השעה הייתה 06:00 בבוקר, כשהיא קמה לצאת מהלאונג', כדי להגיע לטיסה, שמעה את מערכת הכריזה מודיעה, שעל הטסים לפריז להתייצב מיד בשער. אספה במהירות את תיק היד, לגמה עוד לגימה מהקפה כדי לסלק את שאריות העייפות, וצעדה לעבר היציאה. מישהו שהגיע לקראתה, נתקל בה מבלי משים.
"סליחה", מלמל בקול והמשיך ללכת, אבל הקול הזה, הצליל הזה, גרם לה לעצור. "זה אסף", אמרה לעצמה. בשבריר שנייה זיהתה את הקול של מי שהיה אחד ה"כוכבים" המדוברים בבסיס חיל האוויר שבו שירתה בצעירותה. למעלה מ־40 שנה חלפו מאז. הוא היה טייס קרב גבוה, יפה ונערץ, והיא חיילת צעירה ותמימה, שלא ידעה עדיין הרבה על העולם הזה.
"אסף טמיר?", הסתובבה לאחור ושאלה בקול רם, אפילו קצת צעקני.
"כן. מי את?", הסתובב גם הוא במהירות והביט בה בפליאה.
"זוהר, זוהר קנדל", השיבה והושיטה את ידה. "בסיס נבטים לפני 40 שנה, זוכר? אתה באוויר ואני על הקרקע, פקידת טייסת", חייכה אליו.
"לא מאמין", השיב, "איך זיהית אותי?", ההתרגשות נראתה על פניו, גם סימני השאלה. "מה שלומך?"
"הזדקנתי קצת, לא?", אמרה, ובאותו רגע הצטערה על המשפט המטופש שיצא מפיה. טיפשי, "מה שלום מאירה?", המשיכה ושאלה.
לכי תסבירי לו כמה את בוערת עכשיו בתוכך, אמרה לעצמה. לכי ספרי לו איך היית מאוהבת בו, ואיך שבר לך את הפנזטיה, כשהציג בפנייך יום אחד את מאירה, אישתו לעתיד. "נשתה קפה?", החזיר אותה קולו למציאות.
"וואו, הייתי שמחה, אבל אני כבר מאחרת לטיסה לפריז", התעשתה.
"חבל. היה טוב להיפגש ולהיזכר", אמר וחיבק אותה ברכות. "טיסה טובה לך".
היא רצה לעבר ה־gate, והמחשבות הציפו. "היי", אמרה לעצמה, "הוא לא השיב לי על מאירה, מעניין למה".
הטיסה לפריז, טיסת הקונקשן לניו יורק, עברה במהירות. היא נחתה בתפוח הגדול בפעם הראשונה לאחר הקורונה. "טוב לחזור", חייכה אל עצמה, בעודה נמרחת על המיטה במלון המפואר, כשהיא מורה לעצמה לנתק את המחשבות מאסף ומהפנטזיה, ולהתמקד בפגישת העבודה המשמעותית, שציפתה לה למחרת. "שני לילות", הזכירה לעצמה, "נסי להספיק גם ביקור במוזיאון ושופינג מהיר".
--------
לאחר שעה קלה של נמנום קמה, בדקה והשיבה למיילים, לבשה שמלה נוחה, משחה שפתון אדום, ויצאה מהחדר, כשהיא מכוונת לטיול קצר בעיר. "גם כאן?", שמעה לפתע את הקול מהלאונג' מאחוריה.
"אסף? מה אתה עושה פה?", שאלה ולא האמינה. "אני בסרט", אמרה לעצמה.
"הגעתי ליומיים של עבודה. ואת? לא אמרת שאת טסה לפריז?".
"נכון, יפה שאתה זוכר", חייכה אליו את החיוך הכי מתוק שיכלה באותו רגע. "זה היה קונקשן".
"את לבד?", שאל ספק מהסס ספק בוטח בעצמו.
"כן, הגעתי להרבה עבודה ומעט פלז'רס", השיבה. "לא מאמינה שאנחנו נפגשים שוב. כמעט כמו שאלכסנדר פן כתב: גם מקרים ייאמנו".
"שנחליף את הקפה של הלאונג' בארוחת ערב ניו יורקית? אם זה מסתדר לך, אפגוש אותך בלובי ב־20:00".
את השעתיים שלאחר מכן העבירה בכמה מחלקות אופנה נחשבות, מנסה למצוא לוק מתאים לערב הגורלי הזה. "תגידי", סנטה בעצמה, "מה נראה לך? ששמלה סקסית או חליפה מהודרת תביא אלייך את הבעל של מאירה? גיל 19 לא יחזור. תתקדמי".
בשעה היעודה הגיעה ללובי, הוא חיכה לה בחיוך. לבוש בקפידה, יפה ושרמנטי כמו אז. הלב פעם במהירות ובחוזקה. "אדום או לבן?", שאל, כשהתיישבו בפינה אינטימית במסעדה יוקרתית.
---
שלוש שעות ישבו ושוחחו. נזכרו, צחקו, יד נגעה – לא נגעה ביד שממול, לא הסירו מבט אחד מהשנייה. דיברו על אז ועל היום, על העבודה שלו ושלה, על חברים ועל ילדים, וגם על פוליטיקה. על דבר אחד לא דיברו: על בני הזוג. ולא שאלה, והוא לא שאל.
בחצות, כמו בסיפור סינדרלה, הוא ליווה אותה לחדרה. עמדו מחוץ לדלת, חבוקים, היא הרגישה את גופה בוער. "תודה על ערב מקסים, לילה טוב", אמרה וניתקה את עצמה ממנו לאט. "לילה טוב", השיב ונשק לה על מצחה.
שעה ארוכה לא מצא גופה מנוח, ייחל לדפיקה על הדלת, שלא הגיעה. בהרגשה של החמצה התעוררה, הביטה דרך החלון אל כיכר הטיים סקוור, ומיהרה להתארגן לפגישת העבודה, שלשמה הגיעה לניו יורק. מבט אחרון במראה, תיקוני איפור אחרונים, והחוצה.
"באמת חשבת שיש סיפורי אגדה בעולם?", שאלה את עצמה והשפילה לרגע מבט, כשמשהו תפס את עינה על שטיח המסדרון. "מה זה?".
על סף הדלת היה מונח ורד אדום, שכיסה פתק קטן. התכופפה להרימו, הביטה לצדדים. המסדרון היה שומם ושקט. "בסוף החודש טס ללונדון", נכתב בו בכתב יד גברי, ומתחת לשורה הוספו פרטי טיסה. "ניפגש בלאונג' ב־6:00?".
הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי.
שמות ותיאור הדמויות לקוח מהדמיון.
