לאחר שנים של עידוד היבוא נותרו בישראל מפעלים בודדים במספר תחומים חיוניים. כך למשל, מפעל אחד למזון תינוקות (מטרנה) שמספק 50% מהתצרוכת בישראל, מפעל שמן סויה אחד "סולבר" וכו'. כך עולה ממסמך של התאחדות התעשיינים שבדק את "עצמאות הייצור" של מדינת ישראל בתחומים שונים, על רקע המלחמה והפגיעה בדרכי התובלה והיבוא לישראל. מסקנת הדוח: "כיום נותרו בארץ רק מפעלים בודדים למוצרים חיוניים, שבלעדיהם המשק הישראלי משותק".
בדוח נכתב: "בתרחיש לפיו מתקפת טילים משביתה מפעל חיוני ונמלים, אנו עלולים למצוא עצמנו בלי דלק, חשמל ומזון לתינוקות".
מסקירה לפי ענפים עולה כאמור כי בישראל יש רק מפעל אחד בלבד שמייצר מזון לתינוקות, שמוגדר כמוצר חיוני - מפעל מטרנה בקיבוץ מעברות.
גם לשמן יש יש רק מפעל אחד. שמן הוא מוצר חיוני המשמש לייצור של כמעט כל מוצר מזון מעובד. בישראל היו בעבר מספר מפעלי שמן: "עץ הזית", "שמן" ועוד, אולם בעקבות מדיניות ממשלתית שתיעדפה יבוא שמן לישראל על פני ייצור מקומי, נסגרו כלל מפעלי השמן בישראל מלבד מפעל סולבר באשדוד, שגם הוא נמצא בסכנת סגירה. אם מדינת ישראל לא תשמור על מפעל זה ישראל תהיה תלויה לחלוטין ביבוא שמן ממדינות זרות.
בתחום התשתיות בישראל יש מפעל אחד בלבד למלט – נשר. המדינה עודדה פתיחת יבוא מלט מטורקיה שגרמה לסגירת מפעלי מלט נוסף שלא עמד בתחרות מול היבוא - למעט נשר ברמלה שמספק כ-45% מצורכי המשק המקומי. זאת על אף שמלט הוא חומר גלם חיוני הן לצרכים אזרחיים והן לצרכים צבאיים. ייצור המלט בהיקפים גדולים הוא קריטי בייחוד בתקופת מלחמה, שבה צריך לתקן באופן שוטף תשתיות שנהרסות כתוצאה מהתקפות. לדעת התאחדות התעשיינים הדבר מהווה סכנה ממשית לעצמאות היצרנית של ישראל בשעת חירום, שכן שאר המלט תלוי ביבוא, שכיום חלק משמעותי ממנו הוא מטורקיה, שמאיימת להפסיק איתנו את הסחר.
בישראל, רק מפעל אחד בלבד ללוחות הגנה קרמיים לצבא - מפעל פקסיס מתפן בצפון. המפעל מסוגל לייצר לוחות קרמיים לצרכים צבאיים ברמה 4, שזו הרמה הגבוהה ביותר, בעלת יכולת לעצור פגיעות ישירות מנשק כבד כמו תת-מקלע.
עם פרוץ המלחמה צץ הצורך הבהול באפודים קרמיים ברמה 4 ללוחמים, והמפעל הגדיל משמעותית את תפוקותיו ועבד 24/7 בכדי לענות על צורכי משרד הביטחון. יבוא לא היה אופציה, שכן הצבא היה צריך את האפודים מעכשיו לעכשיו, והיבוא היה איטי מדי בשל בעיות תובלה בזמן המלחמה. לכן הייצור הישראלי העצמאי במקרה זה, שלא היה תלוי יבוא, היה קריטי והציל לוחמים, שכן הוא איפשר להם להיכנס עם האפודים החדשים לעזה.
בישראל מפעל אחד בלבד לתשתיות מערכת החשמל - כבלים של מתח גבוה ועליון, שחיוניים למשק החשמל, התשתיות והבנייה במדינה. זהו מפעל סינרג'י בשדרות שמוגדר כמפעל חיוני. כשהתובלה העולמית הואטה והוגבלה בקורונה וגם במלחמה הנוכחית, המפעל הישראלי איפשר אספקה מיידית של כבלים בטווח זמן מיידי לתיקון תשתיות חשמל ומתחמי בנייה שנהרסו.
תלויים ביבוא של ברזל מטורקיה
בתחום הפלדה נשארו בישראל שני מפעלים בלבד לייצור פלדה - מוטות ברזל לבנייה, אשר חיוניים לכלל תעשיית הבנייה בישראל ולצבא: קבוצת יהודה פלדות באשדוד, וחוד אסף בעכו ובקריית גת. מפעלים אלו מייצרים כ-30% מהצריכה של מוטות הברזל בישראל. שאר הברזל לצורכי בנייה מיובא בעיקר מטורקיה, שמאיימת בימים אלו להפסיק את היצוא לישראל.
עשרות מדינות בעולם כבר הבינו שעליהן להגן על תעשייה אסטרטגית זו, ולכן הגבילו את היצוא. רק בישראל אין כל מגבלה ולכן תעשייה אסטרטגית זו, ועימה הבטחון הלאומי שלנו במיוחד בימים אלו, עומדת בסכנת סגירה.
בתחום האנרגיה נותרו בישראל רק שני בתי זיקוק, בחיפה ובאשדוד, שאחראים לתפקוד של כל משק האנרגיה הישראלי, בדגש על אספקת דלק לתחבורה, סולר לתחבורה והסקה, דלק סילוני למטוסים ועוד.
על אף החשיבות החיונית והקריטית של בתי זיקוק אלו לעצמאותה של מדינת ישראל, ישנו כאמור איום ממשי על המשך הפעילות של בתי הזיקוק שכן המדינה מעודדת יבוא של מוצר חיוני זה מטורקיה וסגירת בית הזיקוק בחיפה.
זאת על אף שבעת מלחמה, טורקיה יכולה להחליט ברגע שהיא מונעת מאיתנו לחלוטין דלק וסולר, וישראל תמצא את עצמה במשבר אנרגיה ביטחוני ואזרחי קטסטרופלי.
יש לציין, כי המלחמה והתלות שלנו בחימוש מארה"ב, במיוחד חימוש מהאוויר, הובילו את מערכת הביטחון למסקנה שנדרש להרחיב את עצמאותה של ישראל בתחום החימוש וגיבוש תוכנית להרחבת התעשיות הביטחוניות.
לדברי רון תומר, נשיא התאחדות התעשיינים, "אנחנו יכולים לסמוך רק על עצמנו. הממשלה שלנו התמכרה ליבוא זול ממדינות כמו סין וטורקיה, וזהו מצב מסוכן. אמנם הממשלה כבר התחילה בעקבות הלחימה לפעול להגדלת קווי הייצור של התעשיות הביטחוניות, אבל מה עם כל השאר? בלי מזון, בלי תרופות ובלי מוצרי בנייה לא תהיה פה מדינה".
לדברי תומר, "מדינה כמו שלנו לא יכולה להרשות לעצמה להסתמך על יבוא והמלחמה הנוכחית רק חידדה עובדה זו. כמות המדינות שהפסיקו לייצא מוצרים לישראל או צימצמו את היצוא אלינו, בין אם באופן מוצהר או שבאמצעות קשיים רגולטוריים שעוררו, גדלה מאז המלחמה. גם בארה"ב הבינו את זה וחוקקו חוקים לתעדוף תעשייה מקומית תחת המסר 'אמריקה חוזרת לתעשייה'. הגיע הזמן שגם ממשלת ישראל תשנה כיוון במדיניות שלה, ותתחיל לפעול לחיזוק התעשייה המקומית. זאת כדי שגם במלחמה הבאה, שאני מקווה שלא תגיע, נוכל לספק באופן מלא את צורכי המשק וכוחות הביטחון ולאף אזרח לא יחסר דבר".
