוראת נשיא מצרים, ג'מאל עבדול נאצר.
סגירת המיצרים הביאה להטלת מצור ימי על ישראל וכך הפך נמל אילת המושבת מאונס למעשה לאחת הסיבות העיקריות לפרוץ מלחמת ששת הימים. מיד לאחר הניצחון נכנסה בשערי הנמל בחגיגיות רבה האנייה הראשונה, "דולפין".
בשל סגירתה של תעלת סואץ במלחמת ששת הימים, גדלה חשיבותה של ישראל כגשר בין ארצות אפריקה והמזרח הרחוק ובין ארצות אירופה ואזור הים התיכון ומטענים רבים החלו לעשות את דרכם מנמל אילת שוקק החיים, לעומת דממת תעלת סואץ, לנמלי הים התיכון באשדוד ובחיפה.
ואכן, ב-29 באוקטובר 1968 הכותרת משמחת במיוחד: "בפעם הראשונה: נמל אילת סיים שנה תקציבית ברווח – 134 אלף ל"י". הידיעה מספרת, כי "תוכניות פיתוח בהשקעה של שבעה מיליון ל"י יבוצעו בשנתיים הקרובות בנמל אילת, שבו מועסקים כיום 500 עובדים והנמל יזדקק לעוד 100 עובדים".
תחרות שהרגיזה את המצרים
לאחר חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים ופתיחת תעלת סואץ מחדש למטענים, כולל לאלה הישראלים, המשיך נמל אילת לפרוח, כאשר המטענים מאילת המשיכו לעבור דרך היבשה לנמלי הים התיכון.
הסיבה העיקרית הייתה כלכלית: נמל אילת התחרה באופן שדי הרגיז את המצרים בהעברת סחורות מאפריקה והמזרח הרחוק לאירופה, כאשר העברת הסחורות דרך היבשה מאילת לנמלי חיפה ואשדוד הייתה זולה בהרבה מתשלום אגרת המעבר היקרה למצרים בתעלת סואץ.
ב-31 ביולי 1967, שבועות ספורים לאחר מלחמת ששת הימים, נעשתה היסטוריה: "האוניה 'סברה קור' השייכת לחברה להובלת פרי, עומדת לרשום את נמל אילת כ'נמל הבית' שלה. תהיה זו האוניה היחידה בעולם שנמל הבית שלה הוא אילת".
מלחמת ששת הימים גרמה לנזקים כבדים למצרים. ישראל השתלטה על הפקת הנפט משדות אבו-רודס שבסיני, וסגירתה של תעלת סואץ הביאה לישראל רווחים לא מעטים. כך דיווח העיתון ב-10 בדצמבר 1967: "22 משאיות 'לנציה' גדולות, שנשלחו מאיטליה לחבש, יועמסו על סיפון האוניה 'קורוניס', המפליגה מאילת. המשאיות היו צריכות להישלח דרך תעלת סואץ, אך נוכח חסימתה נשלחו לאשדוד, הוסעו לאילת, ומשם ימשיכו ליעדן".
סערות משמעותיות, כמו שפקדו את ישראל בחורף הנוכחי, היו גם מנת חלקה של שנת 1968. באחת מהן, מדווח ב-26 בדצמבר 1968 כי במפרץ אילת נשבה רוח דרומית עזה וגרמה להתנפצות גלים עצומים "שהתרסקו על סירות קטנות". כמו כן "אוניה שעגנה ליד רציף הנמל הישן באילת נאלצה להימלט ללב-ים, כדי להימנע מהתרסקות אל הרציף. האוניה מהנמל נסחפה על ידי הרוח לעבר חוף הרחצה הצפוני של אילת. ספינת גרר של הנמל יצאה לעזרת האוניה".
ובינתיים עוד צרה נופלת על נמל אילת. רקטות נורו לעברו מירדן. ב-11 באפריל 1969 מדווח כתב העיתון בארה"ב, כי "המלך חוסיין גילה כי כוחות ירדן עצרו מיד את אנשי הגרילה שירו רקטות על הנמל הישראלי אילת. חוסיין אמר כי אנשי הפתח הפרו ההסכם עם ממשלת רבת עמון, שלא לבצע פעולות חבלניות באיזור אילת, בגלל פגיעותו הרבה של נמל עקבה לפעולת-נגד ישראלית".
ובינתיים החזון של גשר יבשתי בין אילת ואשדוד קורם עור וגידים. הכל מדברים כבר על "תעלת סואץ הישראלית".
18 צפייה בגלריה
"הגשר היבשתי מאשדוד לאילת, שישמש תחליף לתעלת סואץ – בדיון מתקדם". ידיעה מה-19 במאי 1969
(צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")
ב-19 במאי 1969 מדווח העיתון כי "הגשר היבשתי מאשדוד לאילת, שישמש תחליף לתעלת סואץ – בדיון מתקדם. על שולחן הממשלה הונח סקר של משלחת ישראלית רשמית, שיצאה לארצות שונות באירופה, כדי לבדוק את הביקוש הצפוי לגשר כזה. המשלחת קובעת כי הגורמים באירופה מגלים התעניינות רבה ואף הבטיחו לספק הזמנות שיהפכו את הגשר לכדאי".
ב-23 ביוני 1969 הדיווח הוא: "יוגוסלביה נכונה להשתלב ב'גשר היבשתי' לאילת. הודעה על כך נמסרה לאבהם דר, הממונה על ביצוע תוכנית הגשר היבשתי במשרד התחבורה, בעת שביקר ביוגוסלביה. היוגוסלבים מעוניינים להעביר בגשר היבשתי שיוקם מטענים לאפריקה ולמזרח הרחוק".
אסונות לצד הצלחות
ב-8 ביולי 1969 מדווח על עוד אסון בנמל: "נזקי דליקת הענק בנמל אילת – חצי מיליון לירות. 8 אנשים התעלפו מהרעלת גזים. מנהל הנמל: נראה שהאש פרצה עקב החום הכבד ששרר בעיר – 40 מעלות בצל. לשונות האש השתוללו ושעה וחצי רעמו התפוצצויות, שהרעידו את כל שטח הנמל. חביות מלאות התפוצצו בזה אחר זה. פטריית עשן שחור התנשאה לגובה של 200 מטר".
ב-6 בפברואר מדווח כי "ספינת חיל הים טובעה וספינה שנייה ניזוקה בחבלה בנמל הצבאי של אילת. לא היו נפגעים במעשי החבלה, שבוצעו בידי אנשי צפרדע, כנראה מצריים, שבאו מנמל עקבה".
אולם, במקביל מתברר מידיעה ב-24 ביוני 1970 שנמל אילת דווקא מצליח מאוד: "בחודשים ינואר עד אפריל 1970 חל גידול של 35% במטעני היצוא שעברו דרך נמל אילת. במטעני היבוא חל גידול של 122%".
ב-9 בנובמבר 1970 מדווח על רעיון שכדאי אולי לאמץ גם בימים אלה בשוק העבודה הישראלי: בנמל אילת הוקם "מועדון העובד הזהיר" וכחבר בו יתקבל כל עובד נמל שעבד 5 שנים רצופות ללא כל תאונת-עבודה". הפרס: מגילת קלף אחרי 10 שנים ואות "העובד הזהיר" בשנה ה-20. "חברי המועדון הזהירים ייפגשו אחת לשנה בלוויית רעיותיהם בארוחת ערב חגיגית".
ב-13 באוקטובר 1971 מדווח העיתון כי "3 מנופי ענק חדישים נחנכו בנמל אילת. שניים מהם הינם עגורני חוף חשמליים בכושר הרמה של 25 טון כל אחד והשישי מנוף נייד בכושר הרמה של 60 טון. בכך מצויד הנמל כיום בכל הציוד הדרוש לשינוע מכולות. המנופים החדשים הורכבו בנמל במשך 60 יום". ב-30 בינואר 1972 מדווח העיתון כי "זרוע מנוף להטענת פוספטים בנמל אילת נפלה לים. הנזק למיתקן ולאוניות הממתינות נאמד במאות אלפי לירות".
אי השקט בנמל אילת, הנמשך זה שנים, הביא ב-4 בפברואר 1972 את ועד עובדי הנמל לאיים בשביתה וכך הוזעק ב-6 בפברואר שר התחבורה, שמעון פרס, להגיע במהירות לעיר הנמל הדרומית "כדי להיפגש עם נציגי העובדים בעקבות איום השביתה בגלל כוונת 'צים' לפתוח קו משאות מיפן לנמלי חיפה ואשדוד, דרך תעלת פנמה".
הבטחת פרס לעובדים מתפרסמת ב-9 בפברואר: יוקם צוות- עבודה (משהו כמו הוועדות המוקמות חדשות לבקרים בימינו) "לבדיקת אפשרויות להגדלת תנועת המטענים דרך נמל אילת". העובדים, גם כן כמו היום, לא נותנים אמון בוועדות וב-11בפברואר פורצת שביתה בנמל אילת.
התגובה: ב-14 בפברואר מספר העיתון כי "הממשלה הסמיכה את שר התחבורה להכין תקנות לשעת-חירום, לפיהן יוכל להוציא צווי-ריתוק נגד עובדי נמל אילת, כדי למנוע את השבתת הנמל".
הלהיט שהגיע לנמל: מכוניות סובארו
יבוא המכוניות, שיהפוך כעבור שנים לעיקרי מכל המטענים בנמל אילת, מתחיל לתפוס תאוצה כבר ב-1972. ב-27 ביוני מדווח כי "נגררים מיוחדים להובלת מכוניות נוסעים הופעלו בין נמל אילת למרכז הארץ. נגררים אלה מובילים בכל סיבוב 5-7 מכוניות המיובאות מיפאן לישראל דרך נמל אילת. עד כה נהגו היבואנים להסיע את המכוניות בכוחות עצמם ע"י נהגים לאורך כביש הערבה". ב-15 באוקטובר מתפרסמת בעיתון תמונה גדולה של המשאיות שמובילות את "הלהיט" של אותן השנים, מכוניות סובארו חדשות, מהנמל באילת לתל אביב.
18 צפייה בגלריה
מכוניות סובארו בדרכן מנמל אילת לתל אביב. ידיעה מה-15 באוקטובר 1972
(צילום: מתוך ארכיון "ידיעות אחרונות")
והסכסוכים נמשכים: ב-6 בנובמבר 1972 הכותרת היא: "נמל אילת יושבת ע"י עמילי-המכס כמחאה על הנזקים הנגרמים משביתת-האטה של העובדים, שדורשים הנחות במס-הכנסה על הפרמיות המשולמות להם".
ב-12 בנובמבר מבשר מנכ"ל צים, משה קשתי, כי "אוניות לאילת הופנו סביב כף התקווה הטובה בדרום אפריקה בעקבות שיתוק נמל אילת, בשני הכיוונים ליפאן וממנה. באילת נותרו תקועות 12 אוניות של החברה".
תוכנית "הגשר היבשתי" שוב תעלה לדיון בוועידה הכלכלית בירושלים, מדווח העיתון ב-15 באפריל 1973. "ניסיון ראשון להפעיל את 'הגשר הביניבשתי' נעשה אחרי מלחמת ששת הימים, אולם הניסיון הופסק לאחר שלא היו מטענים בכמות מספקת. בוועידה הכלכלית יתבקשו באיה להשקיע ברכישת משאיות ומתקנים הדרושים לתפעולו של גשר זה".
"הגשר היבשתי" אכן נפתח בהדרגה. בכותרת ב-4 במרץ 1976 מוסבר אף שהוא דווקא מצליח חרף פתיחתה שנתיים לאחר המלחמה של תעלת סואץ: "בניגוד לתחזיות הקודרות עם פתיחת תעלת סואץ, התובלה בגשר היבשתי גדלה ומצפים שתגדל עוד יותר".
לאחר מלחמת ששת הימים נפתחים דיונים קדחתניים בנושא נוסף, שבו דנים כבר 50 שנה ודבר לא קורה בשטח. ב-6 בספטמבר 1974 מדווח ישראל תומר (טייטלבאום) כי "פתיחת תעלת סואץ לשייט (שנסגרה לאחר מלחמת ששת הימים) לקראת השנה הקרובה, מחייבת לזרז את הדיונים בדבר הנחת מסילת ברזל לאילת, אחרת עלול הדבר לגרום לבלימת פיתוחו של נמל אילת בעתיד", אמר שר התחבורה, גד יעקובי, בשיחה מיוחדת ל'ידיעות אחרונות'".
נמל אילת עדיין מחכה לרכבת
ב-23 בספטמבר הכותרת היא: "אילת מחכה לרכבת" ובכתבה מפורטת מסופר, כי "450 מיליון לירות תעלה הנחת מסילת-ברזל לנמל הדרומי. גם אם תיפתח תעלת סואץ לשייט ישראלי – לא תיפגע הכדאיות הכלכלית של הובלת המטענים ברכבת". ב-11 בינואר 1976 מספרת הכותרת בעיתון כי שר התחבורה יעקובי קבע בתזכיר לקראת הדיון על המסילה, כי "בלי מסילת ברזל אין כיום סיכוי להתפתחות נמל אילת". למרבה האירוניה, הדיונים הללו נמשכו גם בעת הכנת תקציב המדינה הנוכחי.
18 צפייה בגלריה
"בלי מסילת ברזל אין כיום סיכוי להתפתחות נמל אילת". כותרת הידיעה מה-11 בינואר 1976
(צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")
ב-27 במאי 1975 הכותרת היא בעניין היסטורי: "אני מקווה שמצרים תכבד ההסדר בסואץ. במסגרת ההבנה שהושגה באמצעות ארה"ב, הובטח כי מטענים ישראליים יוכלו לעבור בתעלת סואץ עם פתיחתה", אמר שר התחבורה, גד יעקובי, שהוסיף כי "ישראל מוכנה לאפשר למצרים וירדן להשתמש בנמליה לצרכים אזרחיים".
ואכן ב-6 בנובמבר 1975 היסטוריה: "האניה סי-בירד אמורה לעבור ביממה הקרובה בתעלת סואץ בדרכה מאילת לנמל אשדוד. על סיפונה משרתים קצינים הולנדים ונורבגים. אנשי הצוות הם מאתיופיה".
ב-11 בנובמבר 1975 מובא סיפור מוזר במיוחד בעיתון: "במהלך בירור תביעה של חברת הדיג צידון עלה כי עובדי מחלקת הים בנמל אילת היתנו חיסול סכסוך עם החברה ומתן אפשרות לספינת הדייג של החברה לעגון בנמל, בכך שהחברה תעניק במתנה לקבוצת הפועל אילת סירת מפרש במחיר 5,500 ל"י". "העסקה" לא יצאה אל הפועל.
והנה שם חדש ומוכר מגיע לנמל אילת: אייבי נתן. ב-28 בדצמבר 1976 מסופר כי ספן השלום, שניסה שב ושוב להגיע למדינות ערב "ולעשות שלום" "יפליג מחר ב'ספינת השלום' לעבר תעלת סואץ. הוא לא קיבל תשובה מהמצרים על פניותיו". השליחות נכשלה כקודמות לה. ב-6 בינואר 1977 הפליגה אנייתו של אייבי נתן מנמל אילת אל נמל עקבה, הפלגה של 10 דקות. אייבי התכוון לחלק צעצועים לילדי עקבה, אך גורש כצפוי מיד בחזרה.
18 צפייה בגלריה
ניסה להגיע מנמל אילת למדינות ערב "ולעשות שלום". אייבי נתן בספינת קול השלום
(צילום: יוסי רוט)
ובינתיים נמל אילת שוב סובל מחוסר עבודה וימים שהנמל ריק לגמרי, מה שלא מנע ב-15 ביוני 1977 השגת הסכם שכר חדש עם העלאת שכר של 13% לעובדים. והטלטלה נמשכת. לפתע, ב-16 באוקטובר מדווח כי "האוניות שבות לנמל אילת. גל האבטלה שריחף באחרונה על הנמל פינה את מקומו למצב של תעסוקה מלאה. חלק מן האוניות הממתינות לפריקת מטענן, כבר עוגן מחוץ לנמל".
ב-9 באוקטובר 1978, שנה לאחר נחיתתו המפתיעה של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, בישראל, יש גם חששות מחודשים: "הסכמי השלום עשויים לפגוע בנמל אילת. חוששים מהשבתת הנמל לאחר שאוניות ישראליות יוכלו לעבור בתעלת סואץ". החששות התבדו בשנים הבאות. כדי למנוע מצב כזה דרשה ההסתדרות עוד ב-30 באוגוסט אותה שנה "הנחת מסילת ברזל לאילת". אז דרשה. עד היום היא לא הונחה.
צעד אחר שננקט דווקא סייע לנמל הדרומי: ב-4 ביוני 1979 החליט שר האוצר שמחה ארליך להוריד את מס הרציף באילת המוטל על סחורות היבוא. שנתיים אחר כך, ב-5 באוגוסט 1981, עוד החלטת ממשלה מבקשת לעודד את נמל אילת מול הסכם השלום: הממשלה ורשות הנמלים יסבסדו את היצוא דרך נמל אילת ב-25 דולר לכל מכולה. ב-8 באוגוסט 1982 מתפרסם מחיר הסבסוד: 55 מיליון שקל בשנה.
18 צפייה בגלריה
אוניות ממתינות מחוץ לנמל. ידיעה מה-16 באוקטובר 1976
(צילום: מתוך ארכיון "ידיעות אחרונות")
ב-3 במאי 1979 שוב היסטוריה: אניה ישראלית ראשונה עברה בתעלת סואץ. הכותרת בשער המוסף "24 שעות" היא: "רב החובל של האניה 'אשדוד': המצרים היו נפלאים. קיבלנו יחס מיוחד מתחילת המסע עד סופו. האניה הישראלית הראשונה שעברה בתעלת סואץ נכנסה, בערב יום הזיכרון, לנמל חיפה ונתקבלה בטקס צנוע. הצוות סיפר על תגובות שמחה ספונטניות שגילו המצרים לאורך כל הדרך". מנכ"ל "צים", יהודה רותם, ניסה להרגיע: "נמשיך לבסס את הקווים על נמל אילת".
ב-26 במרץ 1982 פעמי השלום מגיעים לנמל אילת: האדמירל גלאל פאהמי, יו"ר רשות נמל אלכסנדריה, מגיע לביקור רשמי בנמל הדרומי ומתקבל בחגיגיות רבה. הביקור נועד להגברת קשרי הסחר בין נמלי ישראל ומצרים.
ב-3 במאי 1982 בשורה לתושבי אילת ולתייריה: "רשות הנמלים החליטה להכשיר באילת חוף רחצה ציבורי, על 1,200 מ"ר, בין הנמל הצבאי לנמל האזרחי. הקצאת השטח תעמוד בתוקפה כל עוד לא יזדקק נמל אילת לפיתוח נוסף בצידו הצפוני".
על רקע מלחמת לבנון, חדשה נדירה על נמל עקבה ב-11 ביולי 1982: "בנמל הירדני מורגשת בימים האחרונים תנועה רבה. בשבת עגנו שם כ-60 אוניות. קצתן עגנו ממש ליד נמל אילת. ריבוי האניות בעקבה הוא בגלל שיתוק נמל ביירות".
בשבוע הבא: סיפורו של נמל אילת, חלק ב'
הסיפורים הנהדרים על נמל אילת לא פסקו ב-1982, אלא להפך. מאוניות הקזינו, שעגנו במקום, אספו רבבות ישראלי ויצאו ללב ים על מנת להמר, למורת רוחה של המשטרה, דרך מוקשי הים שפוזרו בים סוף עוד במלחמת העולם השנייה וגרמו לכל רב חובל לחשוש ועד ההצעה של העירייה להקצות חלק מהנמל לחוף נודיסטים רשמי.
וגם: חגיגות השכר של עובדי הנמל, פרויקט תעלת אילת שלא יצא לפועל, שמטרתו הייתה בין השאר לחבר את הרכבת לעיר, פסטיבל הג'אז הבינלאומי, שנערך בנמל, ותחרות מיס תבל, שהתקיימה לפני פחות מחודשיים במבנה עצום שהוקם במקום.
