אשת העסקים והיזמת החברתית חנה רדו נולדה וגדלה בכרכור למשפחה חקלאית, בת בכורה מבין שבעה ילדים, להורים שורדי שואה. "אבי הגיע לישראל בשנת 1956, לאחר ששהה 12 שנה בסיביר", היא מספרת. "לא היו לו שיניים והוא שקל 36 ק"ג, אבל שיקם את עצמו יפה. אמי שהתה בתקופת השואה בבור מתחת לאדמה והתקיימה מקליפות של תפוחי אדמה.
ב-2019 החליטה לעזוב מקום עבודה, שהרבה נשים היו חולמות להיות בו. אז שימשה סגנית יו"ר קבוצת הפרסום מקאן, בה עבדה 20 שנה בתפקידים בכירים.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו, האזינו לפודקאסט הכלכלי היומי "כסף חדש", וסמנו "כלכלה" בהתראות אפליקציית ynet
בעת חניכת המבנה החדש של טק19 בירוחם, חברה נוספת במסגרת קבוצת19 שלה, אמה של רדו, רנה צ'צ'קס בת ה-90 בירכה אותה בהתרגשות. "אמי, שהיא ניצולת שואה, תמיד עודדה אותי ונתנה לי הרגשה שהכל אפשרי, גם אם קשה", אמרה רדו, כשלצידה בעלה, רוני, שותפה לחיים ולחזון, אחיותיה, ומנכ"ליות קבוצת19, קבוצת משרדים שהקימה במקומות שונים בפריפריה.
"אמנם גדלנו בבית עם משמעת קפדנית, אבל אני זוכרת ילדות מדהימה. הייתה לי גם סבתא מאוד נוכחת, אמא של אמי, שישנה על ספסלים כשהם עלו לארץ. לימים הייתה פקידת שומה במס הכנסה, ותמיד הקפידה להיראות מיליון דולר. איתה הלכתי לקונצרטים, היא 'תירבתה' אותי, כי למדתי בבי"ס חקלאי. אבי נהג לדבר על שעבר, העביר את העוצמה של הדברים שחווה שם, ואז, מה זה לגדל שבעה ילדים? אפשר לנצח הכל. אמי, שתמיד עודדה אותי, נהגה לאמר לי בימים קשים: 'חנהל'ה, אנחנו יהודים, אנחנו ננצח'".
כבעלת רישיון לטרקטור, חרשה את השדות עוד כנערה. "הייתי טום בוי", היא מחייכת. "הכי טוב שיצא לי מהרישיון הזה הוא ההיכרות שלי עם רוני, בעלי. קיבלתי עבודה בספארי, והוא עבד שם כזואולוג".
תל-אביבית במצפה רמון
את דרכה המקצועית החלה כמורה, ומהר מאוד עזבה את ההוראה לטובת עסקים. בתחילה הקימה עם שותף את חברת יצרנית הקרח מיסטר אייס, בהמשך טיפסה בסולם הקריירה במקאן. אלא שאז הגיעה שנת 2011, המחאה החברתית, ורדו שינתה כיוון בוויז המקצועי והאישי שלה. "אז הבנתי את הצורך המיידי להשקיע בפריפריה, כי אחרת אין למדינה סיכוי".
בתחילה הקימה תחת מקאן את 'מקאן ואלי' במצפה רמון ואת 'ספרינג ואלי' בעמק המעיינות, שני מיזמים שנועדו לספק תעסוקה איכותית בפריפריה. זה בעצם היווה את הבסיס להמשך, הקמת קבוצת19, קבוצת חברות שמספקות תעסוקה מכבדת לתושבי הפריפריה, בדגש על נשים, בעקבותיה עזבה את מקאן. הראשון, מדבר19, הוקם בשנת 2016 במצפה רמון. בהמשך קמו חברות באופקים, שדרות, צפת ומזרח ירושלים, ואז טק19 בירוחם. הפעם מדובר בחברת הייטק, שמתמחה בחדשנות וטכנולוגיה בתחומי התוכנה. בחודשים הקרובים צפויים להיפתח מרכזים גם בעידן הנגב ובקרית מלאכי.
"בהתחלה, נחשבתי להזייה מהלכת", היא מחייכת. "אני תל-אביבית ופעמיים שלוש בשבוע נסעתי למצפה רמון. אבל אז הבינו שמדובר במי שיודעת להקים עסקים בפריפריה. נכון להיום יש בקבוצה כ-150 עובדות ועובדים קבועים, שמביאים בזכות המיזמים האלו אוכל הביתה, ויש עוד עובדים חיצוניים. טק19 נפתח ב-19 בספטמבר. הרבה דברים מעניינים קורים לי בחיי ב-19".
למשל?
"השם נגב19, שנולד בעקבות תשובה לשאלה ששאלתי במצפה רמון, כמה מנהלות מובטלות יש במרכז הצעירים שבו, ואמרו לי 19. זה גם י"ט: 'יהיה טוב' בגימטריה, מספר תעודת הזהות שלי מסתיים ב-19, ואפילו כדי להוכיח ל'מצפאים' (העובדים במצפה רמון, י.ו), שלא באתי לעשות עליהם סיבוב, מכרתי דירה בכרכור וקניתי דירה במצפה רמון, שמספרה 19".
איך את מחליטה איפה את פותחת את המיזם הבא?
"כל מיזם חדש, כדי שיצא לפועל, חייב לקיים 4 מ'מים. הראשון הוא מנכ"לית מצוינת, עם ערכים נכונים. רצוי שתהיה מקומית, אם כי לא חייב. המ' השני הוא משרד נאה, כי זה מעניק תחושה של בית בתוך מבנה. המ' השלישי זו מועצה או רשות מונציפאלית שתהיה שותפה איתנו לחזון ולמעשה, זה עוזר בהרבה דברים, גם בהבאת לקוחות. זה גם כדאי לה. למשל, מול המבנה החדש בירוחם יש מאפייה. אין ספק שההכנסות שלה עלו ויעלו".
וכשמועצה או רשות מקומית לא רוצות אותך?
"זה מתחבר לתכונה מרכזית שלי: מי שלא רוצה אותי – אני לא רוצה אותו. בירוחם, כמעט ונשברתי בתהליך. לא הרגשתי שמבינים את הערך שלנו למקום. בסוף ראשת העיר החליטה שיהיה הייטק, בנק פועלים תמך, ענבר, המנכ"לית, שהציעו לה לחזור לעבוד באינטל, בהרבה יותר כסף, לא הסכימה, ואז לא ויתרתי. אגב, ניסו לשכנע לא מעט מנכ"ליות שלי לחזור למקום עבודה קודם, כמו המנכ"לית במזרח ירושלים, שתרד בכ-80% מהשכר שלה כשהיא תעבוד אצלי. הן נשארות בקבוצת19, זו ציונות בלי ציניות".
והמ' הרביעית?
"מיליון וחצי שקל, שאני צריכה כדי להתחיל במיזם. שניים מהמיזמים הקמתי לבד, בלי תמיכה, הבאתי מהבית את הסכום. מזלי הטוב הוא רוני, בעלי, שאיתי בדרך ובחזון. גם כשלא היה לנו כסף, נהגתי לאמר לו 'בוא נגדיל את ההכנסות', לא חשבתי להקטין הוצאות. אני מאמינה גדולה בכך, ששפע מביא שפע, לכן גם מנסה לייצר אותו".
6 צפייה בגלריה
"ככל שאני עושה יותר, אני מבינה כמה עוד יש לעשות". הנהלת קבוצת 19 וסופרסונס
(צילום: אשר אזולאי)
פמיניסטית מילדות
נשים ופריפריה. רק תגידו לרדו את צמד המילים האלו, ותראו איך העיניים שלה נוצצות, ואיך מילים שמתכנסות לאג'נדה ואסטרטגיות זורמות בקצב מפיה. ב-2015 יזמה את הקמת סופרסונס. ביחד עם נשים מובילות בתחומים שונים יצרה עסק חברתי, שהולך וגדל, שפועל לקידום נוכחות נשית שוויונית בצמתי השפעה בישראל. בקרוב, היא מיידעת, תשיק מיזם גדול עם אחד הגופים הפיננסיים הגדולים במדינה.
"החשיבה על העסקת וקידום נשים החלה להתקיים אצלי בילדות, כשאמי תמיד אמרה לי שעליי לפרנס את עצמי, וסבתי אמרה לי: 'אם אין אני לי מי לי'. היא התחדדה בעקבות אירועים שונים שקרו לי בחיי המקצועיים. אם זה כשבאתי למקום עבודה ואמרתי שאני רוצה לעבוד רק חמישה ימים כדי להיות ביום שישי עם ילדיי, והראו לי את הדרך החוצה. אם זה כי במקום עבודה אחר, כששהייתי בחודש חמישי להיריון, הביאו מנכ"ל, למרות שאני הייתי מועמדת לתפקיד, רק כי אני אישה ובהיריון. עזבתי שם ולא עזר להם דבר, כשבאו והתחננו שאחזור".
לדבריה, "העובדה שאני דעתנית הכי פעלה לרעתי, אפילו עם אנשים שמחשיבים למאוד מתקדמים. כך הבנתי, שאני חייבת לקחת קדימה את כל הקשור בנשים. עם זאת, ככל שאני פועלת יותר, אני מבינה שזו רק ההתחלה, וככל שאני עושה יותר, אני מבינה כמה עוד יש לעשות. ואם בממשלה הקודמת הייתה הרגשה שהנה, משתפר, לצערי, הלכנו אחורה".
פתחת מיזמים בדרום ב-2020, כשהקורונה הרימה ראש, ובתקופה של קסאמים.
"נכון. בתקופת הקורונה, בבת אחת עצרו רוב הלקוחות את התשלום החודשי שלהם, אבל דאגנו שאף עובדת לא תפוטר ולא תצא לחל"ת. הבעיה הייתה שלי. הפסדתי כ-100 אלף שקל בכל חודש. כשהתחילו לתת הלוואות בערבות מדינה, ביקשתי, אבל לא קיבלתי. נכנסתי לחרדות נוראות, לא ישנתי לילות שלמים. כשלא קיבלתי חצי מיליון שקל בשביל להחזיק את המרכז בצפת, שלחתי מכתב למנכ"ל בנק הפועלים. כתבתי לו, שאיך זה, שבזמן שעבדתי במקאן נתנו לי הלוואות של מיליונים בתוך דקה וחצי, ועכשיו כשאני צריכה חצי מיליון שקל לצפת, סוגרים לי את הברז? תוך דקה קיבלתי טלפון ממנהלת הסניף בצפת, וקיבלתי את ההלוואה. באותו לילה ישנתי לילה שלם. המקרה הזה חישל אותי והוכיח לי כמה צריך להתעקש.
"בכלל, אני אוהבת להיכנס לואקומים, למקומות שארגונים אחרים לא קיימים בהם. זה קרה כשהבנתי שנשים בפריפריה לא מבינות עד כמה מזניחים אותן, או שאין ארגונים שדואגים למנכ"ליות, ואז הקמנו את ביה"ס למנכ"ליות העתיד. נכון להיום, אחוז ההשקעות בנשים עומד על 2%. כלומר, אם את אישה יזמית, מתוך מיליון שקלים תקבלי 20 אלף שקל, וגבר יקבל 980 אלף שקל. זה נורא. כל אלו מתחדדים בפריפריה, שם יש הרבה ואקומים. אני נכנסת אליהם".
למה זה קורה, ואיפה זה תקוע?
"בטבעי, דומה אוהב דומה. גברים תמיד יעדיפו גברים לידם, והפטריארכיה הזו קיימת בכל מקום. נשים מהוות 45% מכוח העבודה, והיחס לא נשמר בדרגות הגבוהות. יש רק 5% מנכ"ליות, זה כלום. עשינו פעם קמפיין עם הבורסה לניירות ערך: 'למה אתם מפחדים'? כשראיתי את הקמפיין, אמרתי לעצמי: זה זה. גברים פשוט פוחדים מקידום הנשים".
עם זאת, היא מדגישה כי חלק מהאחריות על המצב נמצא בידי הנשים. "לדוגמה, גברים לא יוותרו על 'האפי האוור', נשים חוזרות לבית, לילדים. להשקיע בקריירה זה גם אומר ללכת לאירועים כאלו, כי שם יוצרים נטוורקינג. לנשים יש את הכישורים הדרושים, אבל לא את הקשרים המתאימים. לכן בסופרסונס אנחנו בונות ומשקיעות בקשרים, בנטוורקינג. זו עבודה קשה למנן נכון בין ניהול קריירה ויצירת קשרים לבין לנהל בית ואמהות, וברור שאי אפשר להצליח בהכל. לכן המפגשים שלנו מחזקים את הנשים".
רק שהשינוי לא תלוי רק בסופרסונס.
"נכון. אחד הדברים שאני כל הזמן עובדת עליהם זה מודעות למדיניות. למשל, אם הרשות לחדשנות תגיד שלא משקיעים יותר בעסקים של גברים בלבד, יתחיל שינוי. קחי לדוגמה את חברת צ'ק פוינט וגיל שוויד, לידו נמצאת דורית דור, מנהלת הפיתוח והטכנולוגיות (CTO) בחברה. בלעדיה כנראה צ'ק פוינט לא הייתה כמו שהיא היום. נשים יודעות להעלות ערך של חברות. לכן הגברים הכי חכמים מקפידים על שוויון מגדרי, ואם הם מספר 1 מס' 2 שלהם היא אישה. גם נשים חכמות נוהגות כך. דוגמה לכך הן גליה מאור ורקפת רוסק-עמינח, לשעבר מנכ"ליות בנק לאומי".
קרן להשקעות במיזמים בבעלות נשית
רדו לא עוצרת לרגע. בימים אלו היא משיקה קרן השקעות חדשה, קרן "בת גוריון", שייסדה ביחד עם אלה אלקלעי, שמילאה תפקידי מפתח בבית ההשקעות IBI, ועם טלי שליט, עו"ד ורו"ח ומנהלת בכירה בתחום קרנות ההשקעה. "הקרן תשקיע במיזמים חדשים וקיימים בבעלות נשית או שוויונית", מסבירה רדו. "קיימות כמה קרנות כאלו בארה"ב, בישראל עדיין לא. הקרן מוקמת בימים חשוכים בישראל, בהם נשים נעלמות ממוקדי קבלת החלטות ומהמרחב הציבורי והעסקי. אנחנו כאן כדי לתקן את העוולות ההיסטוריות בעולם ההשקעות הישראלי.
"בחברות הציבוריות בישראל יש פחות מ-5% נשים מנכ"ליות. לאחרונה נרשם בת"א 35 נתון מביש חדש של אפס נשים מנכ"ליות. כך גם בחברות הממשלתיות, ונראה כי בישראל הולכים לאחור. גם בתחום הבעלות על עסקים, המצב אינו מזהיר, ולא נראה שהמגמה הזו צפויה להשתנות בקרוב. זאת למרות מחקרים רבים שנערכו בעשורים האחרונים ומצביעים על כך שחברות שהראו שוויון מגדרי, בהנהלות בפרט, הציגו ביצועים עסקיים גבוהים יותר. נשים בישראל נעדרות היום מהעולם העסקי. אנחנו נפעל שלנשים בישראל יהיה יותר כוח, יותר כסף, נטוורקינג רחב. אנחנו רוצות לגייס 100 מיליון שקל לשם ההתחלה. אז אמנם אני כבר רגילה שאומרים לי שאני דון קישוט, אבל עובדה, שבתוך פחות מיממה לאחר ששיניתי את התפקיד שלי בפייסבוק, הוגשו אליי כבר הצעות מעשרות חברות. זה רק מראה על הצורך".
מתי את מרשה לעצמך להיות עייפה?
"אני טובה בלהעביר אחריות וסמכות לאחרים ונמצאת רק איפה שצריך אותי. אני ממש לא וונדר וומן. אני עובדת, קוראת לפחות ספר בשבוע, מנסה למצוא זמן לזוגיות, לאמהות, לאמא שלי ולמשפחה שלי. אני מניחה שאני מוותרת על דברים אבל לא יודעת על מה. אני לא מרגישה את זה".
את גם מוצאת זמן להפגנות, בזמן שחלק גדול מהעובדות שלך בפריפריה.
"אני מפגינה וגם נואמת די הרבה בהפגנות, תמיד על זכויות נשים. אני לא נאבקת באנשים באופן אישי, אלא במדיניות של ממשלה, שעושה נזק עצום לנשים. נראה, שאנשים מאמינים לי בזה. אני גם משתדלת לא להיכנס לוויכוחים פוליטיים, ונותנת רק דוגמאות קונקרטיות. אני לא מדינאית גדולה ולא מדברת בסיסמאות כמו 'הימין הורס אותנו', כי באותה מידה אם הליברלים היו עושים מספיק למען מדינת ישראל, הפריפריה לא הייתה נראית כמו שהיא נראית. עברתי עשר ממשלות, שום ממשלה לא טיפחה מיזמים בפריפריה הרחוקה".
קיבלת הצעות להיכנס לפוליטיקה?
"פנו אליי נשים להקים מפלגת נשים, הן אמרו, שאם אקים – יהיו איתי. כרגע אני ממשיכה בשלי".
