זעקת החקלאים מצפון ומדרום
(צילום: ירון ברנר)
לצד הנזקים הבלתי נתפסים לחקלאות הישראלית מהמלחמה עצמה, אחד האיומים הגדולים על המשך קיומו של הענף הוא נטישת העובדים התאילנדים. החשש גדול במיוחד ביישובי העוטף, שם נטשו כ-3,000 פועלים תאילנדים את העבודה, לאחר שלמעלה מ-20 מחבריהם נרצחו ונחטפו בטבח של 7 באוקטובר.
ראש ממשלת תאילנד קרא לאזרחיו לעזוב את ישראל. ההערכה כי בחקלאות בכל הארץ עובדים יותר מ-20 אלף תאילנדים, והחקלאים אומרים כי ללא עובדים זרים אין יכולת לקיים את החקלאות בישראל, בעיקר בגידולי ירקות ופירות, שם נזקקים לידיים עובדות בשתילה ובקטיף. אם נוסיף לכך את 9,000 העובדים הפלסטינים בחקלאות שנגרעו כמובן ממצבת העובדים, הרי שהמצב בענף קשה מאוד.
במשרד החקלאות ניסו לשכנע את העובדים הזרים עם מענק של 2,000 שקל למי שיישאר, אך כנראה זה לא מספיק, ועוד רבים מתכננים לעזוב בימים הקרובים. המשרד, ביחד עם רשות האוכלוסין, בוחנים כעת יבוא של אלפי עובדים מהודו ומסרי-לנקה. הבעיה היא שכל זמן שישראל במלחמה יהיה אתגר רציני לשכנע עובדים זרים לבוא לארץ.
"שנה שלמה של עבודה הלכה"
הילה פנלון, תושבת נתיב העשרה ובעלת משק לגידול ירקות לזרעים, מספרת באולפן ynet כי "אצלי במשק לא קורה כרגע כלום מכיוון שיש איסור כניסה למשקים. המשקים של כל חברי נתיב העשרה למעשה נטושים לחלוטין, אנחנו לא יכולים להיכנס ולא יכולים לעבוד. מאפשרים לנו להיכנס לשעה אחת לשבוע לטפל בדברים דחופים, אבל למעשה מפעל החיים שלנו פשוט קרס.
"בשבת שבה התהפכנו עלינו החיים היינו בשיא העונה החקלאית של עולם הזרעים, ולא הספקנו לסיים. זה אומר שגם אם יתירו לנו לחזור בשבוע הבא, מה שלא הולך לקרות, שנה שלמה של עבודה הלכה. מה גם שרוב העובדים הזרים עזבו את הארץ, לי היו 17 עובדים ועכשיו נותרתי עם אפס.
"עזיבת העובדים התאילנדים את הארץ במספרים לא נתפסים הולכת להוות איום אמיתי על אחד מהדברים הכי חשובים שמדינה צריכה שיהיו לה - וזה מזון. אנחנו מייצרים את המזון של מדינת ישראל ואנחנו עושים את זה כבר המון שנים.
"המתנדבים עם נקודות אור מאוד גדולה בחושך, אבל החקלאות לא יכולה להסתמך על מתנדבים מהסיבה שכולם רוצים לבוא לקטוף, אף אחד לא יגיע לפנות שטחים, לטפח, לרסס. ההכנות האלה זה הגידול של העונה הבאה, ואם לא נעשה את העבודות האלה עכשיו ולא רק את הקטיף המיידי - בעוד חצי שנה לא יהיו לנו ירקות.
"המשבר עם עניין העובדים הזרים הוא גדול מכדי להבין. בנתיב העשרה היו באותו יום שבת 300 עובדים זרים. כשאנחנו התעוררנו לדבר הזה, היה לנו ברור שאנחנו לא כולים להתפנות בלי שהעובדים הזרים מפונים גם והחל מהרגע שיצאנו מהממ"דים וראינו את הנזק המטורף שנגרם לנו וספרנו את ההורגים למרבה הצער, הבנו שאנחנו צריכים לייצר פתרון לעובדים התאילנדים שלנו. אי אפשר לעזוב ולהשאיר אותם מאחור.
"כאן גילינו ששוב אנחנו לבד במערכה ורק בעזרתם המדהימה של אחים לנשק מצאנו להם מקום לפנות אותם אליו. מבחינת המדינה כל המשרדים הזדהו אבל לא עשו שום דבר כדי לסייע. למרבה ההלם גילינו תוך כדי מבצע הפינוי שעשינו לעובדים שלנו, בתוך כל הטרדיה, שלמתחם הגיעו גורמים שמבחינתי הראו את הסכין בגב הכי גדול. עורכי דין פרטיים שהגיעו כדי לשכנע את העובדים שיגישו נגדנו תביעות, כבר באותו יום שיצאנו משם, ועוד עורכת דין ממשרד הכלכלה שהגיעה לבדוק שאנחנו לא פוגעים בזכויות שלהם. לא נתנו לנו דקה של מנוחה להבין מה קרה לנו וכבר לכולם היה מאוד חשוב לפגוע בנו. גם בעקבות ההתנהלות הזאת חלק גדול מהעובדים הזרים עזבו".
פנלון מודה כי "אצלנו במשק אמנם אין גישה לעבוד כרגע בכל מקרה, אבל ברור לי שכשנחזור נצטרך לקבל החלטה אם לסגור את המשק או לנסות להקים אותו מאפס. בלי עובדים זו בעיה".
"רואים את השתילים נרקבים"
"אנחנו בקריסה, אין מילה אחרת. עם בכי בעיניים אנחנו רואים את השתילים נרקבים. אני גר במשק של חמי, שהוריו ממקימי המושב. הוא נמצא איתי בשטח. אנחנו מעבדים 3,000 דונם חממות של עגבניות וירקות, וכמו שזה נראה היום אנחנו נגיע לפשיטת רגל. עד עכשיו לא שמענו משום גורם רשמי, אף אחד לא דיבר איתנו מהממשלה". כך אמר ל-ynet יזהר טמסוט, בן 32, ממושב אוהד במועצה האזורית אשכול.
הוא הוסיף ותיאר את מה שמתרחש בשטח: "בשבוע רגיל יוצאים מהמשק 70 משטחים. השבוע, יחד עם עזרה של מתנדבים שמסכנים את עצמם, נוציא שבעה משטחים. השאר נרקב על השתילים. באדמה הזאת מושקעים מיליוני שקלים".
לדברי טמסוט, "יש לנו צ'קים שנתנו לספקים, ואם הפיצוי לא יהיה מיידי לא יהיה כיסוי לצ'קים. הם ניתנו על סמך התוצרת בשטח. צ'ק חוזר זה משהו שלא קרה לנו מעולם. עברנו כבר מבצעים צבאיים ולא ביקשנו כלום מהמדינה, עכשיו זה סרט אחר. בגלל שאנחנו 200 מטר מעבר לשבעה ק"מ אנחנו לא מוכָּרים כעוטף. אנחנו לא יודעים אפילו בכמה, ואם בכלל נפוצה. היו לנו 31 תאילנדים, נשארנו עם שניים. אלה תאילנדים שמעדיפים לשרוד פה את המלחמה ולא למות ברעב בתאילנד. הם מפרנסים משפחות שלמות ונמצאים אצלנו כבר מספר שנים. הם לא רק עובדים, הם משפחה. אני לא מאשים את אלה שעזבו".
רוב התושבים במושב פונו לבתי מלון באילת. טמסוט: "בשבת השחורה, החדירה של המחבלים הגיעה עד מושב מבטחים, שני ק"מ מכאן. עכשיו נמצאים במושב אולי 10 עד 12 איש. במשקים נשארו רק כמה משוגעים שמנסים להציל את המעט שאפשר ומסכנים את החיים שלהם. אנחנו באזור מלחמה. חמי בן 65 לצידי, ואת מעט הכוח שנותר לו הוא מפנה לדאוג לכלכלה של ילדיו. יש לו חמישה ילדים במושב. הבן הממשיך הצעיר נמצא בצבא, ורק שנינו ושני התאילנדים מסכנים את חיינו כדי לשרוד".
טמסוט מסביר כי כל השתילות החדשות לעונה הבאה לא טופלו ולא רוססו כבר 18 יום והכל נשרף מהשמש וחוסר טיפול. "יש לי שתי ילדות קטנות. אני צריך לראות איך אני מפרנס אותן. אחרי המלחמה ככל הנראה נסגור את המשק. אם כל החקלאים יעזבו את עוטף עזה, ישראל תקנה רק תוצרת חוץ, לא באיכות שיש בארץ, והמחיר יהיה פי חמישה. לאכול סלט במדינה בלעדינו זה יהיה מותרות".
"קוטפים שליש מהכמות בשגרה": מצב החקלאות בגבול הצפוני
עמית כהן, חקלאי מקיבוץ מלכיה שסמוך לגבול הצפוני, סיפר באולפן ynet כי אצלם העבודה ממשיכה, אם כי בהיקפים של שליש מהכמות בשגרה, בעיקר בזכות מתנדבים שמגיעים. הוא אומר כי "מתנדבים שרוצים להגיע עדיף שיגיעו דרך ארגונים, כי לעבוד מול כל מתנדב באופן פרטני זה מאוד מסובך מבחינה לוגיסטית, ובמשקים שלנו צריך היקפים של עשרות קוטפים כדי לתת מענה".
הוא מוסיף כי "העובדים הזרים נטשו אותנו ומי שמגיע זה העובדים מהכפרים הדרוזים, שאני רוצה לשלוח הערכה גדולה למוכנות שלהם להגיע. וגם כמובן הערכה למתנדבים. הנזקים בחקלאות במלכיה מגיעים למיליונים.
