רק לאחרונה חזר שי אברמסון, החזן הראשי של צה"ל, ממיאמי - לשם הוזמן כדי ללוות בשירתו זוג יהודי עם כניסתו לחופה. בסרט הווידאו קל להבחין בהתרגשות הנוכחים, כשקול הטנור שלו מכסה כל פינה בחלל בית הכנסת בו התקיימה החתונה. כי אומנם, בתודעה הלאומית – ישראלית, אברמסון מתכתב עם ימי זיכרון וטקסים ממלכתיים, אבל הוא כבר מזמן הרבה מעבר לכך.
אנחנו נפגשים בביתו במודיעין, ומנהלים סמול טוק על מושגים של חזנות, תפילה, אמונה ופתיחת שערי שמיים, לקראת חגי תשרי. בשיחה הוא מחבר עבר, הווה ועתיד. "בעבר הייתה פריחה עצומה לתחום החזנות. הרבה חילונים הקשיבו, אהבו והעריכו חזנות, בלי קשר להיותם דתיים או חילונים. לפני כ־30 עד 40 שנה, העולם החל להשתנות. כיום, חבר'ה צעירים פחות מתחברים לתחום, וקשה למצוא קונצרטים של חזנות לקהל הרחב. זה הזמן למצוא דרכים לחבר בין העולם הישן לחדש".
סא"ל אברמסון נכנס לתפקיד החזן החמישי של צה"ל ב־2008. הוא בוגר ישיבת בני עקיבא כפר הרואה, ואת שירותו הצבאי החל בעתודה האקדמית, בלימודי לוגיסטיקה וכלכלה. בהמשך היה מ"פ מפקדה ביחידת "מגלן" של חטיבת הצנחנים, תחת פיקודו של אל"מ דרור וינברג, הקצין הבכיר ביותר שנהרג באינתיפאדה השנייה, ואז עבר לתחום מערכות מידע ואמל"ח באגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה. "את תפקיד החזן הראשי לצה"ל קיבלתי במקרה", הוא מחייך, "זה סיפור ידוע. הייתי אז ראש מדור אמל"ח תקשוב באגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה, ובטקס הפרידה ממפקד זרוע היבשה, אז האלוף בני גנץ, הוזמנתי על ידי מארגן הטקס, סא"ל זוהר ולוסקי, לשאת את התפילה לשלום המדינה. לאחר תקופה קצרה מוניתי לתפקיד, כחזן הראשי הראשון של צה"ל, שלא צמח בשורות הרבנות הצבאית". ב־2017 פרש אברמסון, נשוי ואב לארבעה, משירות קבע, וממשיך בתפקידו כאזרח עובד צה"ל.
נכנסת לנעליים צבאיות גדולות
"בהחלט. גדלתי על קולם המדהים של סא"ל אריה בראון ז"ל, ששימש בתפקיד 23 שנה, ושל חיים ויינר, קודמי בתפקיד. אגב, אריה בראון שימש בתפקיד 23 שנה. אני אשמש לפחות 23 שנה ויום אחד", הוא צוחק.
הוא נולד בירושלים, לאסתי ורוני אברמסון. אביו, אדם חילוני, נחשב ילד פלא, שימש סולן בית הכנסת הגדול בירושלים, וניהל שנים רבות את התזמורת הקאמרית הישראלית. אברמסון עצמו החל לשיר, כשנחשף לעולם החזנות כנער במקהלת בית הכנסת הגדול בירושלים בתקופות הימים הנוראים.
יכולת להמשיך בקריירה צבאית. למה בחרת בחזנות?
"צריך להבין, שתפקיד החזן הראשי נוצר בצבא כשנוסדה הרבנות הראשית של צה"ל עם קום המדינה. במדינת ישראל יש כל כך הרבה טקסים, טקסי זיכרון וטקסים ממלכתיים. בכל טקס כזה צריך לשיר את 'אל מלא רחמים', ולומר 'יזכור' ו'קדיש', לקיים את כל הפרוטוקול. זה תפקיד חשוב, כי זה צוהר לרבנות הצבאית ולצה"ל, ואפילו למדינה כולה. אני החלטתי לעשות את התפקיד קצת אחרת, בדיוק בשל אותם שינויים בזמן".
שזה אמר?
"ביום כניסתי לתפקיד נכנסתי לרב הצבאי הראשי של צה"ל דאז, הרב ניסן רונצקי ז"ל, שהיה איש שטח ואהב את השטח ואת הלוחמים. הוא אמר לי: "סוף סוף צנחן, מישהו מהשטח. בדיוק כך התחברתי לתפקיד הזה, מהשטח. אנחנו, החזנים, אנחנו הפנים של צה"ל, של המדינה. לכל הטקסים והאירועים הממלכתיים אני מגיע עם כומתה אדומה. אמרתי אז לרב רונצקי: 'אני בא לפה להיות החזן הראשי של צה"ל, לא רק כדי להגיד אל מלא רחמים', ומייד התחלתי להפשיל שרוולים, ולהתאים את החזנות בצורה שתדבר אל כל החיילים, ותייצג את כל המגזרים. שאלתי את עצמי איך לוקחים את החזנות, שנמצאת בסכנת הכחדה, מחזירים ומחברים אותה לעת החדשה. וזה לא רק אני. יש אמנים שונים, שמחברים בין העולמות.
יאיר רוזנבלום, למשל, הלחין את 'ונתנה תוקף' בלחן שלו, לזכר חבריו שנהרגו במלחמת יום כיפור. לחן עכשווי לפיוט, שנאמר בימים נוראים, וכך הוא מחבר את כולם למילים, להוויה.
מירי אלוני שרה את 'הבן יקיר לי אפרים', למילים מהמקורות שהלחין שמואל מלבסקי. זה קטע חזנות, שהוסיפו לו את מה שלא היה קיים, ואין מי שלא מכיר אותו. בימים אלו אני שוקל לחבר מוזיקה אלקטרונית ללחן של שלמה קרליבך, למילים 'הנשמה לך' - מהמקורות, ששרים בתקופת הסליחות. בכל הזדמנות שאני יכול להביא משהו אחר לתוך הממלכתיות אני עושה זאת, כי כך אנשים מתחברים למילים מהמקורות".
"להשתמש בלחן, בכלי מוזיקלי, כדי לעורר את הציבור - זה בדיוק תפקידו של חזן"
עד היום הוציא שני תקליטורים, וצבר אין סוף חוויות ותגובות, בארץ ובחו"ל. קולו הפך מזוהה עם חזנות קלאסית, ובה במידה עם השירה העברית הקלאסית. "לפני שנים הופעתי בפסטיבל יהודי בבודפשט. כששרתי את 'ירושלים של זהב' בחזרה הגנראלית, ראיתי אדם מבוגר צועד אל הבמה. סיימתי לשיר, ניגשתי לקדמת הבמה, וכרעתי אליו ברך. בחצי עברית הוא אמר לי, שלראות אותי במדי צה"ל שר את השיר, כשהוריו קבורים בקבר אחים מחוץ לחלון, זו סגירת מעגל עבורו. זה היה רגע מרגש מאין כמותו עבורי. כשאתה מקבל עוד ועוד תגובות מהסוג הזה, אתה מבין שהחזנות הזו, היא באמת הייעוד שלך. אז כן, יכולתי אולי להיות רע"ן תקשוב באגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה, אבל מצאתי את הייעוד שלי. זו הנשמה שלי".
מאז פרישתו משירות קבע, הוא מופיע באירועים ובמקומות שונים בישראל ובעולם, בין היתר בערבי התרמה לצה"ל, במופעים למשפחות שכולות וחיילים בודדים, וכן עם תזמורות שונות בארץ ובעולם.
יש גם מי שכועס עליך, כעל מי שאחראי למהפכה, שנעשתה בעולם החזנות הצבאית?
"לא. להשתמש בלחן, בכלי מוזיקלי, כדי לעורר את הציבור - זה בדיוק תפקידו של חזן, של שליח ציבור. למשל, הציבור הכיר בתפילת 'אל מלא רחמים' את הביצוע של החזן אריה בראון, שעשה את זה הרבה שנים. אני הלכתי עם הלחן לכיוון קצת אחר, של החזן משה שטרן, שמתחיל בסולם מינורי, יש בזה יותר עצבות. כדי לחבר אנשים לטקסט, משחקים עם כל מיני כלים מוזיקליים, ובסוף זה עושה את העבודה. בעיניי זה תפקידו של חזן. הוא חייב קודם כל לפתוח אוזן ולהיות שליח ציבור".
איפה תהיה השנה בחגים?
"בבית כנסת בניו יורק. יש לי אומנם חוזה בקנדה, אבל המדינה סגורה כבר שנה שנייה. בכלל, הכל באוויר עכשיו בגלל הקורונה, וכל האמנים למדו לירות לכל הכיוונים, כדי שמה שייצא – ייצא", הוא משיב, מתיישב ליד הפסנתר, ומייד החדר מתמלא בנגינה ובשירה של "ניגונים" (כתבה פניה ברגשטיין והלחין דוד זהבי), כשכל מילה מודגשת ומוטעמת. עם יד על הלב, אי אפשר שלא להתרגש. "את מבינה", הוא אומר, "רבי מנחם מנדל שניאורסון, שמכונה הצמח צדק, והיה אדמו"ר של חב"ד, אמר: 'הדיבור הוא קולמוס הלב, הניגון הוא קולמוס הנפש'. המוזיקה נוגעת בנפש, באנשים, היא חלק מה־DNA של העם היהודי. 50 רבנים יכולים לדבר. אתה עושה 'נאמבר' אחד, וזה נכנס ללב".
כחזן, כשליח ציבור, כאדם, מה המסר שלך לתקופה הלא קלה שעוברת עכשיו על כולנו?
"אומנם, יש פה הרגשה של קריסה. בגלל הקורונה, בגלל מלחמות, בגלל כאוס חברתי קשה וכאוס פוליטי. אבל אני מאמין, שאנחנו בתקופה שמבשרת משהו ענק. אני מאמין, שזה מסר לכל אדם: 'דע מאין באת ולאן אתה הולך, דע מה אתה'. זו זכות גדולה להיות בדור הזה, שרואה לנגד עיניו משהו גדול מתרחש, גם אם עדיין לא ברור מה, וצריך להתמודד עם זה. לכן, קודם כל, לא צריך להיבהל מכל הכאוס והקורונה. יש מספיק סיבות לשקוע בכעס, בכאב ובדיכאון, יש קושי ואובדן.
ודווקא בגלל זה, אני מנסה להסתכל על המציאות ממעוף ציפור. לעלות לגובה של 20,000 רגל, כדי לנסות להבין לאן אנחנו צועדים. יש לנו מדינה מדהימה, תראי לאן הגענו ב־75 שנה. העם היהודי, העם הנבחר, הוא עם שורד. אנחנו באמצע הדרך, ונמשיך את הדרך יחד, ונתגבר. הטוב יגיע".
