"דורשים פרנסה בכבוד": עובדי המפעל פרי הגליל שבחצור הגלילית פתחו הבוקר (ראשון) בשביתה, יצאו להפגין בכניסה לעיירה בגליל העליון וחסמו לפרקים את כביש הגישה אליה. בצהריים הם הקימו אוהל מחאה בכניסה למפעל הנצור במחאה נגד החלטת ההנהלה להביא לפיטורים נרחבים. "תסתכל פה מסביב את כל העובדים. לאיפה הם ילכו? אלה לא אנשים צעירים", אמר לנו יצחק עמר, תושב חצור הגלילית שעובד במפעל מזה 14 שנים. "כולם נכנסו לפה צעירים והיום הם כבר מבוגרים, לאיפה הם ילכו? גם סוס זקן יכול להצליח במרוץ. הם אלו שהחזיקו את המפעל, העובדים האלה, לא בעל המפעל".
השבתת המפעל היום, עד להודעה חדשה, מגיעה לאחר חודשים ארוכים של משא ומתן ומאבקים חוזרים ונשנים נגד רצונם של בעלי המפעל, משפחת קופרלי וזכי שלום, בעלי רשת המזון חצי חינם לפטר עוד ועוד עובדים בטענה כי המפעל הוותיק לאריזת ירקות קפואים שאותו רכשו בשנת 2009 אינו רווחי בשל הסרת המכסים על ייבוא תוצרת דומה מחו"ל.
כמו במקרים אחרים בשנים קודמות, גם תחת הבעלים הקודמים של המפעל, מוצאים עצמם העובדים ככלי משחק בניהול המשא ומתן על מטה לחמם. "באוגוסט 2023 הודיעו לנו הנהלת המפעל על כוונתם לפטר 50 עובדים והצלחנו לקצץ ל-25 מפוטרים", סיפר יונה פרטוק, יו"ר ההסתדרות במרחב גליל עליון. לדבריו, "בחודש דצמבר דרשו לפטר עוד 50 עובדים ורק לפני חודש הגענו להסכמות לפיטורי 25 עובדים נוספים, ובשבוע שעבר דרשו פיטוריהם של עוד 45 עובדים. בשיטת הסלאמי הם מעלימים את העובדים ובאים בטענות אל הממשלה, ואני לא יודע מה. שלא יבלבלו את המוח, אני רואה מפעלים אחרים שכן מרוויחים".
פרטוק הזכיר כי לפני כשבועיים, בדיון על עתידם של עובדי פרי גליל בוועדת הכספים בכנסת, הצהיר יו"ר הוועדה ח"כ משה גפני כי תקציב המדינה לא יעבור אם במשרד האוצר לא יחזירו את המיסים על הייבוא. "גפני ביקש באותו מעמד מבעלי המפעל לעצור ולהשהות את הפיטורים לחודש ימים מתוך כוונה שהדברים יפתרו ולצערנו הבעלים הלכו הביתה וחשבנו שיסכימו, ולקראת סוף שבוע לצערי לא רק שלא קיבלו את הצעת יו"ר ועדת הכספים אלא רוצים לפטר עוד 50 עובדים".
פרטוק מספר כי ליבו נשבר בכל סבב פיטורים מחודש שבו מוזמנים העובדים הוותיקים, עובדי משמרות שכר מינימום וצריכים להתחנן על חייהם כדי להמשיך את פרנסתם. "אם היית רואה את הבכי בשימועים. למה העובדים צריכים את זה? מקבלים פה כולה שכר מינימום עם פרמיות ושעות נוספות, ואנשים רוצים לעבוד פה גם בשכר הזה, 7,000 שקל. אתם לא רוצים? תסגרו בבקשה. די מספיק. אין כוחות יותר לעובדים. מגיע להם קצת יותר מפרי הגליל".
מוטי חזיזה, יו"ר ועד המפעל עובד בו זה 53 שנים. מאז 2009 אחת לכמה שנים הוא שוב מוביל מחאות עובדים נגד מהלכי פיטורים חוזרים ונשנים. הוא מתגעגע לימים לא רחוקים מאוד בהם עבדו במפעל מעל 500 עובדים וכעת גם עבודתם של כ-130 עובדיו מוטלת בספק. "התחושות הן כואבות. מי שלא רואה את הכאב של עובדי פרי הגליל לא מבין משמעות הכאב", אומר חזיזה. קולו נשנק והוא מוסיף כי "אולי הגשם לא ימלא את הכנרת אבל הדמעות של עובדי פרי הגליל בטוח ימלאו את הכנרת מעל גדותיה".
הוא לא מבקש חסד וצדקה אלא צדק וכבוד. "איך ייתכן שבטורקיה מגייסים עובדים ופה מפטרים עובדים כי לטורקים יש זכות ליהנות מהפריבילגיה של מדינת ישראל?", שאל נוכח ההתחזקות של התוצרת הטורקית שצפויה להחליף את זו המקומית. בשבועות האחרונים פנה שוב ושוב לעזרת שרי הממשלה שלא נקפו אצבע לטענתו. "איפה שר הכלכלה, איפה שר החקלאות, איפה השר לפיתוח הנגב והגליל? מישהו זוכר אותנו? אני מנסה להשיג את שר הכלכלה בשלושת השבועות האחרונים ולמה אין לנו מענה? בגלל שאנחנו רק עובדי ייצור? אז מה אם אני עובד ייצור. יש פה אנשים פשוטים ואין לנו זכות שמשהו ייתן לנו מענה. אנחנו לא רוצים כסף ולא תרומות. שיתנו לנו את הזכות המינימלית לקום ולהתפרנס בכבוד. לא ייתכן שהילדים שלנו והמשפחות שלנו ילחמו בעזה וכל הצפון מפונה ובמקביל גם יבואו ויפנו אותנו מהעבודה ומהזכות המינימלית של כל אדם לעבוד".
על חומת הבטון הנמוכה בכניסה למפעל, עם סיום קריאות המחאה וחסימת הכביש ישבה ורדה הייב ופניה חיוורות. "אני מרגישה לא טוב. למה כל שנה אני מקבלת מכתב פיטורים ושימוע? זו הפרנסה של המשפחה שלי. בגיל כזה איפה אני אלך לעבוד, תגיד לי איפה", קוננה.
היא עובדת בפרי גליל מזה 12 שנים. היא אם לשבעה ילדים, אחד מהם פדיל הייב, נפל בשירותו הצבאי במהלך קרב בכרם שלום שבעוטף עזה בשנת 2007 כשהיה בן 20. בימים אלו מגויס אחד מבניה למילואים ולוקח חלק בלחימה ברצועת עזה. "אני באה לפה לשפוך את כל הלחץ שלי וחוזרת הביתה לנוח אבל עכשיו אין לי מנוחה לא בבית ולא בעבודה. אנחנו פה כמו משפחה, זה אפילו בית בשבילי", היא מספרת על אולם הייצור שמאחוריה, מעבר לגדר הברזל הסגורה.
היא מגיעה לכאן בכל בוקר בשעה 6:00 ועובדת עד השעה 15:00, ונכנסת למקפיא הענק לארוז ירקות: "אני מרגישה פה לפעמים אפילו יותר נוח מאשר בבית שלי. אני לא מספרת לבן שלי מה קורה פה אבל הוא רואה בחדשות והוא דואג לי. כל הילדים דואגים. מבקשים ממני הילדים לקנות דברים הביתה אבל אני מפחדת להוציא עכשיו כסף כי מי יודע אם אני אעבוד ומאיפה אני אביא כסף. זה מאוד קשה. אינשאללה שיהיה טוב".