באמצע הסיור במפעל כפרית בכניסה לכפר עזה, נעצר המנכ"ל אלון קסלר ומצביע על הרחבה הפתוחה שנמצאת בלב המפעל: "את רואה את המקום הזה?" הוא שואל, "פה היינו אמורים השבוע לחגוג 50 שנה לכפרית, שנוסדה בקיבוץ סביב מלחמת יום כיפור. הכל כבר היה מוכן, תיכננו הכל". דויד נתן בן ה-68, מהנדס התהליך של המפעל ואחד העובדים הכי ותיקים בחברה, כ-38 שנה, מוסיף בעצב: "מי שהייתה אמורה לארגן את האירוע, לילי איתמרי, מפיקה במקצועה וסוכנת נסיעות מכפר עזה, נרצחה יחד עם בעלה בבית. היא הייתה חברה קרובה שלי".
התמונה מכמירת לב: המנכ"ל קסלר, שבדרך כלל לבוש בחולצה מחויטת, עכשיו במדים עם דרגות אל"מ על הכתפיים ורובה M16 קצר, דויד עם דסקית "הלב שלנו בעזה" על הצוואר, ומנהל הרכש, דודו אפשטיין, עם הצמיד הצבעוני להחזרת החטופים על היד, עומדים שותקים מול הרחבה שהייתה אמורה להיות מלאה בעמיתים לעבודה. מכמירת לב אבל בו בזמן גם אופטימית ומלאה בתקווה. אותה אמביוולנטיות מרגישים גם העובדים, שחזרו למפעל אחרי שהיה סגור מאז 7 באוקטובר וחשים ניצחון, אבל האובדן הכבד מלווה אותם כל הזמן.
>> לסיפורים החשובים והמעניינים בכלכלה ובצרכנות - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
5 צפייה בגלריה
דויד נתן, מהנדס התהליך של המפעל משמאל, ועובדים נוספים, השבוע במפעל: "אנחנו לא מפטרים, לא מוציאים לחל"ת, ועובדים שמגיעים מקבלים תמריץ. מגיע להם"
(צילום: הרצל יוסף)
מפעל כפרית איבד את הסמנכ"ל הדומיננטי של הקבוצה, נדב גולדשטיין, את דורית בר אילן, העובדת האהובה ששנים ישבה בלובי שבכניסה וקיבלה את פני העובדים בתחילת היום ונפרדה מהם בסיומו, וחבר הדירקטוריון אביב קוץ, המנהל המוערך שנרצח בביתו עם אשתו ושלושת ילדיהם; שלושה אנשים שהיו אמורים לחגוג יחד השבוע על הרחבה, ועכשיו דולק לזכרם נר בכניסה למפעל.
כפרית פועלת בתחום תעשיית הפלסטיק. היא החברה הבורסאית הגדולה בעוטף ונסחרת בתל-אביב בשווי שוק של כ-320 מיליון שקל. הירידה בערך המניה מאז 7 באוקטובר הייתה, במפתיע, שולית באופן יחסי. מדובר בחברה מבוססת ורווחית עם מחזור מכירות של יותר ממיליארד שקל ב-2022. כפרית נחשבת למובילה בתחום התערובות והתרכיזים עבור תעשיית הפלסטיק בארץ ובעולם. בנוסף למפעל על גבול עזה, כפרית מחזיקה שישה מפעלים בחו"ל - בסין, גרמניה, ארה"ב, שוודיה וקנדה - כך שלמרות המכה הכואבת שספגה, הקבוצה המשיכה לתפקד כמעט כרגיל. בקבוצה מועסקים כיום 550 עובדים, מחציתם בישראל.
5 צפייה בגלריה
המנכ"ל, אלון קסלר: "לא מעט ספקים ולקוחות מהארץ ומחו"ל תרמו המון כסף לחברה"
(צילום: הרצל יוסף)
"אנחנו מתמחים בתחום התרכיזים - הגרעינים (הכינוי בענף לשבבים - ל"א) הצבעוניים שמתפזרים פה בכל פינה", מסביר קסלר מהמשרד שלו בקומה השנייה של הבניין המרכזי. קסלר מנהל את פעילות החברה בישראל. במשרד הצמוד אליו ישב נדב ז"ל. "הלוגו הראשון שלנו היה 'לתת חיים לפלסטיק', וזה בדיוק מה שאנחנו עושים. לוקחים חומר גלם פלסטי פשוט ונותנים לו תכונות, כמו הצבע, העמידות, החסינות מאש ועוד, ומספיקם לחברות שמייצרות מוצרים מפלסטיק".
למה שכתר פלסטיק לא יעשו את כל זה לבד?
"כי אלה חומרים שלא נוח לעבוד איתם. קווי ייצור סטנדרטיים המוניים לא עובדים עם גרעינים כמו שלנו. התפקיד שלנו הוא לעשות להם חיים קלים ולשפר את המוצר שלהם בכמה רמות".
גם לאחר ההנפקה בבורסה קיבוץ כפר עזה הוא עדיין בעל השליטה בחברה. קסלר: "כפרית גרופ זה כבר מותג בינלאומי. המנכ"ל של כל הקבוצה, דניאל זינגר, נמצא בארה"ב, הוא ישראלי, ונדב היה יד ימינו. כל הזמן נכנסו לנו עוד עסקאות. נדב, סמנכ"ל הפיתוח העסקי, הסתובב בעולם, חיפש חברות בנישות חדשות כדי שנוכל להשתלב במוצרים שלא הכרנו. הוא היה מומחה בזה. למרות שכל החברות בקבוצה עושות תרכיזים, לכל אחת יש התמחות משלה. לא כל המפעלים עושים בדיוק אותו הדבר. יש לנו רווחיות יפה בסך הכל שרק צומחת. הקורונה קצת עצרה אותנו, אבל אחריה חזרנו לצמוח די מהר".
ומה יהיה ברבעון הקרוב? רבעון השבת השחורה.
"בישראל הוא ישנה הכל, את כל הצמיחה שהייתה עד עכשיו. המזל שלנו הוא שאנחנו בינלאומיים והמפעלים בעולם לא מושפעים מהבעיות שלנו".
"הכל קרס"
קסלר, בן 57, נולד בקיבוץ סעד, בצד השני של הכביש המוביל לכפר עזה. סבתא שלו בת ה-100 עדיין גרה שם, וגם אביו ואחיו. אחרי שנדד בארץ ובעולם, בנה את ביתו בכפר עזה לפני ארבע שנים, יחד עם הבת הגדולה והבן השריונר, שעכשיו משרת במילואים.
"אני גדלתי בפלסטיק", הוא מספר. "עבדתי במפעל של סעד, שהוא לקוח גדול שלנו בכפרית, ניהלתי חמש שנים מפעל פלסטיק בארה"ב, וכשחזרתי לארץ הגעתי לכאן. אני כבר שמונה שנים במפעל, שהוא בית, ושבו יש לנו שלושה עובדים שנרצחו. נדב היה יד ימיני, למרות שבהיררכיה הוא יד ימינו של מנכ"ל הקבוצה. מעבר להיררכיה, הוא נכס שבאמת אי-אפשר למצוא בשום מקום כבר. הוא נרצח עם הבת הגדולה שלו, אשתו ושני הבנים הקטנים ועוד בת חטופים. היו לו כמויות אינסופיות של ידע בתחום, והיה לו חזון. באזכרה שלו אמרתי שהמציאו את תפקיד סמנכ"ל הפיתוח העסקי במיוחד בשבילו. לא מכיר הרבה אנשים כמוהו. יש כל כך הרבה תחומים שנדב פיתח, סגר עסקאות רכישה מהטובות שהמפעל ראה. אחותו היא המזכירה שלנו, ואבא שלו היה מנהל רכש ועדיין עובד פה".
אלון קסלר: "נדב ז"ל, סמנכ"ל הפיתוח העסקי, היה נכס שאי–אפשר למצוא כבר. היו לו ידע אינסופי וחזון, והוא סגר עסקאות מהטובות שהמפעל ראה"
את דורית בר אילן הכירו היטב כולם במפעל. "היא הייתה כרטיס הכניסה שלנו", מחייך בעצב קסלר. "היא עבדה פה הרבה שנים, החיוך שלה זכור לכל מי שנכנס למשרדי החברה. היא עשתה פה המון תפקידים ורק עכשיו אנחנו מבינים באמת מה היא עשתה ואיזה חור גדול נשאר כשהיא איננה. היא נרצחה עם בעלה בבית. הבן שלה התחבא וניצל. ראה איך רוצחים את ההורים ונשאר איתם הרבה שעות בבית גם אחרי שהמחבלים יצאו. גם אביב קוץ, הדירקטור שנרצח עם אשתו ושלושת ילדיהם, הוא חבר שלי, חבר של כולנו, חבר קיבוץ כפר עזה".
רשימת הנרצחים והחטופים בקרב משפחות העובדים ארוכה - בלתי נתפסת. גם עכשיו, אחרי למעלה מחודש וחצי, קשה להכיל את מה שקרה לכפר עזה ולמשפחת מפעל כפרית. "מעבר לשלושה שנרצחו, יש עוד בני משפחה רבים של עובדים שנפגעו", אומר קסלר. "בצוות שירות הלקוחות שלנו יש אמא ששני הבנים שלה חטופים בעזה; לעובדת אחרת רצחו את הבן; לשלישית רצחו את הבן והכלה והשאירו שני תאומים בני עשרה חודשים עשר שעות בבית לבד; לחשבת השכר רצחו את הבעל; יש לנו עוד עובד שילדה שלו חטופה. ויש גם לא מעט עובדים שאיבדו אחים, דודים, בני משפחה".
אתה מצליח להבין איך זה קרה?
"הכל קרס. אני משתדל גם בגלל שזה מוקדם, וגם כי אני משרת עכשיו במילואים, לא לשאול שאלות מיותרות. יהיה זמן לשאול, אבל אין ויכוח שהכל כשל וקרס. לא חושב שיש מישהו אחד שלא אשם בדבר הזה".
איפה אתה היית ב-7.10?
"הייתי בחופשה בצפון עם אשתי. הבת שלי, בעלה ושני הנכדים היו פה. אני מקבל טלפון בבוקר מחבר - והבן שלו צועק לי בבכי: 'ירו בנו, אבא שלי פצוע, תזעיק מד"א'. האבא ואני רוכבים יחד על אופניים, וכשהוא נפצע הוא אמר לבן שלו, 'תתקשר לאלון שיזעיק מד"א'. ככה התעורתי בבוקר, לא הבנתי מה אני שומע, אבל התקשרתי למד"א והם כבר לא ענו.
"מפה התחילה להיבנות אצלי התמונה מקבוצת הווטסאפ בקיבוץ, מקבוצת הווטסאפ של כפרית. קודם כל וידאתי עם הבת שלי שהם בממ"ד, והם מסבירים לי שהם שומעים את היריות, שומעים צעקות בערבית ופיצוצים, אבל הם נעולים בממ"ד. זה נמשך ככה שעות ארוכות - הם חולצו רק בשלוש בלילה בין שבת לראשון. הם גרים בית ליד עובדת שלנו שבעלה נרצח. בית אחריהם גרים זוג החברים שסיפרתי לך שנרצחו ושהתאומים שלהם נשארו בחיים. המחבלים היו כל הזמן ברחוב של הבת שלי. הם גם נכנסו לבית, אבל איכשהו דילגו על הממ"ד, קטע לא ברור".
בבית של קסלר בקיבוץ שהו באותו הזמן חברים של בתו. "הם מצאו להם שבת לבקר בה, ונתקעו בממ"ד שלי 20 שעות. המחבלים ירו על הבית אבל לא פרצו לממ"ד. בינתיים אני מקבל קריאה מהמילואים לבוא לצאלים מיד. אבל אני רק מחכה לראות שהבת שלי יוצאת משם בחיים. נסעתי מיד לדרום כמובן, עצרו אותי בדרך, חיכיתי בסביבה ופגשתי אותה בארבע בבוקר. לקחתי אותה לחברים שלי במרכז והמשכתי לצאלים, שם אני עד היום. תוך כדי האירוע אני מתקשר להמון אנשים שלא עונים, צורחים לך בטלפון 'יש אצלי בבית מחבלים שיורים'. לא חזרתי מאז לקבוצות הווטסאפ, היו שם אלפי הודעות, שיחות ממש קשות. גם בקבוצה שלנו של כפרית ניסינו ליצור קשר עם עובדים. חלק נגמרה להם הסוללה וחשבנו שהם לא בחיים אבל יצאו בשלום".
איפה העובדים מאז 7 באוקטובר?
"תושבי כפר עזה נמצאים רובם הגדול בשפיים. עובדים שלנו מיישובים אחרים בעוטף מפונים לאילת, ירושלים, ים המלח ונתניה. התארגנו מהר. יומיים אחרי המתקפה כבר ניהלנו את המצב - יצרנו קשר עם כל העובדים, הבנו מה תמונת המצב של כל אחד, מה הם צריכים, במה אפשר לעזור. יש לנו קרן לעובדים במצוקה, השתמשנו בה והכנסנו לה עוד סכום גדול. יש לנו למשל עובדים שגרים שמונה ק"מ מהגבול ולא משלמים להם על הפינוי, אבל עדיין הם חייבים להתפנות; עובדים שאיבדו את כל רכושם, שיש להם בתים שרופים ולמדינה לקח זמן להניע - אז היינו צריכים להיכנס לנעליים של המדינה. די מהר קיימנו שיחות וישיבות, שיחות זום עם כל העובדים, ההנהלה, לנסות להסביר איך ממשיכים ומספקים יציבות".
דויד נתן: "אני פה 38 שנים. נולדתי באילת, ובאתי כי אשתי אמרה שהיא לא מגדלת ילדים בעיר. מה שקסם לנו מיד זה החום של האנשים. יש פה קהילה מאוד מגובשת, קיבוץ גדול ומצליח כלכלית"
אחד הצעדים החשובים היה ארגון מפגש לכל העובדים. "אספנו את כולם במרכז הארץ, הטסנו עובדים מאילת, הגיעו מכל קצות המדינה. דיברנו על התוכנית של המפעל קדימה, נתנו להם מקום לספר על הרגשות שלהם, והמסר שהעברנו זה שחשוב לנו שכפרית תחזור לעבוד, ושיש גיבוי מהנהלת הקבוצה לעשות הכל כדי שזה יקרה כמה שיותר מהר, ושנצא מחוזקים. העובדים נפתחו, דיברנו המון, זה היה אירוע חשוב ומרגש. ניצלנו אותו גם כדי להיפרד מעובדים שלא איתנו. ביום ראשון אחרי זה התחלנו לעבוד, והופתענו לטובה מכמות העובדים שהגיעה.
"היום אנחנו מצליחים להפעיל 50% משמרות יום. זה השבוע השני שהמפעל עובד. בשבוע הבא נחזיר את הלילות. אני יודע שיהיו עובדים שיהיה להם קשה לחזור לפה גם כשהמלחמה תיגמר. ברור לנו גם שיהיה קשה לגייס עובדים למפעל בכפר עזה שעלתה לכותרות לא בהקשרים שרצינו. עבדנו בכל המבצעים - שומר החומות, צוק איתן ועופרת יצוקה. אבל ברור לי שהמציאות השתנתה. אנשים לא רוצים לחזור לגור פה. עזבי לעבוד".
איך הגיבו הלקוחות והעובדים שלכם בחו"ל?
"לא מעט ספקים ולקוחות מהארץ ומהעולם תרמו המון-המון כסף לחברה. החברות הבנות שלנו התגייסו כולן כמובן. אפילו המתחרה שלנו, חברת תוסף מהארץ, הרים טלפון ושאל במה אפשר לעזור. מתחרים או לא מתחרים, אבל משתדלים לעשות הכל בהגינות תמיד. מלא אנשים מהעולם שלחו לי הודעות תמיכה. הקשרים שלנו עם העובדים בחו"ל חזקים. את נדב כל תעשיית הפלסטיק הכירה, כל הלקוחות, הספקים, אין מישהו שלא הכיר. אנשים שמחו כל כך שחזרנו לעבוד, שלחו הודעות מרגשות, יש לנו שטף הזמנות גדול שאנחנו כרגע לא יכולים לעמוד בו".
קסלר: "אספנו את כל העובדים במרכז הארץ, אפילו הטסנו מאילת, ודיברנו על התוכנית קדימה. העובדים נפתחו, דיברנו המון, זה היה אירוע חשוב ומרגש, והופתענו מכמות העובדים שחזרו לעבוד"
"באים לא בשביל הכסף"
אנחנו יוצאים לסיור במפעל. מתחילים במפעל התרכיזים. באולם הייצור עשרות מכונות, והעובדים רצים מנקודה לנקודה עם אטמי אוזניים, כי הרעש של המכונות עצום. כבר בתחילת הסיור נשמע הצבע האדום הראשון להבוקר, ואנחנו רצים לחדר הארכיון של המפעל שמשמש כמרחב מוגן. בכל פינה במפעל יש מרחב כזה.
דויד המהנדס מצביע לעבר חלל המפעל ואומר: "העולם היום לא יכול להתקיים בלי פלסטיק. לא המציאו את הדבר שיחליף אותו".
איך הגעת למפעל?
"אני פה 38 שנים, מהרגע שעברתי לכפר עזה. נולדתי באילת, הייתי עירוני, באתי לפה בעקבות דרישה של אשתי שאמרה שהיא לא מגדלת ילדים בעיר. עשינו סיבוב בכל הקיבוצים באזור, ופה מה שקסם לנו מיד זה החום של האנשים, חיבקו אותנו ישר, יש פה קהילה מאוד מגובשת, קיבוץ גדול שנחשב למצליח מבחינה כלכלית".
איפה היית באותה שבת?
"הייתי בממ"ד, נכנסתי מיד עם אשתי באזעקה הראשונה. גם הבן שלי שגר פה נכנס לממ"ד עם אשתו. הבת השנייה שלי גרה בכפר-סבא. הייתי משש וחצי בבוקר עד 11 וחצי בלילה בממ"ד. רועי עידן, הצלם שלכם ב-ynet שבטח הכרת היטב, היה שכן שלי, הוא נרצח עם אשתו, והבת שלו אביגיל בת השלוש נחטפה לעזה, ושני הילדים האחרים התחבאו בארון וניצלו. הבת של שמעון אלקבץ, חבר שלי (מפקד גל"צ לשעבר - ל"א), שהייתה עושה ציפורניים לנשים של האזור, נרצחה. היינו מתראים כל יום על המדרכה עם הכלב שלה. וכמובן יש את המכה הקשה והאבדה הגדולה שספגנו כשאיבדנו את החברים במפעל. בכל הסבבים הביטחוניים שהיו, אשתי ואני מעולם לא עזבנו את הקיבוץ. צוק איתן, כל המבצעים הקוקוריקו האלה, רוב הקיבוץ התפנה ואנחנו נשארנו. אבל תראי לאן הגענו. לא חשבנו שיקרה מקרה כזה, הפעם הזאת קרעו אותנו, פשוט קרעו אותנו".
ולאן עברת?
"הורידו אותנו באותו היום לאילת, עשרה ימים בבית מלון, נחנקנו שם נפשית. משם מצאנו בית בהרצליה, חלקנו אותו עם חברים מכפר עזה, היינו שם שבועיים וחצי, אבל די נחנקנו שוב, יותר מדי אנשים בבית אחד. הגענו לתל-אביב לאייר-בי-אן-בי וגם שם לא הצלחנו לשרוד. אז חזרנו לדרום, ללהבים. כל זה בחודש. אנחנו רוצים לחזור אבל אם לא ישימו לזה סוף לא נוכל לשאת את זה שוב".
יונתן וקנין: "הדבר היחיד שהציל אותי נפשית זאת המחשבה לחזור לעבוד, לשקם, להציל מה שאפשר. העובדים שלנו נוסעים כל יום שעות מכל הארץ, לובשים שכפ"ץ, אבל באים, בכל מחיר"
מאולם הייצור אנחנו ממשיכים למעבדה, שם מחכה לנו יונתן וקנין (36) מקיבוץ דורות, שעובד שנתיים בכפרית. וקנין לובש אפוד מהרגע שהוא מגיע לעבודה ועד הרגע שהוא יוצא. הוא היה הראשון שהעלה את השאלטר אחרי החודש שבו המפעל דמם. "זה הבית שלי", הוא מכריז ולוקח ביד גרגירים צבעוניים של תרכובת, מודד אותם, שורף, מריח, בודק את האיכות. "אני עובד במעבדת בקרת האיכות - בודקים פה הכל כדי להחליט אם מה שמגיע מהייצור מאושר למכירה. כל מוצרי הפלסטיק שאת רואה כאן עשויים מהגרעינים שאנחנו מייצרים פה. יש לנו מוצר שאנחנו מייצרים עבור 'פנטון', מותג בינלאומי גדול לצבעים. כל חברות הענק כמו מוטורלה ונייקי קונות מהם. נדב ז"ל הוא זה שסגר לנו את ההסכם עם פנטון. הוא היה אתלט, איש אשכולות משכמו ומעלה, יש למפעל קבוצת ריצה שהוא ייסד".
מה הביא אותך לעבוד פה?
"גדלתי באזור ונשארתי עד היום. עבדתי בחינוך באזור אשכול, אח שלי גר בעין הבשור, ההורים שלי בדורות. בשבת כולנו נעלנו את עצמנו בממ"דים וניצלנו. חברים שלי נרצחו במסיבה, חברים שלי לעבודה נרצחו, אי-אפשר לעכל את זה. אסון גדול".
התלבטת אם לחזור לעבודה?
"הדבר היחיד שהציל אותי נפשית זאת המחשבה לחזור לעבוד, לשקם, להציל מה שאפשר. העובדים שלנו נוסעים כל יום שעות מכל הארץ, יש עדיין חשש מירי נ"ט על הכבישים, לובשים כל הזמן שכפ"ץ, עובדים ליד חלונות שיכולים להתנפץ, אבל עדיין באים, בכל מחיר".
אתה הראשון שהרים את השאלטר בחזרה לפה.
"נכון. כשחזרנו, הלובי היה סגור, ואני נכנס ומדמיין את דורית שנרצחה יושבת שם מקבלת את פנינו, והיא כבר לא. לאישה הזו היו כל כך הרבה כובעים. היא הראשונה ששמעתי שנרצחה. והיא כמו אמא שנייה בשבילי. הבן שלה, שני, עובד איתי צמוד במעבדה. היא הייתה עבורי וואחד דמות, עטפה אותי. יושבת כל הזמן מאחורי התריס בכניסה. לא יכולתי לחשוב מה אני אעשה כשירימו את התריס שלה במשרד, אף אחד לא היה סוגר ופותח אותו מלבדה. עד היום לא הרימו את התריס. היא אהבה חתולים ובמפעל יש עכשיו המון חתולי בית שישנים על הכורסה האדומה בכניסה ומחכים לה".
איך הייתה ההרגשה לחזור?
"המפעל הזה בחיים לא היה סגור והוא קיים 50 שנה. יש פה מכונות שמעולם לא היו כבויות יותר מ-24 שעות. זה היה מטורף לחזור למפעל דומם. זה הבית שלנו, והבית שלנו דמם. לבוא לכאן בפעם הראשונה היה מרגש ברמות שאי-אפשר לתאר. מיד הדלקנו נרות לזכר החברים, אלון המנכ"ל דיבר, חבר'ה דיברו, היו המון אנשי צבא מסביבנו. הייתה הקלה, לצד העצב הגדול, גם שמחה. אנחנו באים לכאן כל יום לא בשביל הכסף, יכולנו לקבל את אותו הכסף גם אם היינו יושבים בבית, אלא לזכר החברים שלנו, להראות שהאדמה הזו לא מופקרת".
לצד וקנין יושבת טובה מינואב (33), שקטה, קשה לה עדיין לדבר, להספיד את החברים לעבודה. אבל היא עובדת במרץ, זה מה שמחזיק אותה, על היד שלה צמיד להחזרת החטופים. "יש לי חברה אחת שאין מישהו שלא מכיר אותה", היא מספרת בקול רועד. "מנהגי ההסעות עד למנהלים הכי בכירים, זו דורית שישבה בכניסה כל יום, קשה לי לדבר עליה בלשון עבר. לא מצליחה".
הייתה לך התלבטות אם לחזור לעבודה כאן?
"לא, זה הבית שלי, עכשיו יותר מתמיד. כשאמרו לנו שהמפעל עומד להיפתח, אף אחד לא בא אלינו בדרישה לחזור, אבל ישר אמרנו שאנחנו חוזרים. אני גרה בבאר-שבע. גם אם היו אומרים לי לבוא לפה בהתנדבות בלי שכר הייתי באה. המנהלים ישר הסבירו לכל עובד שבין אם הוא חוזר ובין אם לא - הוא יקבל משכורת מלאה. זה מסביר הכל על האנשים שמנהלים את המפעל".
"המדינה הייתה בסדר"
בניגוד לנציגי מפעלים אחרים בעוטף, לקסלר דווקא אין טענות למדינה. אפילו להפך. "הנזק לרכוש היה מזערי", הוא אומר, "הלכו לנו שני רכבים, ומרגמה שנפלה במפעל עשתה נזקים לא גדולים. המדינה ישבה איתנו מיד, נתנה לנו נוסחה לאמוד את הנזק, והגשנו בקשה לפיצוי. יומיים אחרי, הכסף היה בחשבון שלנו. זה הפתיע אותנו. זה הוגדר כ'מקדמה' ונעשה את שאר החישובים בהמשך".
מה לגבי העובדים שלכם?
"אנחנו לא מפטרים, לא מוציאים לחל"תים, גם אם לא יבואו לעבוד. מי שמגיע בימים האלה מקבל תמריץ מיוחד, מכפילים לו את השכר על כל יום עבודה, זה מגיע להם. מעבר לזה יש הרבה התעניינות בנו מצד משרד הכלכלה. עושים שם הרבה דברים נכונים. אנחנו שייכים לתעשייה הקיבוצית, שגם מאוד עוזרת בלחבר אותנו למי שצריך, לתת ייעוץ ארגוני, להשתתף בפגישות עם העובדים וכו'. המדינה עשתה הרבה, אבל יש גם דברים שצריך לעשות יותר".
כמו מה?
"למשל בעובדים זרים. אנחנו חייבים, אין לנו ברירה, ובזה עדיין לא נראה שהבירוקרטיה ירדה. שר הכלכלה היה באזור ונפגשנו איתו פעמיים. הם עוזרים בדברים שנראים קלים אבל בשטח הם מאוד משמעותיים, כמו לסדר מעבר במחסומים של הצבא בדרך לעבודה. בהתחלה היה לנו ממש קשה לתאם מול הצבא. יש לנו הסעות של עובדים, נהגי משאיות, קייטרינג, שירותי הפצה, חברות שילוח. כל דבר פה מאתגר. המדינה פתחה את הכיס מאוד מהר, הבינה שהיא צריכה, ואנחנו מחכים ומקווים שזה יימשך גם הלאה".
