איך מתמודדים עם משבר הקורונה, מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם: משפחת סימנר, מעין ורד.
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בצילום: אביחי (58), אפרת (57), נעם (29) והכלב ג'ואי. מחוץ לתמונה: אלה (27), גאיה (25), תמר (21).
הבית? אביחי: "בית קרקע בשטח של המשק, שנבנה ב-1936 והיה הבית של סבא ואבא שלי. אני שירתי כטייס בחיל האוויר אז גרנו בתל נוף 10 שנים, וכשעזבנו הגענו לפה לכמה שנים. בנינו בית אחר במושב, אבל עברנו משבר כלכלי ומכרנו אותו וחזרנו לפה. זה בית של המשפחה, ואנחנו משלמים שכר דירה 5,200 שקל".
תל נוף? נעם: "היה מדהים לגדול שם. אין רכבים בין הבתים, הכל מדשאות ומדרכות, והכל מאוד מוגן, והיו אחלה אנשים. אנחנו 'הילדים' עדיין בקשר. היה קשה מאוד לעזוב". אביחי: "זה כמו קיבוץ, רק בלי לינה משותפת".
עין ורד? אביחי: "זה מושב בשרון שהקים ארגון חקלאי תל אביב ב-1930, אבל היום אפשר לספור את החקלאים על 10 אצבעות, אולי 15. אין הרבה אחוזות בישראל, ופה יש לא מעט שקנו ולא מתכוונים להיות חקלאים והופכים את זה לאחוזות. משק כזה עולה בסביבות 10-8 מיליון שקל".
מה אתם עושים? אביחי: "סבא שלי הגיע למושב מממשפחה של חקלאים בפולין והקים את המשק. אבא שלי ניסה לברוח מזה קצת והיה הייטקיסט ב-IBM, אבל בשלב מסוים זה משך אותו חזרה והוא הקים מכוורת דבורים בשנות ה-70. הוא קנה 17 כוורות בלי להבין הרבה, ואני בתור ילד עזרתי לו. הכוורות היו עסק טוב כי צריך מעט מאוד שטח ומעט מאוד מים. לפני 8 שנים אבא שלי חלה ואני נרתמתי למאמץ".
מה עשית לפני? אביחי: "הייתי בחיל האוויר עד גיל 43 וכשפרשתי התחלתי לעסוק בהנדסה. פיתחנו ממטרה בטכנולוגיה חדשה והייתי יועץ טכנולוגי בכל מיני מקומות. המכוורת כל הזמן הייתה ברקע, ואבא שלי חלם שאמשיך את המקצוע שלו כשהוא לא יוכל לעבוד, וזה כנראה לא במקרה שבגיל 70 הוא קנה משאית חדשה. אני חיפשתי את עצמי, וכשהוא חלה נכנסתי לעסק מתוך כוונה למכור את המכוורת, אבל כשראיתי שזה עובד חשבתי שאולי עדיף לשדרג, ואם אני כבר משקיע את כל זמני אולי נגדיל אותה. קניתי עוד מכוורת ברמת הגולן. איך שקיבלתי אותה התחילו 4 שנות בצורת שכמעט מוטטו אותנו, וזו הייתה ממש הישרדות".
הישרדות? אביחי: "אני לא פראייר, נכנסתי לזה בידיעה ששום עסק לא מצליח מיד והיו לי קצת רזרבות בצד, אבל אחרי שנתיים הן נגמרו. שנתיים הנשמתי את העסק, כל החסכונות נכנסו לשם, היו דירות להשכרה שהפסדנו, ומכרנו את הבית שבנינו במושב. עשינו ג'אגלינג ומכרנו נחילים וצימצמנו עובדים. פירפרנו וחיפשנו כל דרך לשרוד עם עסק שמצד אחד עובד, אבל המרווחים בו שליליים. בנקים עזרו עד גבול מסוים, וחברים טובים התגייסו ועזרו בדיוק במקום שצריך, והוצאנו את העגלה הזו מהבוץ".
חרדות? אביחי: "האיום העיקרי היה שהמשפחה הולכת להתפרק אם אני ממשיך בכיוון הזה. כשהתחילה הבעיה הבנתי לעומק שזה לא רק העסק שלי אלא של כל המשפחה, ולא רציתי למכור במצב של פשיטת רגל, כי זה לירות לעצמי ברגל, וצריך לעשות הכל כדי שזה לא יקרה.
"דבש זה עסק עונתי. ההכנסות הן חצי שנה וההוצאות כל השנה. הגעתי למצב שאני עובד שתי משרות כי לא היה כסף לשלם משכורות. בבוקר עבדתי עם עובד אחד או לבד, ובערב עם העובד השני. מעביר כוורות בלילה, הולך לישון ל-3 שעות, קם ב-5 בבוקר ועובד עד הצהריים, נח וקם לעבוד עד הלילה - ככה במשך יותר משנה עד שהדברים התחילו להתייצב.
"היום אני עם 2,000 כוורות, ואחרי שנתיים טובות כלכלית. סגרתי את כל החובות ואנחנו מסתכלים קדימה. יש כל הזמן סיכונים בדבר הזה, ורק עכשיו נשרפו לנו 90 כוורות ברמת הגולן בשריפה של מרעה. זה נזק של 200 אלף שקל. כרגע אין פיצוי. אנחנו צריכים להתמודד גם עם זה".
מינוס? אביחי: "היום אנחנו במקום טוב ומקפידים לא להיות במינוס".
מוכרים דבש? אביחי: "פעם מאוד הקשו עלינו למכור ליחידים, אבל יש עכשיו מהפכה מאוד חיובית במשרד הבריאות, ומבינים שהחקלאי צריך גם למכור את התוצרת שלו לצרכנים". נעם: "לפני ראש השנה אני מצטרפת ועוזרת, כשיש הרבה יותר ביקוש. החלטנו על השם 'הדבש של סבא' ומיתגנו את זה, אבל זה לא פשוט למכור לבד". אביחי: "היום אנחנו מעבירים את כל השיווק ל'אנשי הזית', שמוכרים את הדבש שלנו תחת המותג שלהם, ואנחנו מוכרים קצת גם לאנשים שמזמינים ממני ישירות בטלפון".
אפרת? "אני גננת במושב חירות לידנו. אני עושה את זה כבר 25 שנה ומאוד אוהבת את זה". אביחי: "זה יותר קשה מהדבורים".
חופשה אחרונה? נעם: "היינו בקמפינג בנמרוד, בגולן". אביחי: "אנחנו אוהבים לטייל בשטח ונסענו כל המשפחה לטיול מעיינות בגולן, אכלנו דגים נפלאים על האש".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
