השימוש בפסיקת פיצויים על הלנת שכר והלנת פיצויי פיטורים, נעשה על ידי בתי הדין לעבודה לעתים רחוקות בלבד. מצב זה מאפשר למעסיקים להלין שכר של עובדיהם מבלי לחשוש שייענשו על כך בריבית עונשית. הם יודעים שגם אם ייענשו, סביר להניח שיאלצו לשלם רק תוספת ריבית והצמדה.
גם במקרים הנדירים שבהם נפסקים פיצויי הלנה, הם אינם נקבעים לפי השיעור שבחוק ובדרך כלל המעסיק גם מצליח להפחית אותם בערעור. המצב הזה צריך להשתנות על מנת להשיג את מטרת פיצויי הלנה, שנועדו להרתיע מעסיקים מאי-תשלום זכויות לעובדים.
מה קובע החוק?
חוק הגנת השכר קובע סנקציה חמורה של פיצויי הלנה, הן במקרה של אי-תשלום שכר במועד והן במקרה של העדר תשלום פיצויי פיטורים בזמן. לגבי שכר שלא שולם במועד קובע החוק פיצויי הלנה בשיעור 5% מהשכר המולן לשבוע הראשון של ההלנה, ו-10% מהשכר המולן בשבועות שלאחר מכן. אשר לפיצויי פיטורים קובע החוק פיצוי בדמות הפרשי הצמדה לתקופה שבין המועד לתשלומם החוקי עד ליום שבו שולמו בפועל.
פיצויי ההלנה נועדו לשמש תמריץ כלכלי מרתיע למעסיק מפני הפרת הוראות החוק, ותכליתם היא מתן פיצוי הולם לעובד אשר לא זכה לקבל את שכר עבודתו או פיצויי פיטוריו במועד. החוק מכיר בכך שכאשר מדובר באי-תשלום של שכר עבודה – שעליו מתבסס האדם למחייתו וכנגדו העמיד את כושר עבודתו – לא די בשמירה על ערך הכסף ויש לקחת בחשבון את הפגיעה הנגרמת לכבודו של העובד כאדם ולתנאי מחייתו הבסיסיים, תוך הרתעת מעסיקים מפגיעה כזו בעובד.
כך גם לגבי פיצויי פיטורים ככל שהם אינם משולמים לעובד דווקא בתקופה הקשה שלאחר פיטוריו, בה הוא זקוק להם לצורך כלכלתו ועל מנת לאפשר לו למצוא עבודה חדשה.
פער בין החוק למציאות
אלא שכאמור, בתי הדין עושים שימוש בכלי פיצויי ההלנה לעיתים נדירות בלבד, תוך שימוש פרשני נרחב ביותר - נרחב מידי לטעמי - בסייגים הקיימים בחוק לעניין זה. בין יתר הסייגים ניתן למנות אי-תשלום עקב "טעות כנה" מצד המעסיק, או בגלל חילוקי דעות בדבר עצם החוב.
בנוסף לסייגים קובעת ההלכה שלבית הדין נתונה הסמכות שלא לפסוק פיצויי הלנה גם בשל טעמים נוספים שאינם מנויים בחוק, כמו למשל תום לב הצדדים, סיבות ההלנה ועוד.
הלכה למעשה, קובעת הפסיקה, יש לבצע איזון הלוקח בחשבון כמה פרמטרים כמו הצורך בהרתעת מעסיקים וחשיבות תשלום השכר במועד לשם פרנסת העובד ומשפחתו מן הצד האחד, ו"משמעותה הקשה" של פסיקת פיצויי ההלנה לקניינו של המעסיק מן העבר השני.
התוצאה: פטור גורף
כתוצאה מהפסיקה האמורה, ברוב המוחלט של המקרים בתי הדין פוטרים את המעסיק מפיצויי הלנה, ומחייבים אותו רק בריבית והצמדה לפי החוק. אחד הסייגים הנפוצים בשימוש בתי הדין בפוטרו מעסיקים מלינים הינו "חילוקי דעות של ממש בעצם החוב", וזאת גם כשברור שלא היו "חילוקי דעות" כלשהם, ושהמעסיק נהג שלא כדין ושלא בתום לב.
עו"ד דפנה אזולאי רגבאורן כהןבדרך זו מעסיקים שלא בצדק נמנעו מלשלם שכר ופיצויי פיטורים לעובדיהם בזמן מצליחים לחמוק מפיצויי הלנה, וזאת לאחר שהאחרונים נאלצו לנהל מולם קרב משפטי ארוך ויקר.
כך יוצא שמעסיק אשר נתבע בבית הדין לעבודה למעשה יודע שרכיב ההלנה כנראה לא יזכה להתייחסות רצינית מצד השופטים, בוודאי שלא בהצעות פשרה ואף לא בפסק הדין הסופי.
ברירת המחדל התהפכה
המצב המתואר מוביל למצב אבסורדי שבמסגרתו במקום לראות את חיוב המעסיק בפיצויי הלנה ככלל ואת אי-חיובו כחריג – בפועל ברירת המחדל בבתי הדין הפכה לאי-חיוב המעסיק בפיצויי הלנה, ולנשיאתו בהם כחריג.
ההשקפה של בתי הדין, כפי שניתן לראות בפסקי דין רבים, היא שהטלת פיצויי הלנה מהווה "סנקציה דרקונית". זאת בעוד שההיפך הוא הנכון – מטרתה לשמש תמריץ כלכלי מרתיע מפני הפרת החוק על ידי מעסיקים.
למעשה, מדיניות בתי הדין בנושא פיצויי הלנה לא רק שאינה מגשימה את מטרות החוק, אלא משחקת לידיהם של מעסיקים מפרים, לא כל שכן מפרים סדרתיים הפוגעים השכם והערב בזכויות עובדיהם.
הדברים נכונים שבעתיים נוכח העובדה שלפי החוק הזכות לתבוע פיצויי הלנה מתיישנת אחרי שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 ימים מהיום שהעובד קיבל את השכר, לפי המוקדם (קיימת אפשרות להאריך תקופה זו ל-90 ימים לכל היותר). בנוסף, ההלכה קובעת שאם עובד מערער על אי-פסיקת פיצויי הלנה, ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בנושא.
כלומר, ממילא יש לעובד חלון הזדמנויות קטן לקבל פיצוי כלשהו על אי-תשלום השכר או פיצויי הפיטורים במועד - כך שיישום מדיניות בתי הדין, למעשה, הופכת את פיצויי ההלנה כמעט לאות מתה. הגיעה העת לשינוי במדיניות זו, שמהווה כאמור פרס למעסיקים מפרים ומשדרת להם שלמעשה אין מחיר אמיתי לפגיעה בזכויות עובדים.
• הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
• עו"ד דפנה אזולאי רגב עוסקת בדיני עבודה
• בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
• ynet הוא שותף באתר פסקדין
