בכל בוקר כאשר פיני אסרף עולה על המחפרון (שופל) שברפת בקיבוץ כפר גלעדי הוא נושא עיניו אל הכפר עדייסה שבלבנון המשקיף אליו ומנהל שיחה עם חוליות ירי הטילים הישירים של חיזבאללה מעבר לגבול. "יש לי איתם הסכם. בכל פעם שאני מגיע לעבודה ועולה על השופל אני מבקש מהם: תנו לי רגע לעשות פה את העבודה ולסדר כמה דברים ואז תירו", מספר אסרף. "ותראה, וואלה, הם מכבדים אותי. הטילים עוברים מעליי ונופלים בקיבוצים למטה בעמק".
זו מציאות חייו בחודשים האחרונים ושגרת יומם של הרפתנים שנותרו בקיבוצים הנטושים בגבול לבנון ותושביהם יציינו עוד מעט חצי שנה מאז נעקרו מבתיהם. לפני כשבועיים פגעה קטיושה מלבנון בגג הרפת וגרמה לנזקים למערכת החשמל במשק. אסרף מציג בפניי את שרידי הטיל ואומר כי "הם מנסים להתיש אותנו. כל עוד דוחקים את כל התושבים למרכז הם לא צריכים באמת מלחמה, זה כבר ניצחון".
הוא סבור כי בממשלה ובצבא כבר התרגלו למציאות הזאת ולא בוער להם להכריע את המערכה ולהשיב את הביטחון ואת מעל 60 אלף המפונים לבתיהם. "אם נסגור בתל-אביב את בתי הקפה אולי הם יתייחסו אלינו בקצת יותר אהדה. 4-3 ימים עם בתי קפה סגורים ונראה איך הם ישרדו שם והאם יזדהו איתנו ויבואו וימחו לצידנו או שיכינו קפה בבית ויסתדרו. אבל תדע שגם אין בי כעס או תסכול על אף אחד. אני מבין שאנחנו בלפחות 9 זירות ומטפלים במציאות בצורה קוסמטית כרגע".
מעל 20 שנה עובד אסרף ברפת הקיבוצית ועושה בכל יום את הדרך הקצרה אל הרפת מביתו שבקריית-שמונה. הוא לא מנסה למכור תחושות שליחות נשגבות על קו המחרשה האחרון שנועץ שיניו בגבול ולא את חשיבות שימור משק החלב בישראל. "אני אוהב ומעריך את הפרה ואת מה שהיא נותנת לנו ולכן אני נמצא פה. אני לא גיבור גדול ולא דואג לחלב לכל תושבי המדינה אלא מבין שאם אעזוב את הפרה, היא לא תשרוד".
בחדר מנהל הרפת יושב עומרי זלצר וטובע במספרים, מפיק מאזנים ואוסף תחשיבים בניסיון לקושש מענקים ופיצויים. "מבחינת המדינה אין פה מלחמה, יורים פה ושם", הוא טוען. אני שואל אותו האם אחרי מעל חמישה חודשים לא התרגל כבר לשגרת הירי. "זה הכי רחוק משגרה שיש ואנחנו עומדים מול קושי גדול מאוד לתפעל את העסק. אני בעצמי מפונה עם המשפחה במצפה הימים ומגיע לכאן בכל יום לכמה שעות, אבל העובדים פה שחוקים לגמרי. חלק מהם עזבו והתפטרו וחלק ביקשו להתפטר ולא מצליחים לעמוד עוד מול המציאות הזאת. "בשל המצב ירדנו משלוש חליבות ביום לשתי חליבות וזה אומר שאנחנו מייצרים פחות 15 אחוז חלב וזו פגיעה כלכלית", הוא אומר.
"אני חושב שהגיע הזמן להיערך מול המציאות האיומה הזאת ולהעביר את הפרות החולבות מכאן למשק אחר זמני. זו תחושה מאוד לא נעימה לעבוד תחת איום הירי הישיר כשהחיזבאללה צופים עלינו. אנחנו צריכים רצון של משרד החקלאות והשירותים הוטרינריים לסייע לנו להעביר את הפרות מכאן. אפשר להעביר את הפרות לרפת אחרת בתוך כמה ימים אבל זה עניין של כסף. אתה לא יכול להשאיר פה פרה ולא לתת לה אוכל. זה לא אבוקדו שאתה לא קוטף ונורא חבל, אבל אתה יכול לקבל פיצוי ולא שווה למות בשביל אבוקדו. את הפרות אתה לא יכול לעזוב וללכת. הגיע הזמן גם להתאים את עצמנו למציאות וזה לא קורה. אצלנו יש התרעה על ירי, רק אחרי הירי".
במשרד החקלאות אומרים בתגובה כי הם "עומדים בקשר עם כל המגדלים הן באמצעות המחוזות והן באמצעות הלשכות הווטרינריות, ומסייעים למגדלים ככל הניתן בשגרה ובפרט בחירום. ככל שיש בידו של המגדל פתרון להעברת הבקר, יש להציגו למועצת החלב".
לא רחוק משם, ברפת של קיבוץ דפנה ממשיכים גם כן בשגרת החליבה. רק לאחרונה העובדים התאילנדים חזרו לעבודה והם כבר מתורגלים בריצה המהירה למיגוניות בעת הישמע אזעקה או פיצוץ. דורון לוי, בן 21, עובד ברפת מזה 6 שנים. לפני חצי שנה השתחרר משירות קרבי ולמחרת כבר שובץ לתורנות חליבה. ב-7 באוקטובר הוא גויס לכיתת הכוננות הקיבוצית והוא משלב בין משימות הרפת למשימות הביטחון. "אני מרגיש ממש כמו המייסדים מהקיבוץ של פעם - שומרים ועובדים".
את תורנויות השמירה בש.ג בכניסה לדפנה הוא חולק גם עם אביו שגויס למילואים. "בינינו יש שלושים שנה הבדל ואנחנו מחזיקים נשק ביחד. לא הייתי מאמין שדבר כזה יקרה", מספר לוי ופורץ בצחוק. בני משפחתם שכרו דירה במושב ציפורי ואחת לשבוע או שבועיים יוצאים דורון ואביו לחופשה קצרה והולכים לבקר את המשפחה. לצידו של דורון ברפת עובד גם אסד ספאדי. מזה עשרים שנה שהוא עובד במשק הקיבוצי ורעמי המלחמה לא הסיגו אותו לאחור. הוא נשאר ברפת במשך שעות ארוכות ואמון על הטיפול ב'תינוקיית' העגלים הצעירים שבכל יום כמעט מצטרפים אליהם יונקים חדשים.
בשבוע שעבר כשביקר בביתו במסעדה מטוס קרב הפיל כטב"מ ששיגרו חיזבאללה מלבנון. "הוא נפל חמישים מטר ממני", מספר ספאדי ומודה כי נבהל. הוא אומר כי אינו חושש לסכן את חייו ברפת החשופה לירי חיזבאללה בקו האחרון לגבול. "אני חי עם יהודים כבר חמישים שנה ולכם יש פוביה ממוות. מפחדים עכשיו כולם פה שיקרה מה שקרה בעוטף עזה. אני דרוזי ויש לי אמונה שהחיים שלי ייגמרו כשאלוהים יחליט ולא אף אחד אחר".
